 |
/images/archive/gallery/138/245.jpg איור של עיר מקלט
איור: מנחם הלברשטט  |
|
|
|
|
| דוד אנסבכר על חשיבות התחנות בדרך של בני ישראל בפרשת השבוע |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
15/7/2004 18:13 |
|
|
|
|
|
|
|
עם פתיחת פרשתנו אנו מוצאים רשימה ארוכה של מסעות אותם עשו בני ישראל מיציאת מצרים ועד השנה הארבעים. מה מטרת איזכורם הטכני של סדרה מפורטת זו? מה חשיבות יש בהנצחתם של שמות עלומים כמו אֵילִם, דָפְקָה, אָלוּש, רפידים, חֲצֵרות, רִתְמָה, לִבְנָה, רִסָּה? האם כל מקום מאזכר את הקורות באותה חנייה, ואם כך הוא, מדוע אין התורה מגלה לנו את שאירע? מה הסיבה ל"בזבוזם" של ארבעים ושניים פסוקים למנטרה החוזרת ונשנית "ויחנו...ויסעו..."? דומה הדבר לאדם הרוכש מכשיר חשמלי חדש, ומקבל מפרט ארוך ומייגע של כל פריט ופריט, כל בורג, ציר ודיסקית.
פרשנים רבים היו מוטרדים משאלה זו, ויישבו אותה איש איש בדרכו. חלקם סוברים שהתורה מלמדת אותנו מסר חשוב. פעמים מיטלטל האדם טילטולים רבים במסע חייו, כל שאיפתו להגיע סוף סוף אל מחוז חפצו, לממש את מטרתו, ולכבוש את יעדיו. כשהמטרה היא זו שניצבת לנגד עיניו, הרי אין לו כל עניין בדרך אליה. כל תחנה, מכשול או נקודת ציון הנקרית לו בדרכו הופכת לארוע חסר עניין, שולי במהותו, כשהשאלה היחידה המהדהדת בתודעתו היא "מבחן התוצאה". ההגעה אל היעד היא העומדת בראש מעייניו וכל השאר - היסטוריה.
כנגד תפיסה נפוצה זו, ניצבת בפרשתנו ראייה שונה של המציאות. אל לך ההֶלֶך לסמן רק יעדים, שומה עליך לאהוב, להתעניין וללמוד גם מהדרך. חכמה רבה מצוייה בשביל עצמו, ועליך לעשות מאמץ וללמוד גם ממנו. ככל שתשכיל לנצל את הנקרה בדרכך כך תצא נשכר. מכל חניה מוצלחת או ניווט מדויק, כמו גם מכל תקלה, טעות ואיבוד הכיוון, מכל נפילה, ניסיון שכשל או אבדן הדרך, יש לצאת ברווח אישי. על המתנסה ללמוד מהנסיון שנרכש, ליהנות מהחוויה שעבר ולהכיר את כוחותיו ועוצמותיו.
רעיון זה בא לידי ביטוי במקורות רבים. כך ניסח זאת רבי מנחם מנדל מקוצק שאמר לתלמידיו:
מעולם העליון ירדו הנשמות בסולם לזה העולם, ואחר-כך ניטל משם הסולם. והנה קוראים מן השמים לנשמות שיעלו לביתן. כמה מהן אינן זזות ממקומן, כי איך אפשר לעלות בלי סולם השמיימה? ואילו אחרות קופצות למעלה ונופלות, וחוזרות וקופצות ונופלות, עד שמתיאשות מן העליה. אבל יש נשמות היודעות יפה כי הנפילה הכרחית, ואף-על-פי-כן מנסות הן פעם בפעם, עד שה' תופסן ומושכן מעלה".
["אור הגנוז" של מרטין בובר].
רעיון דומה מצוי בשירו של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס:
אם אתה יוצא לדרך לאיתאקה
בַקֵש כי יארך מסעך מאוד
שופע הרפתקאות שופע דעת...
וכל הזמן חשוב על איתאקה
כי יעודך הוא להגיע שמה
אך אל לך להחיש את מסעך
מוטב שיימשך שנים רבות
שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן
עשיר בכל מה שרכשת בדרך
לא תצפה שאיתאקה תעניק לך אושר
איתאקה תעניק לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך
היא לא תוכל לתת לך יותר
וגם כי תמצאנה עניה – לא רימתה אותך איתאקה
וכאשר תשוב חכם, רב-ניסיון
אזי תבין היטב מהי איתאקה.
לקח זה המטיף לראות בהתנסות החוזרת של עליה ונפילה מבלי להתייאש, הוא המאפשר ונותן אנרגיה להמשך המסע במישורים השונים.
"אלה מסעי בני ישראל…". התמודדות בת אלפיים עם גלות, בציפייה מתמדת לבניין המקדש החרב ולקיבוץ גלויות, כמו גם ההתמודדות היום יומית עם שגרת עול הפרנסה, הטרדות השונות המלוות את האדם משחר היוולדו ועד שובו לעפרו - כל אלו שואבות תעצומות רוח מכך שבכל אחד מהמסעות מצויין "ויסעו...ויחנו...". לאור ההתבוננות בכל אחת מהתחנות, מוצאים אנו לבסוף את האמירה המסכמת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן…" [במדבר לג/נא].
דוד אנסבכר הוא חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
