 |
 |
|
|
|
|
|
|
| רבקה יפה מכסה את ראשה כי זו ההלכה אך חובשת פאה כי זה הכי יפה והכי מקובל. פולמוס כיסוי הראש ממשיך |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה כיסוי ראש? כי זו ההלכה. למה פאה? כי ככה החברות שלי. ובינינו, זה גם הכי יפה. בהיותי יהודיה שומרת מצוות כיסוי השיער שלי מובן מאליו, ממש כמו שמירת שבת. ההבדלים בין מנהג להלכה, בין רבנן לאוריתא, בין ליטא לפולניה אינם משמעותיים לחיי היום-יום שלי. איני מנהלת פנקסנות לגבי רף החשיבות של כל מצווה, ואיני מחפשת מקורות לכל איסור.
אני מכסה את השיער בגלל מחויבות הלכתית, ואני עושה זאת באמצעות פאה בגלל בחירה חברתית. עלק בחירה. סבתא שלי נישאה בסאטמר וכיסתה את ראשה בשתי מטפחות פק"ל כי ככה נהגו אצלם, אני לובשת פאה כי ככה מקובל בשטיבל שלנו, ואת גברתי החילונית, שאולי מגחכת עכשיו, לובשת מכנסיים וחולצה באמצע הקיץ התל אביבי כי זה קוד הצניעות של החֶברה שלך. זה לא האקלים והיהגיון, נשמה. הייתי במומבסה וראיתי תחליפים הרבה יותר נוחים לעלה תאנה מהג'ינס שלך.
"כיסוי הראש מתייג אותי כדתיה, ואני לא זקוקה לכך ולא מוכנה להשתתף במשחק הזה", אומרת שכנתי שמעדיפה גילוי ראש, ואני לא קונה. כולנו, ואני איתכן בבאסה, קונות ומתלבשות לפי תדמיות ותיוגים חברתיים. גם אם נטחן עד הבוקר מול המראה: אני אינדיוידואליסטית מקורית פוסט-מודרניסטית אנרכיסטית נהיליסטית נון-קונפורמיסטית, לא יעזור כלום. עם פאה או בלעדיה, עם כובע או בלעדיו, במודע או בלעדיו, הבחירה שלנו נובעת מרצון השתייכות, והשאלה היא רק לאיזה עדר.
אז אם החלטת שלהיות פריקית זה שוס, ולהיות דוסית זה לא, תגידי ישר ובלי דאווינים, "לא רוצה להראות דתיה כי עמוק בלב זו לא גאווה גדולה בשבילי. אני לא מתביישת אבל זה גם לא כזה כבוד".
צוויתי לכסות את הראש, אני לא מתפלספת, אני מכסה. ופאה זו הדרך הכי יפה בעיני. יש איסור על יופי? לא, תודה לאל. כשאני רוכשת פאה שעלתה מאתיים דולר, או אלף מאתיים אם כבר וידוי, אני יודעת היטב שזה המחיר שאני משלמת כדי להראות טוב ובאותו דיל גם להשתייך למועדון חברתי שאני אוהבת, שם נשים מכסות את הראש בפאה.
לא בראש שלי לבלוט כחרדית בעיני מי שלא מבינה כלום בענייני המגזר, אבל מאד בראש שלי להשתייך למועדון של החברות שלי שמבררות אם זה קאסטם של אלי או של פאות יפה. באנו מאותו הכפר ואנחנו חולקות קודים משותפים שמעניקים לי תחושת שייכות וזהות חברתית. זה לא הצניעות נטו, גם לא גאוות יחידה, פשוט תחושה שבתוך המעגל הזה אני מרגישה הכי בבית, ואיתו כיף לי להזדהות. תגידו קונפורמיות? אז תגידו. ותסתכלו בראי.
גיסתי מסרקת תלתל בלונדיני מפואר, ומתווכחת איתי, "מה את מקשקשת שייכות חברתית? פאה יותר צנועה כי היא מכסה את השיער יותר מכובע. זה הכל". חמודה גיסתי, אבל זו לא אני שמיתממת. אכן יש פאות צנועות אבל יש גם כאלה שחוסר צניעות זו הגדרה ממעטת לגביהן, וכנ"ל לגבי כובעים כיפות וברטים צרפתים. לא כל בנדנה זעירה דומה לשביס הצנוע של דניאלה וייס, ולא כל פאה תואמת שטריימל.
כיסוי מושלם? גם נשות ש"ס שמתנזרות מפאות ואוספות את שערן בגרב שחורה מתחת לכובע מתמחות בכיסוי מושלם. גם נשות בית-אל ב' ועצמונה ד' שכורכות כאפיות סביב ראשיהן מעצם הצואר עד עצם האף, הן אולטרא חסודות. ולהפך... ממש לא נעים לי להלשין על השוונצים שמתגנבים החוצה מהפאה. בשוגג, בטח בשוגג. בכובע רואים את השיער הגלוי אבל בפאה טבעית ומותאמת, מי יכול להכיר מה שייך לבעלת הבית ומה לקולגה מקוריאה? אפילו אני לפעמים מתקשה לנחש מה בפוני שלי תוצרת עצמית ומה יבוא זר, לא כל שכן השכנות והרבנים.
לא, זו אינה הפאה שקובעת את סף הצניעות, אלא האשה שמתחתיה. והאשה הזו, כלומר אני, יודעת ש"פאה ולא כובע" זה החלק הקל. כמה להשקיע בצניעות היקרה הזו, כמה רחוק ללכת בבלונד, איך לסמל את היותי נשואה כשלפאה הטבעית אין שום סיכוי להעיד על כך, אלה התלבטויות שבהן אני ניצבת לבד מול קוני ומצפוני. ובעיקר מול הראי. למעשה, זה מה שמשבש סופית כל סיכוי להיגיון, ונותן דלק למאזן האימה המתמשך בין הרבנים לנשות-החיל, בין הצניעות ליצר, בין ההבל ליופי... ואשה יראת השם היא תתהלל.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
