 |
 |
|
|
|
|
|
|
| רבקה יפה קראה את הספר החדש של ישראל סגל ונקלעה לסכסוך משפחתי אלים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באתי לקרוא ספר, ונקלעתי לריב משפחתי קולני. ישראל סגל, אושיית תרבות טלוויזיונית מוערכת, פרסם לאחרונה ספר על משפחתו וחזרתו בשאלה, בו מצוירת תמונת עולם שחור-לבן בטוחה בעצמה ובצידקותה לאמור: "אני ישראל סגל הצדיק התם והזך ואילו אחי, הרב הנערץ על חסידיו השוטים, הינו נוכל אלים ומרושע, ובצבעו נצבעים החרדים כולם".
בקרב, שניטש לאורך הספר בין סגל לבין אחיו, בינו לבין משפחתו, בינו לבין העולם הדתי והחרדי, בולט התיאור המעוות של משפחתו הקרובה: עיני אמו שקופות כמדוזה, אביו קמצן חולני שמסריח מדגים מתים, אחותו "מכוסה בפאה מעוכה ומשתמטת ממני" לאחר שהוא היה כה טוב אליה בילדותם, ואחיו. אחיו רשע מכולם, סאדיסט ערל-לב שהתעלל בו כל חייו.
סגל, שתופס את עצמו כבן הרשע מההגדה של פסח, נאבק עמוד אחרי עמוד להוכיח שבעצם הוא הבן הצדיק, ואילו אחיו "הצדיק" - הרב דן סגל, משגיח בישיבת פוניבז' – ראוי לכתר הרשע. האח המוגבל והאחות הם כנראה התם ושאינו יודע לשאול...
ברקע מהדהד הסיפור המקראי של קין והבל עד כדי תאוות רצח, הן בתמונת העטיפה והן בתודעת המספר והקורא, אלא שדווקא זעקת הקורבן של סגל נשמעה באזני לעתים כשיגעון רדיפה פרנואידי
של מי שחש אות קין טבוע על מצחו והוא נע ונד בחוסר מנוחה, אינו מצליח להשתחרר מרגשי האשמה האופייניים לעוזבים בשאלה, בעיקר ביציאתם רצופת התלאות והסבל מהעולם החרדי.
עיוורונו של ישראל סגל למציאות המורכבת, לחלקו בהתרחשויות ולזיכרון האנושי הסובייקטיבי, בא לידי ביטוי אירוני כשהוא מתייפח בזרועות רעייתו, קובל כלפי אחיו, "מה כבר יש לי איתו, הרי הוא לא קיים בכלל מבחינתי"... ספר שלם הוא כותב בגלל מה שיש לו איתו, ואינו רואה.
אלמלא קראתי את הספר הזה בסמיכות לספרו החדש והנפלא של הרצל כהן "אבני שיש טהור" (הוצאת עם עובד), הייתי חוששת שההתפקרות הבוטה היא שגרמה לסלידתי ושיבשה את שיקול דעתי, אלא שגם הרצל כהן מורד ומתפקר, אפילו קדיש על אביו המת מסרב לומר, ובכל זאת אינו גורם לי רתיעה, אלא אדרבא, הוא משתף אותי במסעו הנפשי. נראה שהכרתו המפוכחת בחד-צדדיות שלנו ובחוסר יכולתנו לשפוט את זיכרונות הילדות היא כוחו ועוצמתו על פני ישראל סגל שהכשתו רעה והוא מפעפע ארס נטול ספקות. הרצל כהן מגלגל ומהרהר סיפור חיים, ואילו סגל מנסח כתב הגנה, או אם תרצו כתב אשמה. הוא יורק לבאר, מיידה אבנים ומכה באגרופים זבי דם כל מי שזז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עטיפת הספר "וכי נחש ממית".
|
|
|
 |
|
 |
|
צורך פסיכולוגי של ילד מוכה
|
|
|
 |
|
|
|
קשה להתייחס לספר בכלים של ביקורת ספרותית נטו, כי יותר מכל זהו ספר שנועד לשרת צורך פסיכולוגי של ילד מוכה, של בן ואח נוקם ונוטר, של פרסונה טלוויזיונית שמנצלת את פרסומה כדי לסגור חשבונות משפחתיים מעל גבי, בעוד אני רוצה למשוך בכתפו ולקרוא, "חדל! תפסיק לשפוט, לילל, להאשים ולהתענות. איך אתה חי עם כל הרעל הזה שסותם את עורקיך? איך אתה יכול להמשיך לנשום את הצחנה? לך לפסיכולוג, לך תטהר, לך תעשה חשבון נפש! עזוב מה אני חושבת, מה אחיך חושב, מה חילונים, מה חרדים. עזוב מי התחיל. בשביל מלחמה צריך שניים, ואתה, אדוני, מעולם לא הנחת את הסכין. צא מזה, בן אדם. די! ששששש..."
תחושה דומה עלתה בי כשקראתי את אמא יקרה של יונתן גפן. גם שם הותקפתי בחוסר-נוחות ומבוכה מול הצורך הכפייתי של המחבר להתיז בוץ, כשרגש החמלה מתעורר בי דווקא כלפי בני המשפחה המותקפים שמוצאים את עצמם חסרי אונים מול דמות תקשורתית ידועה שמפרסמת עליהם ספר, ומונעת מהם אפשרות להתגונן.
הספרים דומים כי מערכת משפחתית מדממת עומדת במרכזם, ולא החזרה בשאלה שהיא תוצר שולי. נדמה שגם אילו היתה משפחתו של סגל חילונית, היה הנתק מתרחש בעוצמות דומות, אלא שאין כמו תגרה דרמטית בין חרדים לחילונים כדי להלהיב את יצריו של הקורא הישראלי.
ובאמת, סגל מצליח להתכתש באופן מרתק. הוא נוקט מעברים מרככים בין זמן עבר להווה, בין לשון מדבר ללשון מספר, מעברים שכנראה נדרשו למחבר על מנת להתרחק מהדף, להירגע מהזעקה הקודחת בתוכו. לא מצאתי בשורה סגנונית, אבל הספר כתוב בשפה ישראלית בהירה וקולחת, ואין בו רגע דל. עיני הקורא רצות על פני השורות, ממהרות לגלגל את הדפים, עד שנתקלות באידיש נטולת תרגום, ונעצרות. התופעה המעצבנת הזו, שקוטעת את רצף הקריאה, אפשרית רק אצל סופר אשכנזי שבטוח שכ-ו-ל-ם מבינים אידיש, ואם לא... זב"שם.
בראיון עם נרי ליבנה לרגל צאת ספרו, מודה סגל שהוא נגד צו פיוס ונגד גשר בין דתיים לחילונים, כי "ההבנה והסובלנות החילונית גורמים להשתלטות הדת על המדינה. מי שקורא את הספר שלי רואה לאיזו אכזריות הסביבה החרדית יכולה להגיע".
סליחה, מר סגל, אני קראתי וראיתי לאיזו אכזריות חרל"ש יכול להגיע. חרל"ש, חרדי לשעבר, שהוא כה שונה מהדתל"ש השכיח היום, זה שחרף התפקרותו חי ברעות וידידות עם משפחתו ועמו, אינו מאשים ואינו חש אשם. הסבל שעברת אינו יכול להיות הצדקה להתפלשות הממושכת שלך במי מריבה מרים, לתחרות האין סופית, לקנאה ולשנאה. צא מזה, אחי.
וכי נחש ממית? ישראל סגל. הוצאת כתר 2004.
רבקה יפה מבקרת ספרות בעיתון "הצופה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
