 |
/images/archive/gallery/163/482.jpg מנורה קצובר
 |
|
|
|
|
| "קמתי, אכלתי, התפללתי, יצאתי לדרך, זרקו עלינו אבן, ניערנו את הזכוכיות, שמנו פלסטר והגענו לבית הספר". אלה החיים של מנורה קצובר, שגדלה בשומרון ונשארה בשומרון. רק שבשלב מסוים בחרה בתו של בני קצובר לעבור להתנחלות מבודדת ונטושה. בלי מכולת, קופת חולים ואספקת גז, עם בעל, ילדה קטנה וסכנה מתמדת. סרטה "בחומש קרוב לשמים" מתעד את הקושי, הפחד והאמונה הבלתי מתפשרת |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
שרי מקובר-בליקוב , סופשבוע
|
|
|
|
|
|
|
|
בילדותה האמינה מנורה קצובר שהשומרון הוא המקום היפה ביותר בתבל. אלון מורה היתה אז ירוקה ובהירה,עם נוף קסום שנשקף מההר וסביונים שכיסו את הדרך בפלומה רכה. על האדמה שאבותינו כבשו בסנדלים תנ"כיים נרצחו יהודים השכם והערב, אבל בבית הספר הסבירו לבתו של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים, שאלו הם חבלי משיח, שלב שלפני הגאולה.
מנורה האמינה שהמחבלים הם שליחי האל, רובוטים כחולים שירדו להשחית את הארץ לקראת אחרית הימים. "בכלל לא ידעתי שמחבלים הם בני אדם", היא אומרת, "חשבתי שמדובר בחייזרים".
בחודש שבו התחתנה קצובר נפגעו מאה יהודים בפעולות טרור. לילה לפני כלולותיה אירע הפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים. בבוקר יום נישואיה הרג מחבל-צלף שבעה חיילים ושלושה אזרחים במחסום ואדי חרמיה. "החתן שלי אמר שביום החתונה אני מלכה והוא מלך, אבל כשהגיע היום הזה, שכבתי במיטה ולא רציתי לקום", אומרת קצובר במרירות. "דמיינתי אולם ריק וקומץ אורחים שמחייכים אלינו ברחמים. אנשים התקשרו לאבא והתנצלו. אמרו שלא יגיעו לחתונה כי הדרך מסוכנת. ואבא עישן כמו קטר וכל הזמן אמר שצריך לעשות משהו. בסוף, למרות הכל, היתה חתונה שמחה, ולמחרת זכרתי את דבריו של אבא והחלטתי לעשות מעשה. הבנתי שיש מלחמה וצריך להתייצב. ככה הגענו מאלון מורה לחומש".
בתחילת 2002 יצאו אריאל ומנורה קצובר-חזני לקצה המסוכן ביותר בשומרון, חלק מטרנד חדש של מתנחלים שהגיעו לחומש ההרוסה כדי להפיח בה רוח חיים. ההתנחלות אכן נזקקה למשב רענן. היא גססה למוות. בקיץ 2001 נרצחו בה שלושה תושבים בזה אחר זה. הראשון היה דני יהודה, אחריו אליה קרביץ והשלישי בוריס קרובר. בעקבות הפיגועים נטשו התושבים את חומש, "השאירו את שכר הדירה של הבית הריק לאריאל שרון", היא אומרת.
בתוך פחות משנה הצטמק היישוב החילוני מ-64 משפחות
ל-24 בלבד , מתוכן רק שלוש משפחות דתיות. בהן משפחת הר-מלך. שולי ולימור הר-מלך, חבריה הקרובים של קצובר-חזני, היו מתנחלים צעירים ודתיים כמוה, שראו במגורים בחומש סוג של שליחות אידאולוגית ותורנית. הר-מלך היה רכז הקליטה בהתנחלות. קצובר סייעה לו להפוך את חומש "ממקום של הרג ופיגועים למקום שלפחות יהיו בו שכנים לבכות להם על הכתפיים".
בקיץ 2003 נרצח הר-מלך בכביש אלון בדרך לחומש. מכוניתו הותקפה ממארב. אשתו, בחודש השביעי להריונה, נפצעה קשה ועברה ניתוח קיסרי. תינוקה ניצל. "אחרי הרצח של שולי הר-מלך, אבא שלי אמר שאם היינו מגיבים נכון והורגים את מיידי האבנים הראשונים, לא היינו מגיעים בכלל למצב שבו מחבלים רוצחים אותנו באש חיה", אומרת עכשיו קצובר. "היום הגענו למצב שבו הפיגועים זמינים וקלים ממש כמו יידוי אבנים. זה אפילו מעליב. לימור הר-מלך סיפרה לי שהרוצחים של בעלה פשוט עמדו בצד הכביש והמתינו. הם לא הסתתרו ולא תכננו מארבים. רק ירו וברחו למוקטעה ואף אחד לא רדף אחריהם, כי הכביש היה שומם והרכב עלה באש.
"זה קרה ביום שישי, כמה שעות לפני כניסת השבת. כשהודיעו לי על הרצח עזבתי את כל הבישולים על הגז ורצתי לבית חולים. לא עיכלתי ששולי נהרג. אמרתי לעצמי, די, לא עוד פעם. כבר אי אפשר יותר. אני זוכרת שרציתי לברוח. פשוט לקחת את הילדה והבעל ולרוץ לאנשהו. להיעלם. לא להישאר יותר בחומש. רק אחרי השבת נרגעתי קצת. "בהלוויה אמר אבא של שולי שהבן שלו לא התבייש מאף אחד. שאף פעם לא היתה לו יראת כבוד מיותרת, ושתמיד הוא ידע לדפוק על שולחנות ולהשיג תשובות לשאלות. אבא של שולי אמר שבטח שולי יגיע לשמים וידפוק על השולחן של הקדוש ברוך הוא וישאל אותו שאלות נוקבות. הוא לא יוותר. הוא ירצה לדעת למה כל כך הרבה אנשים שבאים ליהודה ושומרון נהרגים בשמירה על הבית".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי צריך שלום
|
|
|
 |
|
|
|
קצובר, 27, דור שני לראשוני המתיישבים בשטחים, נשואה לאריאל, סטודנט להנדסה אזרחית ואם לאחינועם בת שנה וחצי. את הכאב והייאוש, הספק והאידאולוגיה, דחסה לסרט דוקומנטרי על חייה בחומש, "בחומש קרוב לשמים". הסרט, מטלטל ונוגע ללב, זכה בתמיכת הקרן החדשה לטלוויזיה ולקולנוע ונעשה במסגרת פרויקט לעידוד יוצרים המתגוררים בשטחים.
זהו סרטה השני של קצובר, בוגרת בית הספר מעלה לקולנוע ולטלוויזיה. קדם לו "מה שקרה אחרי האביב", עבודת גמר שהפכה לסיפור אישי ותיעדה את משפחתה של קצובר בצל אינתיפאדת אל-אקצה וועידת קמפ דיוויד. "המצלמה שלי נכנסה לנשמה של בני המשפחה" אומרת היוצרת. "היא קלטה כל פרט בחייהם, וגם ניסתה להעמיד על טעותו את כל מי שחשב אז שמתנחלי גב ההר הם חבורה של מטורפים".
"בחומש קרוב לשמים" נפתח בנישואיה של קצובר, בפרטים קטנים כמו כיסוי הראש במטפחת בפעם הראשונה, ודילמות כבדות כמו ההחלטה לעבור להתגורר בצפון השומרון, "מקום שבו שוררת הרגשה של רוחניות".
קצובר נוגעת באירועים שהשפיעו על חיי רבים משכניה: פינוי חוות גלעד, נטישת קבר יוסף וגם הטרגדיה של משפחת גביש, שבמוצאי ליל הסדר 2002 חדר לתוך ביתם מחבל והרג ארבעה מהם: האב, האם, הסב והבן הבכור. הסרט מלווה את חייהם האישיים של בני הזוג שחלמו לגור לבדם על גבעה בהרים ומצאו את עצמם ביישוב חילוני, זר ומתרוקן מתושביו.
תיעוד רגיש של הרגעים הדקים בחיי נישואים טריים וניצני אהבה ביישנית שמתפתחים בבית הקטן, לצד המתח שמבעבע מתחת לפני השטח בין הציונות החילונית, הישנה, העיקשת והבודדה לבין המתנחלים הצעירים מגוש אמונים.
הסרט ישודר מחר (מוצאי שבת, 4.9) ב-22:00 בערוץ 2 כחלק מפרויקט "גיבורים מהחיים" של "רשת". "גם כשהצעקה גדולה, היא אילמת", אומרת מנורה. "כשהחברה שלי עופרה פליקס נרצחה באלון מורה על ידי מחבלים שיצחק רבין שחרר מהכלא, היא היתה הראשונה שנקברה בבית העלמין החדש. ההר היה אז יפה ופורח, היה חודש שבט והשקדיות הראשונות יצאו אל העולם. רבין אמר על עופרה שהיא קורבן השלום, ואני חשבתי לעצמי, מה זה השלום הזה, ומי צריך אותו בכלל? ולמה אני, שלא מאמינה בשלום, צריכה להקריב לו קורבנות?
"זו היתה תקופה נוראה. רבין הפך אותנו למשוגעים חסרי מצפון. מכשול לשלום. הוא ראה בנו את הבעיה ואת הסיבה לשנאה בין שני העמים. לפניו הרגשתי אהובה ורצויה, וכשהוא הפך לראש ממשלה, הרגשתי מיותרת לגמרי. אחר כך הוא נרצח, וכל השנאה שהוא הפנה כלפינו התחדדה.
אני זוכרת שרציתי לעלות אל כיכר רבין ולהטיח במחנה השמאל שאולי הם מרגישים עכשיו את מה שאנחנו הרגשנו בימיו של רבין. אני זוכרת שרציתי ללכת לישון ולהתעורר שנה אחרי הרצח, כשהכל יירגע, ואנשים יתחילו לראות בנו בני אדם, לא רוצחים ולא משיחיסטים וקיצונים". זה היה הרגע שבו החליטה לתעד את ההיסטוריה שלה ושל חבריה בהתנחלויות.
"זווית צילום של במאית מתנחלת שונה מאוד מזווית צילום של במאית חילונית מתל אביב", כתבה לקרן לטלוויזיה ולקולנוע. "לכן אני רוצה לצלם. כדי שלא ימחקו אותי מהמפה. כדי שיכניסו גם אותי לזיכרון הקולקטיבי, וייתנו לי חלק בהיסטוריה הנכתבת דרך אמנות ויצירה ". חומש הוא מקום סגור המוקף בגדר ביטחון ובכפרים עוינים. הדרך אליו מוזנחת ומפותלת, מבודדת מאוד.
אמנם קצובר רואה בחומש גבעה חשופה, האוצרת נוף קסום ותחושה של ראשוניות, אבל חומש הוא, בראש ובראשונה, מקום נידח. התנחלות חילונית נידחת, ריקה למחצה. בשנה האחרונה הגיעו לחומש 12 משפחות דתיות חדשות, אבל גם התגבור המזערי הזה עדיין לא מצדיק הפעלת שירותים חיוניים כמו מכולת, מעון וקופת חולים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הישוב חומש. צילום: אורי גליקמן
|
|
|
|
|
|
|
רק שני ילדים בגן. וחתול
|
|
|
|
|
|
|
קצובר בטוחה יותר שעכשיו לחומש יש עתיד, ושהשליחות שנטלה על עצמה מתחילה להניב תוצאות. אבל גם עמוק בקולה מהדהדים הספק והפחד. הייאוש שחזר אל היישוב הקטן מתנפץ אל פניה השלוות. "כשבאתי לפה לפני שנתיים, לקח לי זמן להבין עד כמה היישוב הזה שרוי בעצב, ואיזה פחד, תסכול וחוסר אונים מתרוצצים בו", היא אומרת. "בחודשים הראשונים שלנו כאן התקשיתי להשלים עם הרוחות החזקות, השיממון והפחד. לעתים קרובות מדי שאלתי את עצמי, אם זה המקום הנכון להתחיל בו את חיי החדשים. "לאט לאט נשביתי בקסם, בידיעה שעצם המגורים הם סוג של שמירה פעילה על ארץ ישראל. והיום עברתי שינוי כל כך משמעותי, שאפילו הליווי הצבאי כבר לא מפריע לי. להפך, אני נגד ליווי. נסיעות עם ליווי מגבילות מאוד. זו לא שגרה בריאה ונורמלית".
כי מגורים בחומש הם לא שגרה בריאה ונורמלית.
"בתוך היישוב אני מרגישה מוגנת. מחוץ לו נסיעה עם ליווי מושכת יותר תשומת לב מנסיעה בלי".
הרכב שלכם ממוגן?
"אין רכבים ממוגני ירי לאזרחים, אלא אם כן אתה רוטשילד. יש לנו רכב ממוגן נגד אבנים. כשהייתי בתיכון למדתי באולפנת להבה בקדומים. כל בוקר עברתי דרך שכם וכל הזמן זרקו עלינו אבנים. פעם אחת המורה ביקשה שנכתוב חיבור על זריקת אבנים. אמרתי למורה, זריקת אבנים היא שגרה. לא כותבים חיבורים על שגרה כמו שלא כותבים חיבורים על ארוחת בוקר. אבל המורה התעקשה, אז כתבתי:'קמתי, אכלתי, התפללתי, יצאתי לדרך, זרקו עלינו אבן, ניערנו את הזכוכיות, שמנו פלסטר, הנהג דיווח לליווי והגענו לבית הספר'. קיבלתי ציון 10".
"בחומש קרוב לשמים" המצלמה חולפת על הנוף, החיילים, המחסומים, חודרת לפחדים הכמוסים ולאמונות התמימות, אבל הסרט חסר אומץ או רצון להתעמת עם המחיר הכבד. בשביל מה מקריבים שם את החיים ואת המתים? לכבודו של מי מסכנים את הילדים ומחרבים את היומיום הנורמלי של הצעירים? איזה דבר, נשגב ככל שיהיה, מצדיק חיי פחד ומוות, דמעות וייאוש תהומי כל כך? קצובר לא מתעלמת מהקושי. היא רק חושבת שיש לו הצדקה.
"חומש הוא מקום בודד. לילדים אין חוגים, לצעירים אין איפה לבלות", היא מודה. "היה לי קשה לעזוב את העבודה בירושלים ואת אלון מורה הגדולה והוותיקה ולהגיע לכאן. כשגרתי באלון מורה הייתי קופצת לירושלים לסרט, לקניון. פה, בחומש, אין איך לסגור את הערב.
בהתחלה הייתי בוכה לבעלי על השעמום, והוא, אידאליסט הרבה יותר ממני, לא הבין על מה אני מדברת. הוא אמר:'40 דקות מפה את מגיעה לנתניה ורואה סרט טוב וחוזרת הביתה'. עניתי: 'בטח, יש לי 40 דקות למות בדרך, לפחד כל הסרט ולחזור הביתה בחשיכה'. "אין בחומש מכולת, אין פה גז, ויש אוטובוס רק לנתניה ורק פעם ביום. ממש כמו חומה ומגדל. אז פעם בחודש עושים קנייה גדולה וממלאים כל פינה פנויה בבית. למדנו גם להיעזר בשכנים. להתקין גז לבד. לבשל על פתילייה. לפעמים אנחנו לוקחים איתנו מישהו בבגאז', כי אנשים זקוקים כל הזמן לטרמפים. כל שלושה חודשים צריך להחליף את הצמיגים של האוטו, כי יש בורות בכביש. בחורף קשה מאוד. הרוחות נוראיות ויש הפסקות חשמל שלוש פעמים ביום. אני שותלת גינה בעמל רב בקיץ, ובחורף הכל נהרס וצריך להתחיל מהתחלה. גם את טיפת חלב סגרו פה, וצריך לנסוע עם תינוקת קטנה מרחקים ארוכים רק כדי לבדוק אם המשקל שלה תקין. אבל אנחנו לא מפונקים. למדנו להסתדר.
"כמו כל אישה נשואה נזקקתי למקווה טהרה. כשהגענו לכאן, הבטיחו לי שייבנה כאן מקווה קטן ואוכל לטבול בו בתוך שלושה חודשים לכל היותר. אבל שנתיים לא היה מקווה בחומש, ואחת לחודש נאלצתי לנסוע ליישובים סמוכים כדי לטבול, וכל זה בלילה כשקר וחשוך ולא נעים. רק השבוע, אחרי מלחמות ושיפוצים ותחנונים לקבלנים, שלא היו מוכנים להגיע לכאן בכלל, נפתח פה מקווה. בחומש אתה בוחן את הגבולות שלך, עד כמה אתה תלוי בעולם החומר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עזיבה היא סוג של כישלון
|
|
|
|
|
|
|
אתם דתיים. למה בחרתם ביישוב חילוני?
"היתה לנו ברירה, לבחור ביישוב דתי ושיהיה יותר קל ונוח, או לבוא לכאן ולהחיות מקום שבלעדינו היה נעלם מהמפה. אבל אי אפשר לומר שלא היתה לי התלבטות. רוב האנשים בגילי הולכים ליישוב דתי קהילתי. יושבים בגן שעשועים עם ילדים שמבינים מה זה ברכה על פרי או צניעות בין בנים לבנות, ובערבים הם לומדים שיעורי תורה וגמרא בישיבה. בחומש אני יוצאת לגן השעשועים ויש רק שני ילדים נוספים בגן. וחתול. ואין כמעט שיעורי תורה לנשים. לפעמים אני חושבת, כשהילדה תגדל, מה נעשה איתה?
"בשבת הראשונה ששולי ולימור הר-מלך הגיעו ליישוב, הם הלכו לבית הכנסת בערב. רצו לארגן מניין וראו יהודי מבוגר, עם חולצה לבנה, יושב והראש שלו על השולחן. הם אמרו לו שבת שלום, והאיש הרים את הראש ואמר שבכל שבת הוא בא לבית הכנסת ומחכה למניין, ואף אחד לא בא. אפילו אשתו עזבה את המקום השומם הזה.
"אז יש את הרגעים הקטנים האלה של התעלות הנפש, הידיעה שאתה מביא רוח למקום שרובו חומר. אבל יש גם קשיים. בעיקר בהתחלה. לא הכרנו את המקום וגם לא את התושבים. הרוב פה עולים מבוגרים, והיה קשה להשתלב. לכל אחד יש את הפחדים שלו והגבולות שלו, וכל אחד חשדן כלפי השני.
בערב יום העצמאות, למשל, הזמינו אותנו למסיבה בחומש. באנו והיתה אווירה של חול. התחילו לרקוד ולענטז וממש הרגשנו שזה לא בשבילנו. באלון מורה יש בערב יום העצמאות תפילה חגיגית וכולם לבושים לבן. בשעות כאלה אתה נורא מתגעגע לבית אבא".
אבא בני קצובר, לשעבר ראש המועצה האזורית שומרון, היה פעיל מאוד בתנועת גוש אמונים. מנורה, הבת הרביעית, מספרת על בית חדור אידאלים, רגשי מאוד, פוליטי וספונטני. "היו תקופות שאבא בכלל לא היה בבית, והיו תקופות שהוא היה יוצא לטייל איתנו, והיה לו זמן לדבר ולהסביר על כל פרח ועל כל צמח שצץ באמצע הדרך.
כשעברנו להתגורר בחומש, הוא היה מאוד גאה. אמא דאגה ופחדה, ואבא תמך ועודד. הוא בא לכאן הרבה לשחק עם אחינועם".
הסרט על חומש נולד גם בגללו?
"יש קשר עקיף בין בית אבא לבין ההחלטה לעשות סרט על יש"ע. הנושא הזה בוער בעצמותי גם בגללו. הבית שלנו היה תמיד טעון פוליטית. לאבא היה נורא חשוב היישוב, הבית, והוא עשה את כל מה שיכול להפוך את החיים שלנו באלון מורה לנעימים ונוחים. תמיד צחקו עליו שהוא לוקח טרמפיסטים, גם בתקופה שמחבלים ניצלו את זה כדי לחטוף חיילים ואזרחים. כולם התלוננו שאף אחד מהיישוב לא עוצר, רק בני קצובר.
וגם על קבר יוסף הוא נלחם. כשהקבר נשרף ונהרס, הוא עשה מאמצים כבירים להפעיל את הממשלה לבנות את המקום מחדש. ולכל הפגנה של הימין הוא היה לוקח את שבעת הילדים. "כשממשלת רבין חתמה על הסכמי אוסלו, עברנו לגור בכיכר ציון בירושלים. השתתפנו בהפגנות בגן הוורדים, אמרנו לממשלה שמה שהם עשו הוא בלתי הפיך, ושיש לזה מחיר דמים. שבתנו עם אבא שביתת רעב, התחננו שלא ייתנו להם רובים. וגם אז אמרו, כמו היום, שיהיה שלום. ואנחנו אמרנו, אתם תראו שלא יהיה שלום. כי הערבים לא רוצים שלום. פניהם תמיד למלחמה. כשהתחילה האינתיפאדה הבנתי שלעולם לא נוכל לחיות לצדם, עם ליד עם. שזה או אנחנו או הם. ועד שכולם יבינו את זה, נעבור עוד הרבה תחנות כואבות".
לפעמים אני חושבת שהחיים שלי בחומש הם סוג של מבחן", היא אומרת בקול קטן. "שאלוהים רוצה לשלוח לנו את הגאולה והוא שואל את עצמו אם אנחנו מוכנים ופתאום הוא רואה שעזבנו. ואני בדמיוני מנופפת לו בידי. 'הנה, אנחנו כאן. תראה בעצמך'. "אני מפחדת שאלוהים יראה שאנחנו כאן לבד. שהוא יבחין בכל הבתים הריקים של כל האנשים בחומש שלא החזיקו מעמד ועזבו. אבל אז אני יודעת שהוא יודע שאם לא היינו כאן, יכולים היו להגיע צלפים פלשתינים ולכוון בשקט את רוביהם לתוך החלונות של קניון עזריאלי. ואז אני מתחזקת. מתאוששת. אני, כמו שטרומפלדור פעם אמר, אם צריך מסמר, אני מסמר. ואם חסר גלגל, אני גלגל'. ופה בחומש צריך משפחות".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "סופשבוע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
