 |
/images/archive/gallery/251/445.jpg מדבר. צילום:
מועצה מקומית רמת הנגב.  |
|
|
|
|
| דוד אנסבכר מתעכב על הוראתו של משה רבנו לעם להפסיק ולתרום לבניית המקדש ומקשר בין עושר לאושר |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
3/3/2005 17:57 |
|
|
|
|
|
|
|
"ויצו משה ויעבירו קול במחנה: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש וייכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. (שמות ל"ו).
מהתבוננות בפסוקים מצטיירת מיני דרמה: העם שומע את בקשתו של משה לתרום כסף וזהב, תכשיטים, חומרי יצירה, בדים ועוד. בני ישראל מתגייסים בהמוניהם להביא מכל טוב רכושם. הכתוב מדגיש כי ההבאה נעשתה בבוקר בבוקר, מיד עם שחר, על מנת להביא את המקסימום שביכולתם וליטול חלק במאמץ הלאומי, בתיקון לחטא העגל ובשותפות ממשית בבניית המשכן לאלוקים.
החכמים, אנשי המקצוע, פוסקים ממלאכתם על מנת להעריך את הכמויות הנדרשות למלאכת המשכן.חוות דעתם המקצועית מוגשת למשה. מסקנת המומחים נחרצת: קיים פער בין הכמויות העודפות שהעם מביא לבין צרכי המשכן על פי מה שציווה האל. ריבוי החומרים נובע מעודף רצון טוב. הציבור התגייס, פתח את ארנקיו, תרם מעל ומעבר לציפיה. זהו חלומו של כל מגייס כספים, של כל אמן, של כל בעל חזון המנסה לממשו וכל מה שחסר לו הם המשאבים הדרושים לכך.
על רקע זה מפתיעה הכרעתו של משה: צו קטגורי שלו אוסר על הבאת חומר גלם נוסף. אין עוד צורך באיסוף תרומות. תגובת העם מבטאת את הקושי שבעצירת התהליך. לשון הפסוק מלמדת כי היה צורך לכלוא את הרצון העז ולהתאפק מלהביא עוד. העם התאווה להמשיך לתרום, אך מנעו ממנו לעשות זאת כיוון שהמלאכה הייתה דיים והותר. היה עודף של משאבים ביחס לצורך בפועל.
על מה ולמה הכריע משה לעצור רצון טוב של נדיבים? הנה מתעוררת תנועה חיובית של המונים מכל הגילאים, המגזרים והמינים, המעוניינים לתת, להשתתף ולסייע. מדוע לעמוד בדרכם, לכלוא את הטוב המתגלה ברגעי חסד קסומים אלו? וכי לא ניתן לעשות שימוש נאות באוצרות אלו? האם לא ניתן לייפות את המשכן, להוסיף קישוטים, לצפות את העמודים בכסף מהמסד ועד הטפחות, להעמיד אולם מפואר נוסף, לייצר כלי שרת רבים יותר?
יתכן כי משה רוצה למסור מסר רוחני לציבור - צו ה' מחייב. לא רק שאין לפחות מהכמויות, הדרישות והמפרט המדוייק, אל לו לעם גם להוסיף על האמור. המידות של הכלים מדויקות הן, כל עיטור מתוכנן לפרטי פרטים ולאדם לא נותר אלא לבצע תכנון זה ולא דבר מעבר לו. העמידה בדרישות המדויקות הללו היא היא מילוי רצון ה' והיא זו שמחנכת את האדם לציות ולהפנמה כי לא הפאר וההדר הם שעומדים במרכז המשכן, כי אם מילוי והגשמת דבר ה' בעולם.
על רקע פרשתנו, ניתן להבחין בתהליך שונה, שהתרחש במקדשים הראשון והשני. כאשר בונה שלמה המלך את הבית הראשון, אנו מוצאים את המקדש נבנה במידות גדולות ובריבוי כלים, כגון עשר מנורות זהב במקום אחת שהיתה במשכן. גם הורדוס, הבונה בדרך מגלומנית, מרחיב את שטח הר הבית ובונה מקדש פאר שעין לא ראתה כמוהו. בנין שעליו נאמר: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו.
על רקע איזו מציאות קרו הדברים? הימים ימי עודף משאבים, הקופות מלאות והמאזן חיובי. ניתן להשקיע ממון רב בבנין מפואר ביותר. אך מצב זה טומן בחובו גם סכנה גדולה: כאשר יש התמקדות בפאר הבנין, ביצירה ובצורה, או אז עלולה להשתרש המחשבה כי הבנין הינו חזות הכל. עלולה להשתרש הדעה כאילו מידת החשיבות נמדדת במידת ההשקעה הכספית. מכאן מתבקשת המסקנה כי אם מעמד נרכש בכסף, הרי שנדרשת השקעה כספית מקבילה גם בבנין המלך עצמו. כך, נבנה בית המלך בפאר דומה לזה של המקדש וכבר אין מרגישים בהבדל ביניהם. על פי התלמוד הבבלי, הורדוס, שהרג את כל החכמים, חיפש כפרה ואמצעי להשתקת מצפונו בעזרת בנייה של מקדש גדול יותר, מפואר יותר, מרשים ומושקע ככל שניתן.
השקעות עתק בהיכלי פאר לשלטון, למשפט או לחינוך, עלולות לבוא על חשבון התוכן והערכים הפנימיים. דווקא ההקפדה על המשמעות לצד האסתטיקה סופה שתביא להשראת השכינה על האוהל.
דוד אנסבכר, חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
