יהדות NRG - פולמוס "מדורת השבט"

ראשי > יהדות > פולמוס

פולמוס "מדורת השבט"

צל"ש או טר"ש? לקראת טקס האוסקר הישראלי שיתקיים הערב, מביעים אריאל שנבל ועינת ברזילי את דעתם ההפוכה זה מזו על הסרט המועמד ל-13 פרסים

דפדף ביהדות

אריאל שנבל ועינת ברזילי
27/9/2004 8:37

אריאל שנבל:

באחד מפרקי הטרילוגיה "בחזרה לעתיד", מסביר המדען לגיבור שאם ברצונו להחזיר את ההווה ששונה לרעה לקדמותו, הרי שהוא חייב לחזור לנקודה המדויקת בעבר בה שונה העתיד ולפעול בה לסיכול השינוי, מכיוון שכל נקודת זמן אחריה היא כבר העבר החדש, המשונה.

בסרטו הטוב והחשוב "מדורת השבט", חוזר הבמאי יוסי סידר לנקודת הזמן המדויקת בעבר בה שונה העתיד של הציבור הדתי-לאומי בפרט, אבל גם של החברה הישראלית בכלל, תקופת ראשית ההתיישבות היהודית ביש"ע.

הסרט מתמקד באם חד-הורית דתית-לאומית ושתי בנותיה, המתגוררות בשכונה ירושלמית (פרט טריוויה לאספנים: פעם אחת ויחידה בסרט נאמר משפט המסגיר באיזו שכונה מדובר), שבה מתארגן גרעין להקמת יישוב ביהודה. האם החד-הורית מתמודדת בעת ובעונה אחת עם מות בעלה לפני כשנה ועם שתי נציגות דור העתיד הגורמות לה, כל אחת בדרכה שלה, סבל לא קטן.

אם כל זה לא מספיק, בהמשך מגלה האלמנה שהקהילה מפנה לה עורף, שמתעקשים לשדך אותה עם כל מה שזז, ואפילו שמאוד קשה למכור רכב כשבעלך לא לצידך. בקיצור, איוב מודרני על גלגלים. בסוף, כמובן, (כמעט) הכול מסתדר.

אבל לא מדובר בסרט עם הפי-אנד קלאסי שנגמר עם עליית הכתוביות והיציאה מהאולם, ודאי לא אם אתה צופה המשתייך לחברה הדתית-לאומית.

לכאורה מדובר בסרט העוסק בקשייה של משפחה אחת על פרטיה, ובכל זאת נדמה שסידר סימן לעצמו נושאים שראה כבעייתיים בציבור שלו/שלנו והחליט לתקוף אותם ב"מדורת השבט", אחד אחד וכולם ביחד, ובעוצמה.

ההשתקה, היהירות, ההתנשאות, מוסד השידוכים הקלוקל, חוסר הסובלנות לתופעת הרווקות, הביטחון העצמי המופרז, אי-קבלת השונה, התעסקות בדברים שברומו של עולם עד כדי שכחת הדברים שקורים כאן ועכשיו אצלך בבית, כל אלה הינם דברים שכולנו מכירים ויודעים שהם קיימים, ביג-טיים,

במתחמים המבוצרים של הציבור הדתי-לאומי.

נכון, החוליים הללו קיימים גם בחברות אחרות. הציבור הדתי לאומי לא נגוע בבעיות חברתיות יותר מכל חברה אחרת. אבל אין זה פותר אותנו מלהביט עמוק אל תוך עצמנו, להודות בטעויות ולנסות לתקן.

אבל, וכאן מקבלת בחירת התקופה בה מתמקד הסרט משנה חשיבות, קצת קשה לתקן בעיות חברתיות כשהראש, הרגליים והידיים עסוקים כבר כמה עשורים כמעט ורק בנושא אחד ויחיד.

הכוחות החזקים ביותר של הציונות הדתית עוסקים כמעט ורק בארץ ישראל, המאבק על שלמותה והכשרת מאחזים בלתי חוקיים. זה בהחלט חשוב, אבל היה צריך להיות אחרת. ההווה שבו אנו נמצאים הוא העתיד המשובש, ששונה בתחילת שנות השמונים בנהירת קהילות דתיות לאומיות שלמות משכונות ברמת-גן, פתח-תקווה, בני-ברק וירושלים ליישובים אליטיסטיים חברתית ביש"ע.

סידר חוזר לנקודת הזמן הזו. האנשים הצעירים הנראים בסרט, חדורי האמונה והשליחות, היוצאים משכונה מסודרת לגבעה צחיחה ביהודה הם דור ההורים, מקימי ההתנחלויות, שאף אחד לא ייקח מהם את הנחישות, את הציונות ואת הדבקות בארץ. אבל הדור הזה גם כשל ברוב הרבדים החברתיים, הפנים מגזרי והכלל ישראלי.

נכון, החיים הם לא סרט. אי אפשר באמת לחזור אחורה בזמן ולאף אחד שאני מכיר לפחות, אין דלוריאן בבית. אבל עדיין, יש מה לעשות.

דוגמה? לפני שבועיים התקיימה עצרת מחאה נגד הלנת שכרם של עובדי הרשויות המקומיות ברחבת בית-אריאלה בתל-אביב. מרחק של פחות ממאה מטרים משם נמצא סניף תמ"ר של בני-עקיבא. אם רק שבט אחד מהסניף היה מגיע לעצרת על חניכיו ומדריכיו, כמות האנשים בהפגנה הייתה מוכפלת. תרשו לי לשער שבהפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, שהתקיימה ערב קודם, לסניף תמ"ר היה ייצוג גדול יותר. אלו המקומות בהם אפשר, וצריך, לשנות.


חני פיסטנברג ומיה מרון. צילום: עינב מורנו.


	עינת ברזילי:


	יצאתי לראות את "מדורת השבט" עם רצון חזק לאהוב את הסרט. סוף סוף סיפור אנושי שעוסק במגזר הדתי, במאי מוערך, שחקנים מובילים, אפילו לקחתי איתי מתנחל מבית אל כדי להיכנס לאווירה. בתום המפגש, לאכזבתי, זה לא קרה. הסרט לא הצליח לגעת. לכאורה היו כאן כל המרכיבים לסרט חזק ומרגש: פוליטיקה, להט אידיאולוגי, גיל התבגרות, צורך להשתייך, חברים זחוחים ואפילו מעט אהבה. אבל בבישול איבד כל אחד מהמרכיבים את הטעם הדומיננטי שלו ובמקום חמין מהביל יצא עוף מכובס. הסרט מבקש להיות סיפור קטן ואישי על רקע התרחשות לאומית ופוליטית (הקמת ישוב בפאתי רמאללה) ויש לו הזדמנויות לעשות זום-אין ולשלוח קרן בוחנת שתאיר את הקונפליקט מבפנים. אבל בסופו של דבר, הוא נכנע לסטריאוטיפים נגדם הוא יוצא. סיפור העלייה לקרקע של הגרעין הירושלמי מתוסרט כמו הכנות למחנה קיץ: ישיבת צוות אנמית של חברי הגרעין, ערב שקופיות לגיבוש וסיור שטח בכובעי קש. ולמרות שמוטק'ה ושולה, ראשי הגרעין, מאד מוכרים לעין הישראלית בהתנהלות החיצונית שלהם, הסרט לא מוסיף דבר על המניעים הפנימיים שדוחפים אותם להתנחל, לא מעביר תחושת שליחות או ספקות, לא משכנע באמונה בצדקת הדרך ולא מעורר אמוציות. עד סוף הסרט לא ברור איך מנמקת הגיבורה הראשית את הצטרפותה לגרעין כמו גם את פרישתה ממנו. אם מטרת הבמאי הייתה להציג את מעשה ההתנחלות כנובע מצורך בורגני בלבד, הרי שזו לא אמת. מגורים בקרוואנים, נסיעה בכבישים לא סלולים ותורנות שמירה בלילה היא לא בדיוק מימוש החזון הגורם המחולל של הסיפור הוא מדורת ל"ג בעומר. לנקודה הזו מנקז סידר את כל הביקורת שלו על קוד ההשתייכות הקשוח אל מדורת השבט, שלא מקבל את מי שלא מיישר קו ומתאים את עצמו לאב הטיפוס הדתי-לאומי. לצד המדורה המרכזית, הנקייה, זו ששרים בה החניכים מבית-וגן "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", משתלהבת המדורה של הנספחים, שהם בשפה פשוטה - ערסים. ממש שתי מדורות לשני עמים. אבל אז כופר סידר בסרט שלו עצמו ומוסר את בת הטובים לידיהם המסוכנות של "הנספחים". הם מצדם, מתעללים בה מינית בסצנה שהיא לא רק בלתי אמינה, היא חוטאת לאמירה של הסרט כולו בכך שהיא מספקת לצופים את הצידוק המוסרי להיבדלות של "השבט". אם זה מה שהם יודעים לעשות, הערסים מהשכונה, למה בעצם שלא נתרחק ונברח אל הטרשים? מישהו צריך עבריינים צעירים בשבט שלו? סצנה אמיצה באמת הייתה מאשימה את ראש הגרעין, למשל, בהטרדה מינית, ואז מראה איך מלבינים את הכביסה בבית. הפעם השניה בה נכנע הסרט לסטריאוטיפים מתבטאת יפה בשני הדייטים של הגיבורה, רחל גרליק. הראשון מפגיש אותה עם לוזר מזרחי וטוב לב. בשני היא מתוודעת לחזן האשכנזי הנפוח. זה לא הסרט הישראלי הראשון שעושה את החלוקה- אשכנזי עשיר ורע, מזרחי עני וטוב, אבל במערכת החינוך הדתית, אם יוסי מורלי (מגולם ע"י איבגי) כבר הצליח להתקבל לכרם ביבנה ושרת בצבא יחד עם כל האשכנזים מכפר גנים, אין שום סיבה שדווקא הוא ינהג ערירי במיניבוס ישן. אלא אם כן, ע"פ הסרט, למזרחי מתוצרת החינוך הדתי יש שתי אפשרויות: או להיות ערס שוליים, או להיות בסדר ולהתחתן עם אלמנה מטופלת בשתיים. בין המבקרים מקובל להשוות את "מדורת השבט" ל"כנפיים שבורות". שניהם סרטים מז'אנר המשבר המשפחתי. אבל בניגוד ל"כנפיים", "מדורת השבט" לא מצליח לסחוף להתרגשות. אולי בגלל שהעולם הקולנועי בו משייטות הדמויות שלו הוא עולם חסר שמקשה על ההזדהות איתן. אנחנו לא באמת מכירים את רחל גרליק, לא יודעים במה היא עוסקת לפרנסתה, ולא מבינים האם היא אשה עקרונית ששוברת דלתות בפטיש או אלמנה נוירוטית שלא מתייצבת לצד הבת הצעירה כשהיא באמת זקוקה לה. לעומתה, הבת הבכורה, המורדת, מרבה להסתגר בחדר עם החבר שלה, אבל משום מה, אף פעם לא מדברת איתו, כך שנמנע מאיתנו לגלות מה היא באמת עוברת. את הבת הצעירה, זו שמובילה את הסרט אנחנו דווקא מכירים. ראינו אותה רוקדת בתריסים סגורים בבית, היינו עדים לטראומה שלה והיא מעוררת אמינות ואמפתיה. אבל בסופו של דבר, גם היא נכנעת לתסריט. מתעקשת לא לפתור את הקונפליקט שלה ולא להתעמת עם מי שפגע בו או עם מי שהשתיק את זה, ובסיום הסרט, שכל הקצוות בו נקשרו מהר מידי, היא מקבלת את הדין ואומרת בהשלמה :"אני אחליט שהשנה יהיה לי טוב". כאילו שהכל באמת תלוי בה.