 |
/images/archive/gallery/174/003.jpg בית הכנסת איצקוביץ בבני ברק
צילום: ברקאי וולפסון  |
|
|
|
|
| מחפשים מניין ל"ערבית" באמצע הלילה? רוצים לשמוע את הרכילויות המעודכנות ביותר מהעולם החרדי? בית הכנסת איצקוביץ' הוא המקום. 17 אלף מתפללים לא טועים |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
אריאל שנבל
24/9/2004 2:48 |
|
|
|
|
|
|
|
בשעה שתיים ורבע, לראשונה מאז תחילת הלילה, מסתמנת באיצקוביץ' מצוקת מניין לתפילת ערבית. אבל שמונת האנשים שהתקבצו באחד מחדרי התפילה של בית הכנסת הפעיל ביותר בישראל, אולי בעולם כולו, לא מתרגשים יותר מדי. והם יודעים למה. חולפות בקושי שלוש דקות, והם כבר שקועים עמוק בתפילת שמונה-עשרה של ערבית, עם עוד שלושה נערים שבדיוק חזרו מחתונה של חבר מהישיבה.
תשאלו את יואל, דתי-לאומי מהדור הישן, שמגיע כמעט בכל יום לבית הכנסת איצקוביץ' שבלב בני-ברק. לפעמים הוא בא לשחרית, לפעמים יוצא לו לקפוץ באמצע היום למנחה. עבודתו כמתקין מזגנים אינה מאפשרת לו להגיע למניין קבוע בשכונתו, אבל באיצקוביץ', כך הוא מספר, הוא יודע שתמיד יהיה לו מניין, גם אם זה מוקדם מאוד בבוקר. וחוץ מזה, אף אחד לא מסתכל שם על גודל הכיפה שלך, הצורה והצבע שלה.
במניין ממוצע באיצקוביץ' אפשר למצוא חסידים המקיפים את גופם לפני התפילה ב"גרטל" (חגורה שחורה הבאה לשים חוצץ בין שני חלקי הגוף, הגשמי והרוחני), אנשי נטורי-קרתא, אברכים ליטאים, חרד"לניקים (חרדים-דתיים-לאומיים), דתיים-לאומיים ההולכים בג'ינס ובחולצת טריקו ולעתים לא נדירות - חילוניים למהדרין שבאו להתפלל ביום הזיכרון לאחד מקרובי משפחתם שנפטר. וכולם נראים שייכים. אם צה"ל הוא כור ההיתוך של החברה הישראלית, אז איצקוביץ' הוא כור ההיתוך של החברה הדתית.
איצקוביץ' הוא גם אחד מבתי הכנסת
היחידים שנוהג בפלורליזם מוחלט בכל הנוגע לנוסח התפילה. בארון הספרים היהודי שוכנים נוסחים רבים של סידורים, כשהמובילים הם הנוסחים של אשכנז, ספרד ועדות המזרח, וכל קהילה שומרת בקנאות על נוסח התפילה הנהוג אצלה. לא באיצקוביץ'. שם נקבע נוסח התפילה בכל מניין ומניין על פי החלטת החזן.
כל מי שרוצה יכול לגשת לפני התיבה, ולפצוח בתפילה כשליח ציבור. לכן לא נדיר למצוא חסידי גור שמתפללים בנוסח תימני, או תלמידי ישיבה ספרדים המצטרפים למניין אשכנזי. למי שענייני הנוסח נראים בעיניו שוליים ולא-חשובים, הרי שההחלטה על הנוסח החופשי לא התקבלה בקלות. בצוואה שהותיר אחריו מייסד בית הכנסת, צבי איצקוביץ', הוא קבע שהתפילה במקום תתקיים בנוסח אשכנז בלבד. עמותת בית הכנסת החליטה לקיים את הצוואה כלשונה, אך רק בקומה השנייה של בית הכנסת, שבה שוכן האולם הגדול.
פאר והדר הם לא בדיוק הצד החזק של בית הכנסת איצקוביץ', המוקף חנויות, דוכני מזון מהיר ותחנות מוניות. זה לא מפריע לאלפי המתפללים הפוקדים אותו בכל יום וגם לא לעשרות הקבצנים, האביונים, הנזקקים ונציגים של ארגוני צדקה, המתחרים על נדיבות לבם. לפעמים קשה לדעת אם מדובר בבית כנסת או שמא ביריד "אדם ועולמו שחרב עליו", כשמכל עבר מביטים אליך הפלאיירים, שעליהם תמונת פניו המיוסרות של האברך עם שמונת הילדים שאין להם מה לאכול בערב שבת, או תמונתו של ילד יתום ועצוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איצקוביץ. צילום: ברקאי וולפסון.
|
|
|
 |
|
 |
|
17 אלף מתפללים ביום
|
|
|
 |
|
|
|
גבאי הנמרץ של השטיבלך בעשור האחרון, יצחק שיינין, מודע לבעייתיות שיוצרת תופעת הקבצנות, בעיקר לפני חגים. "באיצקוביץ' אף אחד לא יגיד מילה או הערה לקבצן או למתרים, ולא משנה איך הוא נראה ואיך הוא לבוש", הוא מספר. "זה הגיע לאבסורד מוחלט, כשלפעמים היו מגיעים לכאן מסוממים עם הבאנג ביד, והחרדים היו בטוחים שמדובר בחולי אסתמה עם משאף, ותורמים להם ביד רחבה. לאט לאט הכנסנו למודעות הציבור שיש אנשים שמנצלים את מצוות הצדקה, והיום מקרים כאלה נדירים הרבה יותר. בכל מקרה, אנו לא מאפשרים לינה או שהיית קבע של קבצנים באיצקוביץ'".
כמה שעות לפני שהתעוררה אותה מצוקת מניין זמנית באישון לילה, פגשתי במקום את אלי. אלי הוא בחור צעיר והרפתקן, על גבול מה שהחרדים מכנים "שבאבניקים". הכוונה לאותם בחורים שלא מסתדרים כל כך עם מערכת החינוך התובענית, אך אינם עוזבים לגמרי את העולם החרדי שאליו הם שייכים. "נו, אז מה, מבלים באיצקוביץ'?" הוא מחייך.
כשאני שואל לאיזה סוג של בילוי הוא מתכוון בדיוק, הוא מסביר לי שבשבילו ובשביל רבים מחבריו לברזלים התורניים, איצקוביץ' והמתחם הקרוב אליו הם מוקד בילוי לא רע בכלל. קודם כל, זה אחד המקומות היחידים בעיר שבו אפשר לאכול פלאפל אחרי עשר בערב. "על ההשלכות הבריאותיות ביום שלאחר מכן אני לא אחראי, אבל עם הזמן מתחסנים", הוא מוסר בעליצות דיווח קוליפורמי מהיר. חוץ מזה, מיקומו של בית הכנסת והמספר הכמעט בלתי נתפס של אנשים שפוקדים אותו בכל יום, כ-17אלף, מייצרים מערכת שמועות, פשקווילים ודיווח עדכני על כל מה שקורה בעולם החרדי, ברמת עדכון שלא מביישת אף אתר סקופים וחדשות ברשת.
ואם כבר מדברים על סקופ, מתברר שלאיצקוביץ' יש גם שם רשמי: בית הכנסת תפארת צבי. אבל אם תנסו לשאול מישהו בבני-ברק איך מגיעים ל"תפארת צבי", תיתקלו במבטי תימהון ובצמד המילים "לא מכיר". לעומת זאת, אם תשאלו איפה זה איצקוביץ', תזכו לאותם מבטי תימהון, אבל הפעם מהסיבה ההפוכה.
כל זה התחיל לפני כ-75 שנה, וכמו הרבה דברים בארץ הקודש, גם איצקוביץ' נולד לצורכי קומבינה. צבי איצקוביץ' היה גר צדק, שהתגורר עם אשתו בבית בפאתי העיר. שאיפתו היתה שהתנועה ברחוב שליד ביתו תיאסר בשבתות, והדרך היחידה לעשות זאת על פי חוקי המנדט היתה הקמת בית כנסת. בלי לחשוב יותר מדי החליט צבי איצקוביץ' להסב חדר מביתו לטובת הקמת בית כנסת צנוע. מאז הפך המקום למפעל תפילה ולימוד הפועל 24 שעות ביממה, ומאגד בתוכו לא פחות משבעה בתי כנסת: שישה בחדרים שבקומה התחתונה ועוד אולם גדול בקומה השנייה.
כמו כל מקום שהפך לאגדה ולסמל, גם סביב איצקוביץ' מתרוצצים סיפורים פיקנטיים הנעים על הגבול שבין מציאות לדמיון. אחד החביבים שבהם מספר על יהודי שהגיע למקום בשלוש אחר הצהריים. לשמחתו הוא עוד הספיק לתפוס את מניין תפילת השחרית של מאחרי הקום. מיד לאחר מכן ניגש להתפלל מנחה, ובלי להניד עפעף המשיך בטבעיות והצטרף למניין הראשון שבדיוק החל בקריאת ה"ברכו", המבשרת את תחילתה של תפילת ערבית. כך, בשעה ומשהו אינטנסיביות אך יעילות, הצליח האיש להתפלל את שלוש תפילות היום כדבעי ובמניין. סיפור זה, גם אם לא הרחש במציאות, יש בו כדי להעיד על המקום, על האינטנסיביות ועל החיות הבלתי נלאית השורה בו. יש אפילו סיפורים על תיירים יהודים מחו"ל שבאים לאיצקוביץ' כדי לראות את הפלא, ומיד אחר כך נוסעים לכותל, במסגרת סיבוב אתרים קדושים שחייבים לראות בארץ המובטחת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מנחה ממוזגת
|
|
|
|
|
|
|
איצקוביץ', כבר אמרנו, פועל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 364 ימים בשנה. בדרך כלל, כשמדברים על מקום הפתוח 364 יום בשנה, מתכוונים להשבתת המקום ביום הכיפורים. לא באיצקוביץ'. ביום הכיפורים איצקוביץ' דווקא מלא מפה לפה, בעיקר לקראת סוף הצום, בזכות מנהג די חדש של חלוקת מיץ קר ועוגיות בסוף נעילה וערבית. היום היחיד בשנה שבית-הכנסת-שלא-סגור-לעולם סוגר את דלתותיו, הוא דווקא ליל חג הפורים. שיינין הגבאי מסביר כי בשלוש השנים האחרונות החליטה עמותת בית הכנסת לסגור את המקום בלילות פורים, אחרי שהסתבר כי ה"שבאבניקים" מנצלים את יום החג לפריקת כל עול.
ומה עם הנשים? שטיבלך איצקוביץ' לא ממש מכיר בנשים. יש אמנם עזרת נשים גדולה בקומה השלישית של הבניין, אבל היא נעולה כל השבוע, וגם בשבת היא נפתחת רק כשמתקיימים שיעורים אחר הצהריים. ההסבר פשוט, ואין כאן שום עניין שוביניסטי: רוב מוחלט של הנשים לא מתפללות את כל שלוש תפילות החול, ובטח שאינן זקוקות למניין.
השעה שלוש וחצי אחר הצהריים. החום והלחות מכים בגוש דן ובבני-ברק ללא רחם. מישהו מסביר
לחברו, תוך כדי ששניהם מנגבים אגלי זעה מפרצופיהם, כי חז"ל ידעו בדיוק על מה הם מדברים כשאמרו "שילהי דקייטא קשיא מקייטא", שזה בתרגום חופשי: "סוף הקיץ קשה מהקיץ". לפתע קוטעת את רחש התפילה קריאה משונה במקצת: "מנחה ממוזגת באולם בצד ימין!" מסתבר שגם כאן התפתחו מעמדות, ויש חדרי תפילה ממוזגים וכאלה שאינם ממוזגים. את רעיון מיזוג החדרים הביא יצחק שיינין, שעם כל מזגן ומזגן שהצליח להתקין בבית הכנסת, התחזק מעמדו כגבאי הבלתי מעורער של המקום. בכלל, להסתובב עם שיינין באיצקוביץ' זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
דומה כי הוא מכיר כל מתפלל ומתפלל, ומדובר, להזכירכם, באלפים רבים של אנשים. מכיוון שהמיזוג עולה כסף רב, מותקן בכל חדר תפילה ממוזג מתקן מיוחד המפעיל את המזגן לחצי שעה תמורת מספר שקלים. ברגע שמישהו שם את הכמה שקלים, נהפך המקום לפופולרי הרבה יותר מהחדרים האחרים, לפחות לחצי שעה הקרובה.
אחד הדברים הבולטים ביותר באיצקוביץ' הוא תחושת הארעיות, שלא לומר דלות ועוני, השורה על המקום. למרות היותו אחד מבתי הכנסת המפורסמים והמוכרים ביותר בעולם, אין בו ולו שמץ מההדר והפאר שלהם זוכים בתי כנסת מפורסמים אחרים, כמו בית הכנסת הגדול בירושלים או בתי כנסת מרכזיים בחצרות חסידיות.
במחשבה ראשונה הדבר נראה קצת מוזר. חלק מהקירות לא מסוידים, המגבות המשמשות את המתפללים לאחר נטילת הידיים לא היו עוברות אף ביקורת תברואה, הבנייה נראית טלאי על טלאי, וכל זה בבית כנסת ששמו יצא למרחוק, ומשמש כנראה כל יהודי דתי החי בישראל בשלב כלשהו בחייו. יתרה מזו - בכניסה לבית הכנסת אין שום שלט המרמז על שמו של המקום, למה הוא משמש או כל סימן אחר. כל זה לא מונע מכל ילד בני-ברקי לדעת בדיוק מה זה איצקוביץ' ואת מיקומו המדויק.
ליצחק, חסיד גור שפוקד את איצקוביץ' על בסיס יומיומי כמעט, יש הסבר למראה החיצוני הלא-מרשים של המקום. "איצקוביץ' לא זקוק לפיתוחי עץ מגולפים על ארון הקודש, לוויטראז'ים בחלונות ולנברשות ענק שיעניקו לו את הדרת הקודש הראויה לו", הוא אומר. "לאיצקוביץ' יש הדרת פנים קבועה בדמות האנשים הרבים הפוקדים אותו כל העת, בכל מזג אוויר ובכל שעה, ומעניקים לו את אווירת הקדושה הכי תוססת והכי שמחה שבית תפילה יכול לאחל לעצמו. והרי ידוע בחסידות שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף בתי הכנסת של מעריב. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
