 |
/images/archive/gallery/123/291.jpg ספר איש ההשקפה.
עטיפת הספר.  |
|
|
| שלוש שנים למותו של הרב שך |
|
| "מדינת ישראל תהווה קיום לעם ישראל?". פרק מקוצר מתוך הספר "איש ההשקפה", שכתב אבישי בן חיים, על הרב אליעזר מנחם שך |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחת השפעת הלאומיות המודרנית, ששטפה את אירופה במאה התשע עשרה וגרסה כי כל קבוצה בעלת אופי, עבר ולשון משותפים חייבת לזכות במימוש פוליטי על ידי מסגרת ריבונית - מדינה, קבע חוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל, בספרו "מדינת היהודים" כי: "בשביל היהודים אין שום הצלה, אלא השיבה אל מולדת משלהם".
הרב שך חולק על הרצל כבר בהנחת יסוד מהותית זו. הוא אינו רואה במדינת ישראל את הפתרון לבעיית היהודים ולמצוקתם. לכל היותר הוא רואה בקיומה פתרון אחד בצד פתרונות אחרים, פתרונות אותם מחפש הרב שך ומוצא בגולה. הרב שך לא מסתפק בדחיית שלילת הגולה הציונית, הוא רואה בקיום היהודי בגולה דבר חיובי. להשקפתו, פיזורו של העם היהודי בתפוצות הינו המצב האופטימאלי עבורו. הפיזור מהווה כלי מרכזי במאבק למען המשך הישרדותו של העם היהודי.
הרב שך רואה בקיום זה,
של קהילות יהודיות פזורות בגולה, צורך ריאל פוליטי, בטחוני, שיסייע להבטחת המשך קיומו של העם היהודי. הפיזור יקשה על אלו הזוממים להשמידו, שכן המחנה הנשאר יהיה לפליטה. הוא משתמש בהקשר זה בציטוט רב משמעות מהגמרא: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות" (פסחים פז, ע"ב).
ב"הגדה של פסח - אבי עזרי" מובאים דברים שלוקטו ממשנתו של הרב שך. בספר זה מובאת השקפתו באשר לקביעה ההיסטורית הנחרצת המופיעה בהגדה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". על פי הרב שך העובדה שבני העם היהודי אינם מרוכזים במקום אחד, אלא מפוזרים.
הינה מרכיב חשוב בדרך בה הקב"ה מציל את ישראל בכל דור ודור. הוא מצטט את מאמר חז"ל:
"צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן בין האומות" ומסיק: "הרי שהצלת עם ישראל לא דווקא בריכוז במקום אחד".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רק ההלכה מכריעה ההתנהגות בשעת סכנה
|
|
|
 |
|
|
|
עד כמה מרכזי ההיגד "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות" בתפיסתו של הרב שך תעיד התייחסותו לאחת הנקודות הקשות להנמקה עבור הוגים חרדיים מאז השואה ובעקבותיה. המדובר בביקורת נגד דרך הנהגתם של גדולי הרבנים והאדמו"רים באירופה (ביניהם הרב אהרון קוטלר, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב אלחנן וסרמן, שבעצמו נספה בשואה, מהרבנים הנערצים ביותר בציבור הליטאי). הם הואשמו כי הורו לחסידיהם שלא לעלות לארץ ישראל, הוראה שהעצימה את מספר הנספים החרדים על אדמת אירופה.
הרב שך נדרש לסוגייה זו ולמרות שהוראת הרבנים התגלתה בדיעבד כמוטעית, הוא גורס שעמדתם הייתה נכונה, שקולה וחכמה. הרב שך מזכיר את הסיטואציה ההיסטורית בשנת 1942 כשהגנרל הגרמני ארוין רומל וכוחותיו היו על סף כניסה לארץ ישראל.
לטענתו, אם היו הגרמנים מצליחים במשימתם ונכנסים לארץ ישראל, ריכוז היהודים בארץ הקודש היה הופך אותה לגיא הריגה עצום: "בשנות המלחמה השניה כשהגרמנים עמדו על יד אל עלמין וח"ו אם היו נכנסים לארץ ישראל אפילו אם היה כאן חמישה מיליון איש, היה החורבן גדול מאד, והיה יותר גרוע ממקום אחר כי כאן אין יערות שיהיו פרטיזנים, ומצד אחד הים... ורק יד ה' הייתה להסב לבם להלחם ברוסיה למען הציל את שארית הפליטה שהייתה בארץ ישראל".
התפיסה העולה מניתוח היסטורי זה היא כמובן תולדה של ההשקפה כי: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות". בדברים מתגלה גם דרך הנהגה של מנהיג דתי ריאליסט, שבמעין היפוך תפקידים בז לדרך ההנהגה המהמרת לדעתו של גורמים בהנהגה הציונית החילונית.
על פי הרב שך חזון ריכוז העם היהודי במקום אחד היה וכנראה עדיין הינו הימור מסוכן וחסר אחריות. זאת, גם אם בדיעבד הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי הביס את 'הקורפוס האפריקאי' הגרמני בפיקודו של רומל בקרב אל עלמין שבמצרים והגרמנים נעצרו ולא פגעו ביהודי ארץ ישראל.
עולה מכך כי על פי השקפתו של הרב שך, כללי ההתנהלות הרצויים לעם היהודי אינם מתערערים, גם אם התנהלות יהודית אחרת זוכה להצלחה וכתוצאה ממנה מתקיימת מציאות היסטורית חיובית לעם היהודי.
אפילו אחרי הצלחת מבצע אנטבה אמר הרב שך: "רק ההלכה מכריעה ההתנהגות בשעת סכנה ואם לפי הדין אין לעשות הדבר, אף שלבסוף הצליח אין הוא מצדיק את המעשה". הרב שך מזלזל בהנהגה שזוכה להצלחות כתוצאה ממדיניות הרפתקנית מסוג זה. הוא משווה זאת לכך "שאסור לעבור תחת כותל רעוע, ואחד עבר והצליח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההנהגה הציונית כשלה בשיקול דעת מוטעה
|
|
|
|
|
|
|
האירועים ההיסטוריים המרעישים שחווה העם היהודי בעשור שבין 1939 ל-1948 (השואה והקמת מדינת ישראל) יכולים היו להתפרש ככישלון משולש של דרך ההנהגה החרדית. ראשית, כישלון 'דעת תורה' של רבנים שהורו לחסידיהם להישאר באירופה; שנית, כישלון אופציית הגלות; שלישית, כישלון ההנחה שהתנועה הציונית לא תצליח במשימתה.
למרות כל אלה נשאר הרב שך איתן בדעתו שדווקא ההנהגה הציונית כשלה בשיקול דעת מוטעה. דוגמא נוספת לכך היא הדרך בה התפלמס לאחר השואה עם הטענה העובדתית, שבזכות הציונות היה לפליטי השואה מקום בטוח להגיע אליו בדמותה של מדינת ישראל. וכך הוא משיב לטענה לעיל:
"אשאל שאלה פשוטה. האם בטוח שזהו העתיד המקווה, ואין עוד עתיד לעתיד ההווה הזה? "השאלה שמעלה הרב שך "האם אין עוד עתיד לעתיד ההווה הזה?" היא אולי הכותרת של תפיסתו ההיסטורית את קורות עם ישראל. הרב שך אינו מייחס חשיבות להצלחות זמניות ומסרב לבחון את מהלך ההיסטוריה על סמך ניסיון קצר מועד. הוא דורש מהנהגה אמיתית לבחון את ההיסטוריה היהודית בפרספקטיבה ארוכת שנים ועל פי זה לגבש את דרכה.
המשך דבריו בהקשר זה מעניין לא פחות. הם מבהירים שתפיסתו הפסימית לגבי מהלך ההיסטוריה האנושית, והיהודית בכללה, נובעת בין היתר מהנחת היסוד שלו באשר לאופיו השלילי של המין האנושי, בעת הזאת. בכך הוא תולה בין היתר את לגלוגו על הרעיון שמדינה יהודית עצמאית יכולה להוות פתרון לבעיותיו הביטחוניות של העם היהודי? רעיון שנראה לו משונה ומופרך:
"וכי כבר 'מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים'? והלא 'רשעים כים נגרש' ויהיו עוד מלחמות איומות, בטכניקה החדשה שאפשר להחריב ערים ומדינות אפילו בימים ספורים, ומי יודע מה יהיה גורלנו ח"ו ואיזה ערך יהיה אז למדינה".
הרב שך מביא כאן את הפסוק "לא ירעו ולא ישחיתו... כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט) כדי להבהיר את תפיסתו על פיה אין אפשרות אמיתית שבני האדם יפסיקו להרע ולהשחית כל זמן שלא ילכו בדרכי ה'. על פי הפירושים לפסוק זה, הרעות שבאות לעולם על ידי בני אדם הן תוצאה של היעדר החוכמה. רק כשהחוכמה וידיעת ה' יכסו את תודעת המין האנושי, כשם שהמים מכסים את כל קרקע הים, יהיה מקום לראייה אופטימית של המציאות האנושית.
ברקע ניתוח זה מהדהדת נוסחת חזון השלום העולמי של הרמב"ם בספרו 'מורה הנבוכים': "כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה. כי סיבת סילוק אלה השנאות וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה ואמר 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".
ניואנס ערכי חשוב בפרשנותו של הרב שך כאשר הוא מתייחס ישירות לתפיסת הרמב"ם הוא, שהמצב השלילי אינו המצב הטבעי של האדם, וכי אין לראות את המלחמות כדבר טבעי "ממנהגי העולם" אלא כתוצאת העובדה שבני האדם רחוקים מה'. על פי הרב שך האדם הוא בעל פוטנציאל עצום לטוב ולרע.
ביכולתו להגיע לגבהי מרומים מצד הטוב ולשאול תחתיות מצד הרע. כדוגמא לכך שהאדם הוא האשם במלחמות וברעות הבאות לעולם הוא מביא את הסיפור המקראי על קין והבל ואומר: "הנה קין והבל, שני אנשים בלבד בעולם כולו. מאומה לא חסר להם ובכל זאת לא יכלו להשתוות ביניהם, עד שקם האחד והרג את השני".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאחר השמדת השישה מיליון מתחיל חשבון חדש
|
|
|
|
|
|
|
כדי להבהיר את עמדתו ש"מדינת ישראל לא יכולה להוות קיום לעם ישראל" מערער הרב שך על אמיתות היסוד הציוניות. הוא אינו מקבל את ההנחה כי בכוחה של מדינה יהודית עצמאית לפתור את בעיותיו הביטחוניות של עם ישראל: "היו זמנים לפני מלחמת העולם השנייה כאשר הציונות הייתה בפריחתה, הייתה הסיסמא: כל הצרות של עם ישראל בגלות הם בגלל שאין לנו ארץ ואין לנו אדמה. כל הפוגרומים, גירוש ספרד, הכל בגלל שאין לנו מדינה... אם תהיה לעם ישראל מדינה וממשלה איש לא יעיז לפגוע ביהודי. אך בפועל אנחנו רואים מציאות אחרת".
גם הרעיון שלפיו הקמת מדינה יהודית וסיומה של צורת הקיום הא-נורמלית של העם היהודי, ישימו קץ לאנטישמיות מוגדר על ידי הרב שך כרעיון כוזב: "הרעיון הכוזב אשר דימו היהודים לחשוב כי הקמת המדינה ? בית לאום לעם היהודי, תהווה פתרון לבעיית האנטישמיות כלפי העם ? הופרך... גם המחשבה שבהיותנו עם ככל העמים נזכה להכרה שווה בין העמים? נתבדתה".
חלק מספקנותו של הרב שך לגבי יכולתה של המדינה היהודית להוות הצלה לעם ישראל נובעת מתפיסתו את הקיום המדיני ובכלל זה את קיומה המדיני של מדינת ישראל כדבר שאינו נצחי. כתנא דמסייע לתפיסתו זו מגייס הרב שך את ההיסטוריה העולמית, זו שבמהלכה עלו וירדו מהבמה מדינות רבות, שבהיעלמותן הוכיחו כי קיומן של מדינות אינו נצחי. בהתאם לכך שואל הרב שך שאלה מפוכחת: "מי ערב שהמדינה תחזיק לנצח?".
במושגים ציוניים זו שאלה, שבתקופתו נחשבה לכמעט אפיקורסית. הרב שך משתומם אל מול התעלמות הנהגתה של מדינת ישראל מהאפשרות שמדינת ישראל תיעלם. הוא רומז כי יש בכך סוג של אמונה משיחית, אשר בניגוד לאמונה המשיחית של היהודי המאמין אין לה על מה להסתמך.
העובדה שאמונה משיחית-ציונית זו בכוחה של מדינת ישראל, מעצבת את מדיניות החוץ והביטחון שלה זוכה אצלו לביקורת קשה. תפיסת 'מדיניות החוץ והביטחון' של הרב שך שונה לחלוטין. מדובר ב'מדיניות חוץ וביטחון' של מנהיג אשר לנגד עיניו עומד קיומו של כלל העם היהודי גם "ביום שאחרי", ולא רק הבטחת המשך קיומה של מדינת העם היהודי. לא רק סיבות ריאליות וארציות עומדות מאחורי אזהרתו של הרב שך כי אין שום ביטחון שמדינת ישראל תשרוד.
גם סיבות מיסטיות ורוחניות יש באמתחתו. הוא נדרש אליהן כשהוא נאלץ להתמודדות תיאולוגית עם עובדת קיומה של מדינת ישראל. וכך, למרות שהרב שך מקפיד לבחון את ההיסטוריה בפרספקטיבה ארוכת שנים ומסרב להתרשם מהצלחות זמניות, הוא נאלץ להתמודד גם עם הזמני והחולף. על פי הרב שך, קיומה של מדינת ישראל הינו בזכות חסד זמני. עם זאת, הוא מזהיר שחסד זה ייפסק לכשתתמלא סאת העוונות של המדינה הציונית:
"הייתה שואה לפני עשרות שנים. בשואה זו הושמדו ששה מיליון יהודים... מדוע זה קרה?... בודאי שיש חשבון לכל זה והביאור הפשוט הוא, שזה עצה של הקב"ה וזה בהכרח עונש... ולאחר השמדת הששה מיליון מתחיל חשבון חדש... ומה שאנו רואים שהרשעים שולטים זה כל עוד שלא התמלאה הסאה. וזה עלול להיות עוד שנה או עשר שנים או אפילו מחר... אני מוכרח להגיד לכם, תזכרו שאמרתי לכם, כל ההנהגה הנוכחית תמיט, חס וחלילה, חורבן על כלל ישראל, בזמן שהרשעים עומדים בראש הנהגת המדינה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרשעים עומדים בראש הנהגת המדינה
|
|
|
|
|
|
|
מעבר לעובדה כי הדברים מעידים על תפיסתו של הרב שך את מוראות השואה שפקדו את העם היהודי באירופה, כעונש מאת הקב"ה, יש בהם כדי להעיד על הצורה שבה מסביר הרב שך תהליכים היסטוריים אותם חווה העם היהודי. העמדה ההיסטורית שעולה מדברים אלו היא שדברי ימי ישראל מתרחשים בהתאם ל"פנקס חשבונות אלוקי", אותו הקב"ה מנהל מול עם ישראל. על פי עמדה זו הקב"ה פורע את החשבון ההיסטורי של עם ישראל כל אימת, שמתמלאת סאת העוונות ו"החוב" שצוברים בניו עולה על גדותיו. לאחר מכן נפתח "פנקס חשבונות" חדש.
בהקשר הספציפי של השואה הסביר הרב שך עוד כי "הכוח המשחית" מצוי בעולם ובדרך כלל הקב"ה מונע ממנו להזיק. אך כאשר מתרבים החטאים הקב"ה מסיר את המניעה וממילא בא החורבן לעולם. לאור זאת מצטיירת הקמת מדינת ישראל ככזו שהתאפשרה מתוך הסיטואציה ההיסטורית- רוחנית שלאחר השואה. הקדימה אותה העובדה שסאת העוונות התמלאה. לאחר תקופה ארוכה שבה האריך אפו מבלי להגיב על התנהגות העם היהודי, גבה הקב"ה בבת אחת חוב של תקופה ממושכת והמיט על עם ישראל את מוראות השואה. אימי השואה "כיסו" עבור העם היהודי את חשבון עבירות העבר ונפתח חשבון חדש עם "כלל ישראל". עובדה זו היא שאפשרה ל"רשעים" לזכות במדינה יהודית ולשלוט בה, בזכות חסד זמני, לעת עתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין שום ביטחון לקיומנו
|
|
|
|
|
|
|
כפי שראינו, הרב שך מזהיר כי הנהגת "הרשעים" תמיט חורבן על עם ישראל מסיבות דתיות הכרוכות בחשבונות אלוקיים. עם זאת הוא מדגיש את ביקורת התחום הפרקטי של דרך הנהגתם. הרב שך אף מדביק למנהלי המדיניות של מדינת ישראל את הכינוי 'רודפים' ("וכל אותם המדברים גבוה גבוה, יש לנו להחשיבם כ'רודפים'") בשל אופי מדיניותם. כהמשך ישיר לכינוי 'רודפים', הוא בא איתם חשבון ומבקר בחריפות את מה שהוא רואה כמדיניות הרפתקנית וחסרת אחריות.
הוא קובע כי לא רק שהקמת המדינה לא הפחיתה את שנאת ישראל, אלא שדווקא בגין הקמת מדינת ישראל ובשל המדיניות הציונית שאינה מתכופפת בפני הגויים, גברה השנאה כלפי העם היהודי: "תחת אשר מלפנים הייתה שנאת ישראל באי אלו מקומות, הרי שהיום גברה שנאת ישראל פי כמה וכמה בכל מדינה ומדינה ומשלמים אנו מחיר כבד של דם ישראל הנשפך מידי יום ביומו".
בהקשר זה, של הביקורת על דרך ההנהגה הציונית, נדרש הרב שך למונח "כוחי ועוצם ידי", אחד ממושגי היסוד בפולמוס החרדי מול הציונות. שלוש מילים אלה לקוחות מתוך הפסוק המתרה: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). בהגות החרדית רואים את תפיסת 'כוחי ועוצם ידי' כשורש כל רע וככפירה של ממש.
זאת, כיוון שעל פי תפיסה זו הקרדיט על הצלחה לא נזקף לזכותו של אלוקי ישראל אלא לזכות בני האדם, שהצלחתם היא תולדה של השתדלותם בלבד. הדברים חמורים גם כשמדובר ביחיד היהודי, אך על אחת כמה וכמה כשמדובר בהנהגה יהודית המובילה את דרכם של 'כלל ישראל'. ברור הוא כי מאמץ רטורי קל יאפשר לחפץ בכך למצוא בכל אקט של אקטיביזם מדיני צליל של 'כוחי ועוצם ידי'.
הסתמכותה של ההנהגה החילונית-ציונית על כוחה של מדינת ישראל במקום על השגחתו של הקב"ה הינה כמדקרות חרב בלבבו של הרב שך. הוא מתריע מפניה ומשוכנע שעוד תכזיב. בין היתר הוא מזהיר כי אם יהודי שם את ביטחונו במישהו או במשהו אחר מלבד הקב"ה, אזי הקב"ה מסיר את השגחתו מעליו ומניחו בידי מי שבטח בו.
כך כתב הרב שך בעקבות מלחמת יום כיפור: "האמונה האלילית ב'כוחי ועצם ידי'... באה המלחמה הזאת והפריכה את הגישה הזאת מיסודה. הרעיון המתרברב שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח התנפץ לרסיסים... רק התפילות עמדו לנו ורק הקב"ה הציל אותנו... המלחמה הזאת בלי ספק באה לנפץ את העבודה זרה של כוחי ועצם ידי".
הרב שך סובר כי התפיסה של 'כוחי ועוצם ידי' מובילה למדיניות שבעיני אחדים היא אולי נועזת ומחויבת, אך בראייתו שלו, היא כאמור הרפתקנית וחסרת אחריות. מתוך השקפה זו נובעת עמדתו בסוגיות מדיניות שונות שעמדו על הפרק, כגון התנגדותו הגורפת לחקיקת חוק ירושלים ב-1980 ודבריו כנגד ההתלהבות מהפצצת הכור האטומי בעיראק ב-.1981 הרב שך מציע להרהר באלטרנטיבה אחרת למדיניות החוץ והביטחון הרצויה למדינת ישראל. הוא מציע מדיניות אנטי כוחנית, הפוכה לאתוס הציוני הרווח בזמנו - מדיניות של "מנוסה": "רק מי שסומך על כחי ועצם ידי יכול לטעות בזאת, אבל... יש גם מה שכתוב 'ונסתם מפני אויביכם'".
מדיניות "המנוסה" המוצעת על ידי הרב שך מוגדרת על ידו כצוואה לדורות ומגובה בניתוח ריאלי אשר מנסה להכניס לפרופורציות את עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל: "אין שום ביטחון לקיומנו, וכל זה אף אם יתאספו כל היהודים מכל העולם כאן בארץ ישראל. כי הלא אנחנו המעט מכל העמים... ואיזה יתרון יהיה לנו נגד עשרות מיליונים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים (היהודיים) שלאחר המדינה
|
|
|
|
|
|
|
יתרה מזאת, הרב שך מתנגד למעורבות ישראלית בפוליטיקה הבינלאומית. לטענתו אסור שההתערבות הישראלית תגרום לכך שאיזה שהיא מדינה בעולם תינזק באיזה שהוא נושא, למשל בשאלת הנפט או אפילו בשאלת השקעות בעסקים ובבנקים. בין היתר הוא מציין לגנאי את הנחתו ש"רק מחמת היהודים הובלה אמריקה למבוי סתום ביחסיה עם רוסיה".
כדי להגדיר את דעתו על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל ועל הביטחון המופרז, לדעתו, בעוצמתה הצבאית של ישראל, משתמש הרב שך במטבע לשון נוספת: "דל גאה". בהגדרה זו אשר מופיעה בגמרא בתוך רשימת בעלי התכונות ש"אין הדעת סובלתן", מכנה הרב שך את הישראלים המתרברבים ובטוחים בכוחם. מתגאים בכוחם המדומה והדל בעיניו של הרב שך, למרות חולשתם ודלותם המעשית.
"היש מקום לכל עצמה של הנהגת המדינה, הלא גם לשיטתה תלויה היא בטקטיקה של האומות, ואתם? מי אתם? דל גאה". ובמקום אחר הוא אומר:"בלא סיוע של ארה"ב אפילו חודש אחד ופחות מזה, אין לנו משלנו כלום כדי להתקיים, וכל אלו שמדברים גבוהה גבוהה, אנחנו, אנחנו ואנחנו ננצח, הם רק בעיני דל גאה, שהקב"ה שונא אותו".
בהקשר זה יש לרב שך ביקורת קשה על אופן ניתוח מעמדה של מדינת ישראל בתוך מפת יחסי הכוחות של הפוליטיקה הבינלאומית. הוא מבקר את ההתעלמות מהיתכנותם של לחצים בינלאומיים, שישנו את מצבה המדיני של ישראל ומהיתכנותה של הרעת מצב היחסים עם ארצות הברית. הוא מנסה להתריע כנגד מה שהוא מכנה "הטעות היסודי של הציונים": "לדעתם כל מה שעבר עלינו הוא רק מפני שלא היה לנו מדינה ושלטון משלנו, ועכשיו שיש כבר מדינה ושלטון משלנו, ועכשיו שיש כבר מדינה ושלטון יהודי: אנחנו מדינה שוה בשוה עם כל האומות".
הרב שך שולל את האמון, המופרז לדעתו, שנותנת ההנהגה הישראלית במדינות המערב ואת ההדגש הציוני על הערבים כאויבי ישראל היחידים. הוא מזכיר כי ברטרוספקטיבה היסטורית ארוכת שנים העם היהודי סבל הרבה יותר בארצות אירופה מאשר בארצות הערביות. הוא מסרב לראות במי ממדינות העולם ידידת אמת של מדינת ישראל ומדגיש כי לא רק הערבים הם אויבי ישראל אלא ש"אנו בגלות בין מיליוני ערבים ומאות מיליוני גויים".
הוא מנתח את המצב הבינלאומי ומגיע למסקנה כי אפילו מלחמות עולם נוספות הן בגדר האפשרי והסביר. על כן הוא מזהיר כי גם למי שסבור כי מדינת ישראל חזקה צבאית דיה כדי לעמוד איתנה אל מול מדינות ערב, אסור לאטום אוזנו משמוע כי במידה ותצטרך להתמודד מול מעצמה גדולה במסגרת מלחמה עולמית, או במסגרת אחרת, אין בכוח הצבאי של מדינת ישראל שום תועלת.
נקודה זו אינה מרכזית, אך היא מצטרפת למסכת הראיות שהרב שך פורש כדי להוכיח שההנחה כי "מדינת ישראל תהווה קיום לעם ישראל" מופרכת. מסתבר כי הרב שך כמו הוגים חרדיים אחרים לא מסתפק בהפצת האמונה ב"חיים (הפרטיים) שלאחר המוות". הוא חותר גם להפצת האמונה ב"חיים (היהודיים) שלאחר המדינה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
