 |
/images/archive/gallery/174/389.jpg תקיעה בשופר
צילום: פלאש 90  |
|
|
| למה לא לאכול, להתקלח ולנעול עור ביום כיפור? |
|
| דוד אנסבכר מזכיר לכולנו כמה דברים שכדאי לדעת על יום הכיפורים לפני הסעודה המפסקת |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
23/9/2004 16:46 |
|
|
|
|
|
|
|
על פי המסורת, שורשיו של יום הכיפורים, כיום המשמש לסליחה על חטאי כל השנה, מקורם בחטא העגל. לאחר מעמד הר סיני, שבו קיבל עם ישראל בטקס רב רושם את לוחות הברית ושאר יסודות התורה, עלה משה השמיימה ללמוד את פרטי הדברים על מנת ללמדם את בני ישראל. כשהיה נדמה לעם שמשה מתעכב בהר יתר על המידה, הם יצרו עגל זהב כתחליף למשה ולאל.
חטא זה גרם למשה לשבור את לוחות הברית ולבטל את הברית הראשונה שנכרתה בין עם ישראל לאלוהיו. הוא גם נאלץ לעלות להר ולהתפלל במשך ימים רבים שה' יסלח על חטא חמור זה וימתיק את העונש הקשה שנגזר על העם. התאריך שבו הגיע תהליך זה לסופו
והחטא נסלח באופן (כמעט) מלא – היה העשירי בתשרי – יום הכיפורים.
"בראש השנה יִכָתבון וביום צום כיפור יֵחָתמון" (מתוך תפילת "ונתנה תוקף"). יום כיפור נחשב כיום הכרעת הדין. לאחר שלב הטיעונים, שמיעת הצדדים והבאת הראיות, ניתן פסק זמן עד להקראת גזר הדין – אלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
יום זה מתאפיין בכובד ראש, בחשש, ובתקווה לפסק דין חיובי. סדרה של חמישה עינויים, המבטאים שינוי במכלול חיי האדם, נהוגים במהלך היממה. החל מכניסת יום הכיפור מעט לפני שקיעת החמה בליל שישי, ועד לצאת הכוכבים, בשבת הקרובה, עם סיום יום הדין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חמשת האיסורים:
|
|
|
 |
|
|
|
• איסור נעילת מנעלי עור: יש לזכור כי בעבר לא היו קיימים תחליפים סינטטיים למנעלי העור. הימנעות ממנעלים שכאלה היתה מקשה מאוד על ההליכה. כיום ישנם תחליפים רבים למנעלי העור ומידת אי הנוחות הקיימת פחותה. יש שסוברים שהכוונה בעינוי זה היא ללכת בחוץ בנעלים בעלי סוליה דקה, שבהם מרגישים את האדמה הקשה שעליה דורכים (לדוגמה: נעלי בית חורפיות).
• איסור אכילה ושתייה: הצום, הנמשך למעלה מעשרים וארבע שעות, מבטא את יכולתו של האדם לשלוט ביצריו. ניתוק מהמקרר ומתעשיית המזון מאפשרת תנאים לחיבור, ולו זמני, להקשר רוחני, מהותי ופנימי יותר. כמובן שעֶרכה של ההתנתקות מהאכילה והשתייה פחוּת אם היא נותרת כערך בפני עצמו, ללא התחברות להקשר אחר במקביל.
• איסור רחיצה ואיסור סיכת הגוף: ההתעסקות בגוף - רחיצתו, סיכתו (מריחת תכשירים לעידון העור) ושיפור ההופעה, מייצגת את ההתמקדות בהקשר הארצי, האנושי, החברתי החולף. לעומתה עומדת היכולת לעסוק ולו למשך מספר שעות, בעולם ערכים אחר, בו נשאלות שאלות של חיים ומוות, קביעת גורלו של האדם, משמעות החיים, במהות הפנימית של תכני הקיום. "מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יתייסר, מי יחיה ומי ימות, מי יֵעני ומי יעשיר" ("ונתנה תוקף").
• איסור קיום יחסי אישות: להנאה הגופנית הרגעית אין מקום ברגעים בהם דנים "מי בחרב ומי בחיה מי ברעש ומי במגיפה". על פי ההלכה היהודית אין לקיים יחסי אישות בעת מלחמה, מגיפה, אסון או אבל לאומי. לַכל זמן ועת לכל חפץ. כאשר "בשופר גדול יִתָקע", מיד – "קול דממה דקה יִשָמע". כאשר "מלאכים יֶחָפזון", ברור לכל ש"חיל ורעדה יאחֶזון".
יש שציינו כי חמשת האיסורים מכוונים כנגד חמשת החושים שבאדם: הראייה, השמיעה, הטעימה, ההרחה והמישוש. חושים אלו, המשרתים אותנו בצורה כה משמעותית בכל עת, עלולים לעיתים להטעות אותנו, לגרות אותנו, ולהוביל אותנו למקומות בהם איננו בטוחים שהיינו רוצים לראות את עצמנו. התבודדות זמנית והצבת גבולות ומגבלות על מערכת החושים בכל אותם העינויים, יש בה כדי לבחון את מידת שליטתנו בעצמנו ובחושינו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כפרות
|
|
|
|
|
|
|
מנהג הכפרות הנוהג בערב יום הכיפורים, מבטא רעיון עתיק בו היה ראוי לאדם לחוש כי חייו ניתנו לו במתנה. אין לקבל את עובדת קיומו כמובנת מאליה. על פי התנהגותו, יתכן שחייו היו ראויים להינטל ממנו. זו משמעות הקרבת הקרבן, כתמורה ותחליף להקרבת עצמו. האדם מפנים את הרעיון שאולי אין לו זכות קיום, ומתחייב לחיים משמעותיים יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חמש תפילות
|
|
|
|
|
|
|
יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.
לפני תפילת ערבית נאמרת תפילת "כל נדרי", שהיא בקשה להתרת נדרים כללית. נדר שנדר אדם ולא עלה בידו לקיימו, חטא הוא. חובה על האדם לבקש להתיר את נדרו, ולהיפטר מעונש.
במרכז תפילת מוסף, אחרי שחרית, עומד התיאור המפורט של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. כהן זה, שהיה מכין את עצמו זמן רב, היה מגיע בשיאו של יום למעמד נדיר ןחד-שנתי, של התייחדות בקודש הקדשים, החלק המקודש ביותר בבית המקדש - אליו לא נכנס איש מלבדו ביום קדוש זה.
לאחר התבודדות זו, ביצוע משימתו ונשיאת תפילה קצרה, הייתה נחגגת יציאתו בשלום ברוב-עם, ששמח וצהל לאחר ציפייה ממושכת, מאמץ רוחני וחרטה על העוונות. חגיגה זו, שנערכה מתוך תחושה של מחילת עוונות כללית, משתמרת בנוסח תפילת מוסף המהווה שיא נוסף ביום זה.
לבסוף, אחרי מנחה -נעילה, מגיעה עת נעילת שערי השמים, עת היום פורש כנפיו, החמה שוקעת ולא נותר אלא להתחנן ברגעים אחרונים אלו על נפשנו, בעודנו תוחבים את כף רגלנו בין הדלת למשקוף בבקשה אחרונה לחוס עלינו, לחון אותנו לחיים - חיים חפים מעצב, צער ואסון. בבקשה לאושר אישי, לאומי ואוניברסלי.
או אז באה תקיעת השופר ומכריזה על קיצו של יום, ועל החזרה המחודשת לחיים אנושיים רגילים, אולי באופן אחר - טהור יותר, מתחשב ורגיש יותר, מודע ואכפתי. חיים שונים מאלה שבהם היינו שרויים עד לפני קצת יותר מעשרים וארבע שעות.
דוד אנסבכר הוא חבר בית מדרש תאיר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
