 |
/images/archive/gallery/130/332.jpg קובי סלע בתוכנית סוף הדרך.
צילום: יחצנות  |
|
|
|
|
| קובי סלע, נציגנו החדש בתוכנית "סוף הדרך", ביומן אישי מהצילומים. לא כולל עיניים של קרפיון |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי סלע
1/7/2004 0:01 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר כשקיבלתי את הטלפון הראשון מההפקה ב"דבש הפקות", ידעתי שלא אגיע לשלב המעשי. מה זה ידעתי? הלכתי לראיונות רק בכדי שאוכל לסמן לעצמי ששוב הכיפה השחורה תתברר כסוג של אמצעי מניעה להופעה בערוץ 2.
בהפקה הזאת נשבעו שעד לצילומים, ואם אפשר "עוד קצת אחרי זה", ואולי בכלל עד אחרי תום השידורים, לא יידעו המשתתפים על מה ומה הם מתמודדים. בקנאות שאין לה אח ורע מאז הומצא הריאליטי טי.וי. שמרה ההפקה על סודיות, עד שגם כשחתמתי על טופס התחייבות לסודיות, ציינתי לעצמי שמעניין ממה הם חוששים כשגם לי אין שמץ מה הולך להיות. אומנם היו שמועות על ג'יפים, מה שניתב את השאיפה לקצת אקשן, אבל בינינו, מי שנושם את אדי הסולר של ג'יפ הסופה במילואים על מה כבר יפנטז?
וכך, ראיון אחר ראיון, טלפוני, פנים מול פנים, מול מצלמה, ומול העורך, ולאחר סדנה עם משתתפים אחרים, הבנתי שהנה אין הפתעות, שוב "אתה לא מה שחיפשנו".
לא שמיררתי בבכי, אבל חשבתי לעצמי בדרך הביתה (והיתה המון דרך) ש"חלאס, הגיע הזמן שאיזה גוף עתיר ממון, ואם אפשר עם קצת ערכים, ירים את הכפפה, יתחוב את היד לארנק, וישפוך כמה שקלים כדי שגם הדוסים יעשו משהו אתגרי...".
ואכן, יום אחד, איפשהו בין הכא להתם, מתקשרת איזו "קרן מערוץ 2". וזאת למודעי, כמעט כל אחת בטלביזיה נקראת קרן, דנה, ליעד או משו כזה, היא הודיעה בנימוס ש"אנחנו רוצים אותך לתוכנית". אף אני שאלתי בנימוס לאיזו תוכנית, והיא ענתה בפליאה "מה זאת אומרת? לסוף הדרך!". היא כנראה הדביקה אותי בפליאתה כי גם אני השבתי בפליאה: "בתור מה? בתור קהל?".
מה אגיד לכם? הספקות המכרסמים החלו להתפוגג כשנשאלתי איזה "הכשר" אני אוכל. כשהתעניינתי על מה מדובר, ענתה התחקירנית, שהצוות צריך לדעת את ההכשר המדויק כדי שחלילה לא יוגש לי במהלך הצילומים מזון שאינו כשר לפי אמונתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שלומציון פישר. גם רוצה לזכות בג'יפ.
|
|
|
 |
|
 |
|
אילדיס התבאס
|
|
|
 |
|
|
|
כשהתחקירנית ידעה את ההבדל בין בד"ץ של העדה החרדית, לבעלז, ושההכשר של הרבנות רחובות טוב מזאת בעפולה ו"אל תדאג, כל הירק מגוש קטיף" הרגשתי מצוין. אומרים שאפילו בערוץ "תכלת" לא התעניינו מעולם בשאלות הרות גורל כאלה. אגב, הרגישות של "רשת" נגמרה כנראה כשהתחלפו ימי הזכיינים ונקבע מועד שידור התוכנית למוצ"ש ב 20:45, רק כמה דקות אחרי צאת השבת. נראה שפרנסי "רשת" ויתרו מראש על כל מי שמקפיד על רבנו תם.
כך או כך נקבע מועד לצילומים, וגם אני נערכתי לקראתם. בינתיים רצתי כל לילה 55 דקות ברחובות בית אל, ונערכתי לפדיחה הגדולה בתולדותיי.
ערב לפני הצילומים כונסו המתמודדים בבית מלון תל אביבי (רמז: ביבי, לבנת, סילבן וציפי ליבני נפגשו שם למחרת) בשתי קומות נפרדות. החילוניים בקומה 2, הדתיים בקומה 9. בתוכנית: צילומים, ראיונות, איפור, וארוחת ערב שיובאה מבני ברק. אז גם עברו איתנו על המשימות, השביעו אותנו לא לצאת מהחדר ללא אישור, וש"כל החוקים מתחילים מעכשיו". אלי ויסברט, עורך המשנה הודיע שבחמש בבוקר צריך להיות מוכנים לתזוזה, ומי שצריך להתפלל שיעשה את זה קודם.
הנה לכם, בבקשה. עמיתי לסבב, יהודה גרינפילד ("כמה דתי, ככה שמאלני"), ואני, שפכנו את צקון לחשנו בארבע ועשרים (הלחץ, אתם יודעים). בחמש ודקה הועמסנו על הוואן שנסעה ונסעה ונסעה עד לעמק יזרעאל. שם המתינה לנו בשטח ארוחת בוקר חצי קרבית ועוד חצי מיליון אנשי הפקה עמוסי אדרנלין. אה, גם חיים ונעמה ("חייייייים! איפה אתתתתתה?") וגם פרקש והחצב שלו, שסיפרו בעיניים טרוטות כמה קשה לנצח, כי "מעירים אותך מוקדם להזניק את החדשים", אבל לא ממש הצלחנו לרחם עליהם. בקבלת הג'יפ ננוחם.
שנדלג על צילומי הבוקר? אלי אילדיס – המנחה, נראה כמו אחד שדי מבואס מהג'וב שקיבל, אם אני מפענח אותו נכון. הוא היה מת להצטרף לאחד הצוותים, אבל זה מה יש. אחרי שהוא אמר "צאאאו לדרך!" לא ראינו אותו עד לנקודת הסיום. מי שהגיע לנקודת הסיום...
(לא מגלה לכם כלום, אני חתום על סודיות). ושם, המשימות מוטרפות אחת יותר מחברתה. אומנם לא צנחתי לצערי, ולא שלא רציתי, ואת החגבים כבר כרסמתי בתוכנית אחרת, אבל על כך בפרק הבא.
|
|
|
|
|
|
|  | | ארבעת נציגי המגזר ב"סוף הדרך". יהודה, רננה, קובי ושלומציון. | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
