 |
/images/archive/gallery/278/718.jpg מוטי זיסר. צילום: רובי קסטרו
 |
|
|
|
|
| בדרך כלל זיסר עושה ושותק. כאן, בראיון נדיר, הוא לא מהסס לצאת נגד הדבקות של החברה החרדית בחיי עוני, מספר על ההתמודדות עם בת חילונית, מסביר למה החליט להתמודד על זכיון בערוץ 2, ומנסה ליישב את הסתירה בין כיפה על הראש לפתיחת קניון בשבת |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
בן כספית, סופשבוע
25/3/2005 9:53 |
|
|
|
|
|
|
|
רק בגיל תשע גילה מוטי זיסר שלאביו משה היתה פעם משפחה אחרת. "בשנת 64' אבא נסע להעיד בגרמניה במשפט של נאצי בשם פוקס שהיה מפקד הגסטאפו בגטו לודז'", משחזר זיסר, "האיש הזה פיקד על האקציה שבה נשלחו אמו, אשתו
ושני ילדיו של אבא להשמדה. הסיפור התפרסם בעיתון. אחותי, שהיתה בת 17, עלתה על זה, וכשאבא חזר שאלנו אותו אם זה נכון שהיו לו אישה וילדים והוא אמר שכן, אבל אף פעם הוא לא הסכים לספר על זה".
תספר אתה.
"מנהל הגטו, יהודי בשם רוקובסקי, היה עושה סלקציות. יום אחד, ב-20 באוקטובר 42', העמידו אותם בחמש בבוקר בכיכר המרכזית של הגטו. פוקס, הנאצי שאבא העיד במשפט שלו, פיקד על הזוועה. שם, באומשלאג פלאץ, הכיכר המרכזית, איבד אבא שלי את אמא שלו, את אשתו, ציפורה לבית פייטלוביץ, ואת הילדים יוסל וולף ויעקב חיים. אחד בן ארבע, אחד בן שנתיים. ואבא עמד שם, הילד הקטן על הידיים שלו, והקור היה מקפיא, וקרעו ממנו את אמא שלו ואת אשתו ואת הילדים, והוא היה צריך למסור את התינוק לאשתו, והתינוק צרח, כי הוא רצה את אבא, והגרמנים לקחו אותו ככה והטביעו אותו בגיגית מים גדולה בכיכר, עד שלא צרח יותר. ואבא שלי ראה את התינוק שלו נרצח מול עיניו, ואת אשתו ואמא שלו והילד הנוסף עולים על הרכבת לאושוויץ, ולא היה יכול לעשות שום דבר. ואחר כך לקחו גם אותו לאושוויץ, ואני חושב הרבה על אבא שלי ברכבת לאושוויץ, מה עבר לו בראש, אחרי שכבר איבד את הכל ועכשיו תורו. אבל באושוויץ הוא שרד, שמונה חודשים החזיק שם מעמד, ואחר כך צעד בשיירת האסירים לפראג ושם הוא שוחרר. והוא חי עם הטראומה הזו כל החיים שלו.
"אחרי הרבה שנים, כשהקמתי בדולב את בית הכנסת 'עץ החיים' על שם המשפחה של אבא שלי, הזמנתי אותו והוא לא בא לחנוכת הבית. 'אלוהים החליט שככה צריך להיות', אמר לי, 'אל תתווכח איתי, אם הם היו צריכים לחיות, הם היו כאן. אתה לעולם לא תבין מה שהיה שם. תעזוב את זה'. לדעתי, הוא פשוט מחק את האירוע הזה. אחותי אומרת שאולי אבא מאשים את עצמו באיזשהו מקום, איך הם הלכו והוא שרד, למרות שלא היה בכוחו להציל אותם. אני חושב שהוא פשוט חי בצל הטראומה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מדוע הוא שמר על כל זה בסוד ומעולם לא סיפר לכם?
"אני חושב שהוא פשוט לא רצה לפגוע באמא שלי. תבין, הם פולנים. אמא היתה פולנייה אמיתית. היא היתה משכילה הרבה יותר מאבא, עוד הספיקה ללמוד שנה באוניברסיטה והוא אף פעם לא דיבר על זה שהיתה אישה אחרת לפניה".
אבל אמא שלך ידעה.
"בטח שידעה. אמא היתה חברה של אחותו הקטנה של אבא. היא צעירה ממנו ב-12 שנה. גם היא שרדה את אושוויץ. היחידה מארבע אחיות שנשארה בחיים. ואחרי המלחמה הוא חזר ללודז' לחפש אם נשאר מישהו בחיים מהמשפחה ולא נשאר אף אחד. הוא פגש שם את אמא והם התחתנו. לדעתי, בגלל הצורך להיות יחד, לדאוג אחד לשני. נישואים של אחרי המלחמה. והם באמת נשארו לבד, לאבא היו 11 אחים ואחיות, ונשארו רק הוא ועוד אחות. אחותו ניצלה כי עלתה לארץ לפני המלחמה ונולד לה כאן בן יחיד, יהודה הלל, שהתגייס בגיל 17 וחצי ישר לתוך מלחמת השחרור ונהרג בקרב 'מוות לפולשים' על משטרת עיראק סואידן ומקום קבורתו לא נודע עד היום. אני, שהייתי קצין בשריון, בכל פעם שעברתי ליד גבעה 69 ליד ג'וליס, אמרתי לעצמי שכאן, באחת הגבעות, הסתובב יהודה, הבן דודה האבוד שלי, שהיה עלם יפהפה, גבוה, וכאן הוא נהרג ונעלם. ואת בית הכנסת 'עץ החיים' הקדשתי גם לזכרו של יהודה. על המצבה של אבא שלי יש עכשיו עוד מצבונת קטנה, לזכר אשתו וילדיו הקודמים. זה המעט שיכולנו לעשות".
גדלת בבית חרדי?
"כן. חסידות ראדזין. אלה שהולכים עם תכלת בציצית, וגם אצלי בציצית יש תכלת עד היום. אבא ואמא עלו ארצה ב-50' וחיו בשכונת התקווה בתנאים קשים מאוד. לאבא היה סוס ועגלה והסוס היה בורח לו בחורף. הוא חילק לחם והיה להם חדר טחוב אחד ושירותים בחוץ, שם נולדתי וגרתי בשנתיים הראשונות לחיי. אנשים לא יודעים, אבל שכונת התקווה היתה פעם כמו פולניה. אחר כך הם עברו לבני ברק. סבא של אשתי, יצחק גרשנקורן, ייסד אותה והיה ראש העיר הראשון שלה. למזלו הוא עזב את פולין ב-28' עם חסידיו והציל את כולם".
ואתה חוזר לפולין, בונה לפולנים מרכזי קניות ומלונות ובטח מרגיש מנצח גדול.
"אני לא חושב ככה. אין כאן שום ניצחון. אני לא מתבייש להגיד לפולנים ולהונגרים ולכל האחרים מה שאני חושב עליהם. אני לא בוטה, אני מדבר איתם בצורה מכובדת, אבל הם יודעים מה אני חושב. היתה חנוכת מרכז קניות שלנו והגיעו שבעה שרים וראשי ערים ומכובדים ואני אמור לשאת את הנאום שכתבתי מראש ואז ברגע האחרון עזבתי את הנאום הכתוב ואמרתי להם שכאן, במרחק קילומטר וחצי, בצומת מסילות הברזל, הוצאה המשפחה שלי להשמדה לפני 62 שנה, ומכאן יצא אבא שלי לאושוויץ, ואני בטוח שאם היו מספרים לו אז, שבעוד עשרות שנים הבן שלו יחזור למקום הזה כדי ללמד את הפולנים וההונגרים איך לחיות, הוא היה צוחק".
עכשיו בטח אתה צוחק. כמה מרכזי קניות יש לך בפולין?
"שלושה. ועוד תשעה בבנייה. פולין תהיה מרוצפת במרכזי קניות שלנו, כמו הונגריה".
וזה לא ניצחון גדול?
"אני לא מרגיש מנצח, כי לדעתי אף פעם לא הפסדנו. רצח עם זה לא הפסד. אני חושב שכל המדינות שהכריתו את היהודים מתוכן, ואני רואה את זה במו עיני, הפסידו בעצמן. הפסידו את ליבת החיים התרבותיים, הערכיים. תראה אפילו את ספרד אחרי הגירוש. מה קרה שם מאז? נכון, יש בום כלכלי, אבל איפה חתני פרס נובל, מוזיקאים גדולים, סופרים. הונגריה, עד המלחמה, היתה ארץ של תרבות, של מדע. יש בהונגריה 13 חתני פרס נובל. 11 מהם יהודים. זה מדבר בעד עצמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוטי זיסר, מולטי מיליונר ישראלי, הוא אחד העשירים המסתוריים והמרתקים ביותר שצמחו כאן ב-20 השנה האחרונות. ילד חרדי קטן עם בלורית שחורה ועיניים כחולות גדולות שפרץ את הגטו הבני ברקי, שמט את הכיפה השחורה, חבש סרוגה במקומה, התגייס לצה"ל, היה חניך מצטיין בבה"ד 1, הלך לעסקים והפך לאחד מעמודי התווך של הציונות הדתית.
למרות שהוא אחד מעשירי הארץ, הוא לא באמת שייך למיליה הדנקנרי-רקנאטי-אריסוני המתנייד בין סביון, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו. זיסר גר עד היום בבני ברק. הוא לא שכח את שורשיו, מנסה לתמרן בין עולם המותרות, השפע, העסקים חובקי העולם, לבין ההוויה היהודית, החצר החסידית, לימוד פרק גמרא כל בוקר ומתן בסתר. "בבני ברק אני מרגיש בנוח", הוא אומר, "שם גדלתי, זה המקום הטבעי שלי. החיים האלה, שנראים כל כך קשים כלפי חוץ למי שאינו דתי, יש בהם יופי מדהים. האמונה, החום, המוכנות לחיות ככה".
ובאמת לא צריך לדאוג לו יותר מדי. זיסר יודע להעריך את החיים הטובים. יש לו מטוס סילון מפואר (צ'לנג'ר 604), הוא מטיס חברים ומקורבים לקונצרטים ברחבי אירופה ויודע לפנק אותם עם רכבת מפוארת שהופכת למסעדה ניידת ופלטפורמה למשתה מדהים, ספינות שעשועים ומה לא. מצד שני, הוא משקיע עשרות מיליונים בצדקה.
אשתו, ברכה זיסר, היא המנוע מאחורי מפעלות התרומה המשפחתיים. ברכה ומוטי זיסר עומדים, בין היתר, מאחורי בנק מוח העצם הגדול ההולך ומוקם בארץ במימון עצמי (20 מיליון דולר עד היום). בקרוב ישלימו מבצע שבו כל חייל המתגייס לצה"ל יעבור בדיקת מוח עצם ויצורף אוטומטית לבנק המרכזי.
בשבוע שעבר לקח זיסר את הילדים וגם כמה חברים, העמיס את כולם על המטוס הפרטי וקפץ לקורשוול, אחד מאתרי הסקי היוקרתיים ביותר בצרפת, לחמישה ימים. באותו זמן לקחה אשתו ברכה קבוצה של ילדים חולי סרטן לשבוע של כיף בלונדון. ככה זה אצל הזיסרים. יד אחת עושה עסקים, מנהלת אלפי עובדים ומגלגלת מיליארדים, יד שנייה מנסה כל הזמן לשמור על הגחלת, להציל נפשות, לעזור ליהודים נזקקים.
המושג "התחיל מאפס" קטן על מוטי זיסר. הוא התחיל נמוך יותר. עשר אצבעות, כיפה, עיניים ממוקדות ושאפתנות יוקדת הניעו אותו. במהלך השנים כמעט ולא דיבר. ממעט להתראיין, מרבה לעשות. לא ברור כמה בדיוק הוא שווה.
יש לו 20 מרכזי קניות גדולים באירופה, 5,000 חדרי מלון באירופה, הוא בנה את עמנואל, את "סי אנד סאן", את המרינה בהרצליה, את קניון "ארנה" ואת המרינה באשקלון. הוא הבעלים של "אירופה ישראל", שמחזיקה גם ב"אלביט" וגם ב"אלסינט", ודרך החברות האלה הוא מחזיק בעוד לא מעט חברות היי-טק, ביניהן פורצות דרך בנושאי מחקר רפואי כמו "אינסייטק", ויש לו הרבה מאוד נדל"ן, והמון חברים, וחמישה ילדים, והרבה מאוד קרנות צדקה, ולא מעט מליצי יושר, ואינספור אויבים והמוני קנאים, ושובל של שמועות נשרך תמיד מאחוריו, והוא קרוב לפוליטיקה והיה המנוע העיקרי סביב כניסת המפד"ל עם שינוי לממשלת שרון, ונחשב לבעל השפעה מכרעת על רבים וטובים, וטיפח מומחיות נדירה במיזוג העולם הגדול והשטעטל היהודי, ועכשיו הוא גם רוצה ערוץ טלוויזיה.
סביב העניין הזה יש לא מעט רגישות. מה פתאום טלוויזיה? לקראת פרסום הראיון הזה ניכרה עצבנות מסוימת בין זכייניות ערוץ 2. זיסר הוא השותף של עמי גניגר, שניהם הבעלים של קבוצת "כאן", המתמודד הרביעי (חוץ משלושת הזכיינים הקיימים) על שני זכיונות שידור לערוץ 2. בניגוד לזכיינים, שמרפדים את התקשורת ואת ימי השידור שלהם בהישגיהם ובמעלותיהם, לגניגר וזיסר אין פלטפורמה כזו. הם הבחור החדש, המוזר, שבא לעיירה משום מקום ומנסה לתפוס מקום טוב על הבר (שבמקרה הזה מחולקים בו כסף והשפעה). מבחינתו של זיסר לא מדובר בכסף גדול אלא בעיקרון. יש לו עורף כלכלי מוצק, גדול בהרבה מהנדרש בערוץ 2. עוד נחזור לזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני מודד רק כמה שנתתי
|
|
|
|
|
|
|
אז כמה באמת אתה שווה?
"עזוב. אני לא מודד כמה אני שווה. אני מודד רק כמה שנתתי לאחרים. על פי המדד הזה אני מחשב את העושר שלי. יש אצלנו סיפור על יהודי שעלה לשמים ובינתיים, עד שיחליטו על גורלו, רצה לקנות משהו לאכול והיו לו קצת דולרים, והוא ניסה לשלם עם הכסף הזה, אבל בשמים אמרו לו שמשלמים שם רק בכסף שכל אחד נתן במהלך חייו לצדקה. רק זה נרשם. רק זה נחשב. זה האשראי שלך. ואני מאמין בתורה הזו".
ובכל זאת.
"אני יכול להיות שווה איקס מאות מיליוני דולרים, יותר או פחות, זה לא חשוב. אף פעם לא מדדתי את עצמי ביחס למישהו אחר. אני לא מתחרה באף אחד. אני נמשך רק לאתגרים, לדברים מיוחדים. אני אוהב לנצח. יכול להיות שאם רק כסף היה מניע אותי, הייתי יכול לעשות דברים יותר גדולים".
אתה יודע לכמה אנשים אתה משלם משכורת?
"בדיוק. למעלה מ-12 אלף".
יש לך מושג לכמה אנשים אתה עוזר בצדקה?
"כן, כי מדובר בקרן מסודרת. קרן ברכה ומוטי זיסר. אנחנו מתעסקים בנושא הרפואי, שקשור בסרטן, בבנק מוח העצם שהקמנו עם 'עזר מציון', בניתוחים ובהשתלות שצריך לעשות בחו"ל ויש את הנושא של משפחות שאין להן מה לאכול".
נו , אז כמה אתה משקיע בזה?
"לעולם לא אגיד לך".
העובדה שמפעלי הצדקה של ברכה ומוטי זיסר ממוקדים במיוחד במחלת הסרטן נובעת מן הסתם גם מההקשר האישי לנושא. מעטים יודעים שזיסר עצמו, עוד מעט בן 50, נראה הרבה פחות, חווה את המחלה. פעמיים.
ניצחת את הסרטן?
"אני שומע אנשים אומרים שניצחו את הסרטן. אני אומר לך שאת הסרטן לא מנצחים. על המחלה הזו מתגברים. זו מחלה טריקית. יש כאלה שהתמודדו ולא הצליחו ועדיין הם מנצחים יותר גדולים מכאלה שנשארו בחיים. מי שקובע אם תמשיך או לא הוא הקב"ה. אתה צריך להתמודד, להתגבר, לא לפגוע בעצמך. אתה לא מנצח שום דבר. זו בדיוק הגישה שלי אחרי השואה. מה זה לבוא אחרי שאיבדת שישה מיליון מבני עמך ולהגיד שניצחתי, כי אני בונה מרכז קניות. הרי איבדנו כמעט כל מה שהיה.
"היכולת שלנו לקום מהאפר ולבנות היא ההוכחה שאנחנו עם סגולה. וגם הגויים יודעים את זה. הם יודעים שהם מתעסקים עם גרעין מאוד קשה, מאוד עוצמתי. ולכן אני חושב שאף פעם לא הפסדנו. אפשר היה לעשות לנו את זה בגלל הנסיבות. אבל אני יודע, אישית, שהם מסתכלים על העם היהודי בהערצה, על הגאונות, על העקשנות, והם יודעים שהם לא יכולים להתמודד. לא ביוזמה, לא ביכולת. לאבד מה שאיבדנו, ואחר כך לבוא בתחושת ניצחון, זה עצוב. זה לא חוכמה. אנחנו באמת יותר טובים מהם".
והם יודעים את זה?
"כן. הם יודעים את זה טוב".
אולי מכאן צומחת האנטישמיות? לפי התורה שלך, זה בכלל רגשי נחיתות.
"כן. חד וחלק. הם לא מסוגלים להבין איך מגיעה חבורה של ישראלים להונגריה או לפולין לפני 12 שנה, ומיד אחר כך רק פרחים צומחים סביב. יש אקשן. דברים זזים. בהתחלה הם מקבלים את זה באהבה. אחר כך הם אומרים רגע, החבר'ה האלה מתחילים להשתלט לנו על החיים. יש לי תזה מאוד שחורה בעניין הזה, מה היה קורה באירופה אם לא היתה שואה. בפולין היו היום 50 אם לא 60 אחוז, אולי יותר, עורכי דין יהודים, רופאים יהודים, עסקים יהודיים. המסקנה היא, בעצם, שאירופה הגנה על עצמה מבחינה כלכלית. קח את חברות הביטוח הגדולות, את התעשיינים הגדולים מגרמניה. אגב, מי שמיחזר לגרמניה את כל איגרות החוב לפני המלחמה היו בנקים בבעלות יהודית. הגרמנים היו בעלי החוב הכי גדולים ליהודים, וכך, אירופה בעצם נפטרה מבעלי החוב שלה. ואני פוחד שאנחנו בסיבוב נוסף כזה".
היום המצב שונה. יש מדינה ישראלית חזקה.
"בדיוק. ואם לא ישמרו על המדינה הזו, שהיא תעודת הביטוח של כל יהודי בעולם, אז סיפור כזה יכול לחזור על עצמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין לי שום ערך לכסף
|
|
|
|
|
|
|
בוא נחזור למחלה שלך. מתי חלית?
"כשחזרתי ארצה, בסביבות 94', אחרי תשע שנות עבודה קשה בדרום אפריקה".
זיסר עבד שם אצל הנרי לנדשפט, יהודי ניצול שואה שבנה עבור ממשלת דרום אפריקה ערים שלמות, בתי מלון ותשתיות עבור האוכלוסייה השחורה. את החיבור ביניהם עשה עו"ד אליהו מירון ז"ל. זיסר קיבל 15 אחוז בחברה של לנדשפט, ניצל את נסיונו בבניית העיר עמנואל ויצא לדרך.
"תשע שנים של עבודה בתנאי טירוף", הוא משחזר, "שם למדתי איך עושים עסקים, איך בונים, איך מתפעלים עסק. שם הבנתי איך עובדים מול בנקים. שתבין, אחרי ההרפתקה של עמנואל, שהיתה בסדר גודל של מיליונים בודדים ושעשינו אותה מכלום, פתאום אני חולש על עסקים של 400-300 מיליון דולר בערכים של-86'. למדתי אנגלית, התחלתי להבין את העולם הזה. חלשנו על שטחים עצומים, בנינו עשרות אלפי יחידות דיור במהירות מטורפת, היה לנו מטוס בוכנה קטן, שאיתו היינו מתרוצצים בשטח".
לקחת איתך את המשפחה?
"לא. המשפחה שילמה מחיר כבד. הייתי שלושה שבועות שם, שבוע בארץ. עשיתי דברים מטורפים. בניתי מלון ענק בשמונה חודשים. אתה שם כיסא באמצע קרחת יער ומתחיל לבנות סביבו. אני זוכר שעל פי החוזה היינו צריכים לגמור את המלון ב-14 חודש, שגם זה מהירות סילונית, וגמרנו כמעט בחצי זמן. קיבלנו שני מיליון דולר בונוס. שם למדתי שאפשר לעשות הכל. היו לנו אתרים עם 5,000 פועלים שחורים".
איך זה נגמר?
"בסביבות 93'-94' התפוצץ החלום הדרום אפריקני. הם הבינו שהבנייה המטורפת הזו עבור השחורים לא פותרת להם את הבעיות והתקציבים הופסקו. העסק דעך ואני חזרתי ארצה. היה לי כבר הניסיון, היתה לי התשתית, הקמתי סביבי צוות טוב ויעיל".
ואז חלית.
"נכון".
יש לזה קשר לאורח החיים המטורף שלך בדרום אפריקה?
"אני לא יודע. הסרטן שהיה לי (זיסר מסרב לציין את סוגו המסוים) קשור למערכת הלימפה והוא שכיח מאוד בגילאי 35-25. התייסרתי מאוד בשאלה הזו. אני בא, בסך הכל, ממשפחה בריאה, בלי היסטוריה גנטית של סרטן. ברור שבאיזשהו מקום יש קשר למה שעבר עלי באפריקה. תראה, הרי לפעמים הייתי מדלג שם על לילה, פשוט לא ישן וממשיך הלאה. וזה היה קורה כמעט כל שבוע. ותנאי הלחץ, והטלטלות, והמתח, והריחוק מהבית. מצד שני, בינתיים המדע לא יודע לנקוב בקשר בדוק בין הדברים. זו ספקולציה. אחד הרופאים שטיפלו בי בתל השומר, שהכיר את אורח החיים שלי, אמר לי שאני שורף את הנר משני קצותיו ושאני משלם מחיר".
המחלה שינתה אותך, הרגיעה אותך?
"אני זוכר שביום ששוחררתי מבית החולים הלכתי למשרד. לא ראיתי סיבה לשנות שום דבר. אחרי שנה וחצי המחלה חזרה ואז קיבלתי טיפול אגרסיבי, כולל השתלה, והתגברתי".
בשלב הזה כבר היית איש עשיר?
"כן. לא במושגים של היום, אבל הייתי בעל אמצעים".
וזה לא הכניס אותך לפרופורציות? הנה, עם כל הכסף, בסוף הבריאות שווה יותר.
"בטראומה הזו יש גם דברים יפים. גיליתי את החברים שלי. באשפוז השני, החברים לא עזבו אותי לרגע בבית החולים לבד. הם ניצבו שם ליד המיטה כמו משמרת מחאה. הם הפכו את בית החולים. הרופאים כבר רצו שאבריא ושהחבורה הזו תתפזר. ההתמודדות עם מחלה כזו יכולה לבנות. זו לא רק התמודדות פיזית אלא גם התמודדות פילוסופית, למה זה קרה לי ולמה אני. ואתה לומד להעריך זמן. אפילו דקה אחת של קורת רוח זה דבר גדול. ואתה מסתכל על אנשים אחרת. אני כבר לא כועס על אנשים שעושים טעויות. אני מפרש את זה כחולשה. יש לי פרספקטיבה אחרת. אני הרבה יותר שליו. פעם הייתי מתרגז מכל קטע קטן בעיתון, מכל רכילות. היום אין בי כעס יותר, בטח שלא ברמות של פעם. אני שלם ונקי עם עצמי כי המחלה מנקה אותך. למה להתרגז לחינם? והנושא של המשפחה, זה כבר ממד אחר לגמרי. אתה לומד את החשיבות של כל רגע של איכות. ועוד דבר: אין לי שום ערך לכסף".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעניינת אותי שליחות
|
|
|
|
|
|
|
נו , באמת. למוטי זיסר אין ערך לכסף?
"בדיוק ככה. היה בי ניצוץ כזה גם לפני המחלה וזה התחזק אחריה. אותי מעניין רק האתגר. פרויקט שבלוני, היום, כבר לא מעניין אותי. אני רוצה להצליח במשהו קשה, דברים שאנשים חושבים שאי אפשר לעשות, לפרוץ דרכים. זו הסיבה שאני הולך חזק על נושאי המחקר הרפואי, על פרויקטים חדשניים. אין לי בעיה להמר, לנסות, להפסיד, ליפול ולקום וללכת הלאה. מעניינת אותי שליחות, השארת חותם. זו גם הסיבה שמעניין אותי היום להיכנס לטלוויזיה המסחרית".
מה עשית כשחזרת מדרום אפריקה?
"הפרויקט הראשון שלי היה 'סי אנד סאן'. האדמה היתה שייכת להנרי לנדשפט, היזם מדרום אפריקה, וקנינו אותה ממנו. ללכת לשם בסוף החולות, באמצע שום מקום, היה די מטורף. אף אחד לא האמין באזור הזה. ככה זה אצלי. אני תמיד משתדל להקדים את הזמן, ללכת למקומות שאף אחד לא מאמין בהם. תראה את מזרח אירופה, הגעתי לשם ראשון, אף אחד לא האמין שאפשר להקים קניונים במדינות שההכנסה הממוצעת למשפחה לחודש היא מאה דולר. עכשיו כולם שם".
מה היה ב"סי אנד סאן"?
"אני לא מתעניין בבנייה סתם. חולון החדשה, ראשון הישנה, אף פעם לא התעסקתי בכאלה. הרי זה היה אזור הזונות של תל אביב ואני זוכר שהתקשרתי למרקוס, מפקד המחוז, ושאלתי אותו האם המשטרה יכולה לעזור קצת ולפנות את הזונות משם, והוא צחק ואמר לי,'זיסר, אני שותף שלך? לא. אז תסתדר עם הזונות לבד'. אז בניתי את זה לבד והיום אתה יודע מה קורה שם. כל המי ומי באים לשם, הרבה גברים עשירים שהחליטו לעשות סיבוב שני עם נשים צעירות יותר, ואיכות חיים, ושטחי ציבור עצומים, ובריכות קיץ וחורף, וכל מה שצריך".
תמיד ידעת שתהיה איש עסקים?
"ממש לא. להפך. אני לא מהטיפוסים שכבר בבית הספר סחרו בביסלי בהפסקות. גמרתי את הצבא בישיבת הסדר וראיתי את עצמי כמי שהולך ללמוד או לשקוע באיזו עבודה פקידותית. הייתי חבר בגרעין שרצה להתיישב בקרני שומרון ופתאום עלה הרעיון להקים יישוב גדול, אפילו עיר, לקהל דתי. השנה היתה 80', ואני בחיים לא בניתי בית אחד ואז פנינו למשרד השיכון, לאגף לבנייה כפרית. שר השיכון היה דוד לוי ואני הייתי מסומן כאיש של אריק דווקא, ולוי לא רצה לדבר איתי בכלל. הייתי יושב לו ליד הדלת בלשכת שר השיכון, לא זזתי משם שבועות. הוא היה יוצא לשירותים ורואה אותי בחוץ. בסוף הוא קרא לי ושמע אותי, ואמרתי לו שזו פעם ראשונה שחרדים מתיישבים בשומרון ושזה חזון חשוב, והוא שלח אותי בחזרה לאריק, שהיה שר החקלאות, אבל סיפרתי לו שלאריק אין איך לעזור לי. בסוף הוא בא לביקור והבאנו לו לשם ילדים מתלמוד תורה, עם דגלונים ותזמורת, הלב שלו נפתח".
איך בכלל זה התחיל? איך הגעת למצב שאתה שותף? שיש לך אדמות?
"הרעיון הדליק אותי. לגייס את הציבור החרדי לעלייה על הקרקע, לפתור בעיות לכל כך הרבה משפחות. הסתובבתי בין הרבנים, גייסתי את זלמן מרגוליס, שהיה איל הון חרדי, נסעתי אליו ללונדון, ובאנגלית הרצוצה שלי אז וביידיש הסברתי לו והוא התלהב. היה גם פנחס ארנרייך, חסיד גור, הרבנים הסכימו והפרויקט צמח כמעט בן לילה. כשפתחנו את המכירה הראשונה, מכרו 420 דירות בשלושה שבועות".
מה היה חלקו של שרון בפרויקט?
"שרון היה שר החקלאות. לא היה לו אז תקציב לשום דבר, ואנחנו היינו חייבים להניח קו מים לעמנואל. בלי מים לא יהיה כלום. התקשרתי אליו, סיפרתי לו את הבעיה. הוא חשב ואמר שימצא פיתרון. ואז הוא ביקש ממני להגיע עם כל החברים ביום מסוים, בשעה מסוימת, ליד קרני שומרון.
"ובאמת, בשעה חמש בבוקר הגיעה משאית, אורי בראון הביא אותה, עם צינורות מים. היינו שבעה חבר'ה וחיברנו את הצינורות, אחד לאחד, חמישה קילומטרים עד ראש הגבעה, שם הוקמה עמנואל. בצהריים כבר היו מים. בשעה שתיים ישבנו, שתינו קפה שקבלני העפר הכינו לנו, ופתאום מגיע ג'יפ של פרויקט של משרד השיכון ושואלים אותנו האם ראינו משאית עם צינורות שנעלמה להם. אחר הצהריים אריק התקשר אלי ושאל, נו, יש כבר מים בהר למעלה? אמרתי לו שכן. ככה הדברים האלה עבדו אז".
וכל השאר התפרסם לפני שבועיים בדוח של טליה ששון.
"נכון. אני מתפלא שהופתעו. השיטה הומצאה מזמן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא כולם הרב אלישיב
|
|
|
|
|
|
|
עוד שיטה שהומצאה מזמן היא שיטת הקצבאות, מימון המדינה את תלמידי הישיבות החרדים. זיסר, חרדי במוצאו, נדבן דתי מסור ואדם שחי בתוך קהילתו, נלחם בתופעה הזו כבר זמן רב. כשמדברים איתו על הנושא, הוא לוהט: "אני גר בתוך אוכלוסייה חרדית, אני עובד בתוכה ואני אומר לך שהמצב שם קשה עוד יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה. רק בגלל הצניעות שלהם, המשמעת, גמילות החסדים, הם עוד צפים. אתה יודע שיש הרבה משפחות חרדיות שהילדים שלהן אוכלים בשר פעם בשבוע? ילדים שהולכים בחורף עם סנדלים? אנשים שקונים בגדים בשישה-שבעה שקלים, משומשים, יד רביעית? אני חי בתוך זה כל הזמן. אתה מאמין שיש משפחות שחיות מ-1,800 שקל בחודש? אתה מסוגל להבין את זה? אני אקח אותך יום אחד להסתובב בבני ברק. אני אראה לך משפחות עם שבעה, שמונה, תשעה, 11 ילדים, שילד אחד מגדל את השני, אתה רואה ילדה בת שש הולכת ומעבירה שני ילדים את הכביש, כמו אמא קטנה, והיא יודעת שאין לה מה לתת להם לאכול בבית, ואמא עובדת, והאבא בכולל, והילדה, שהיא בת שש או שבע או שמונה, היא המטפלת והמאכילה של האחים והאחיות הקטנים שלה".
מה הם אוכלים?
"מוצרים שקונים בתפזורת, בזיל הזול, שהאיכות שלהם ירודה מאוד. דברים בסיסיים".
איפה שגיתם? אתה, כמייצג של העולם החרדי בראיון הזה, מודע לעיוות הבסיסי של צורת החיים הזו? "בהחלט. הדעה שלי נחרצת בעניין הזה והיא מכעיסה הרבה אנשים. הרי גם בארצות הברית יש עולם חרדי גדול. בגיל 18 הם לוקחים את הילד ומעבירים אותו בדיקה. אם הוא יכול להיות תלמיד חכם, הם שולחים אותו ללמוד בישיבה. אם לא, הוא יוצא מיד לעבודה. אין שם מישהו שחי על הכתפיים של מישהו אחר. אין דבר כזה. לכן החרדים באמריקה עובדים, מצליחים, מקדישים את האמצעים שלהם לתורה. 70 אחוז עובדים, 30 אחוז לומדים. אלה שעובדים תומכים בלומדים. ככה זה צריך להיות".
זה לא ככה אצלנו. לא עובדים והמדינה מממנת את כולם.
"נכון. התפתחה כאן תאוריה שכל אחד צריך ללמוד, גם אם הוא לא תלמיד חכם. אני לא יודע איך זה קרה, איך זה צץ, מי אחראי לזה. התאוריה הזו העבירה את כל המשפחות החרדיות לרמת חיים בתחתית של התחתית, ואני לא רוצה להגיד חיים בזבל. זה עוני מנוול, מנוון, שרק גורם נזק לעולם התורה. מי שלא נסחף לתוך המסלול הזה לא משתדך בשידוכים הטובים, נחשב 'סקנד בסט'.
"אתה יודע כמה שעות השקעתי במהלך המשא ומתן הקואליציוני לשכנע את החבר'ה בשינוי שיירדו כבר מהגיוס לצבא, כי זה הרי יקרה מעצמו בסוף ויש כבר נח"ל חרדי, ושיילכו על הנושא של העבודה? זה הרבה יותר חשוב למדינה ולחברה. הצבא לא צריך את ההמונים האלה, אבל המדינה לא יכולה לממן אותם כשהם לומדים. מה, כולם תלמידי חכמים? כולם גאונים? הרי יש רבים שפשוט לא מתאימים, לא כולם הרב אלישיב, אבל מכריחים אותם לשבת בישיבה והם מתוסכלים והעוני מתפשט. צריך מנהיגות אמיצה שתנתק את מעגל הקסמים הזה".
אתה תומך במדיניות קיצוץ הקצבאות של נתניהו?
"מאוד. זה היה דבר אדיר. המדינה צריכה להשקיע את הכסף ביצירת מקומות עבודה, לא בחלוקת נדבות. אנשים שמקבלים מענקים לא עובדים. תנו לאנשים עבודה, לא כסף. כשנותנים כסף, לוקחים את הכבוד. ואני מדבר כאחד שהמונים משחרים לפתחו מדי בוקר. זה קשה, אבל זו האמת".
אתה רואה את עצמך כחלק מהמנהיגות שתביא שינוי?
"כן. כל חיי אני נלחם בתופעה הזו. נכון, לימוד תורה הכי חשוב. יותר מהכל. אני בעצמי לומד כל בוקר. הבעיה היא שלא עושים את ההפרדה. יש מונח בחברה שלנו שנקרא 'בעלבתים'. המעמד הזה הוא של כל אלה שלא מתאימים ללימוד והם אלה שמחזיקים משק בית, עובדים ומממנים את הלומדים. ביהדות אירופה זה קיים, בארצות הברית זה פורח. רק כאן המעמד הזה נעלם. אין בעלבתים. אני נלחם להסביר לקהל שלנו שלהיות בעלבית זה לא בושה. זה כבוד גדול. זה נקרא 'להחזיק תורה' וזה לא פחות חשוב מלהיות תלמיד חכם. מי שלא תלמיד חכם במיוחד או גדול שילך לעבוד. זה הכל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ובאמת בסוף גם יתגייסו לצבא?
"בוודאי. הרי הדלות, העוני והמצוקה כל כך קשים, שיום אחד זה יתפוצץ. כמה זמן אפשר לחיות ככה? הרי העולם מתפתח. היום יש כבר מחשבים בעולם החרדי ושואלים שאלות. בנח"ל החרדי היו פעם 40 חיילים בשנה, היום יש 400 ועוד יהיו 4,000 ואז יהיו גם בעלבתים וגם תלמידים, ואז גם אתה והחילונים תסכימו לעזור לתלמידי החכמים ששומרים על הגחלת. זה החזון שלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כולם יודעים שהקניון של זיסר פתוח בשבת, וזה רע. רע
|
|
|
|
|
|
|
זיסר שוקד עכשיו על ההנפקה הקרובה של "אינסייטק", חברה העוסקת במחקר רפואי ומהווה את פסגת גאוותו. כשקנה את "אלביט" מצא שם את "אינסייטק" כחברת מדף שהושקעו בה חמישה מיליון דולר ראשונים ונדרשו עוד 20 מיליון דולר, כל שנה, במשך חמש שנים לפחות, כדי לבדוק את סיכוייה להצליח.
"הלכתי על זה", אומר זיסר, "נמשכתי לחלום הזה, הרי אם היה יושב איתי איזה תותח היי-טק הוא היה אומר לי לסגור את החברה, להמית אותה. זה גם מה שהמליצו לי. ואני החלטתי ללכת עם זה. אתה עומד בצומת ושואל את עצמך, בשביל מה נשלחנו לכאן. והנה, החברה הזו מפתחת טכנולוגיות לניתוח חלקים פנימיים בכבד, בלי מגע, בלי חיתוך, בלי חדירה, וניתוחי מוח בלי סכין. זו טכנולוגיה שתציל המוני אנשים ואני אומר לעצמי, אולי הקב"ה שלח אותי לעשות את זה. לא עשיתי את זה כחסד אלא כעסק לכל דבר, וכל חיי אני עובד ככה. גם כשהלכתי ל' גמידה', שזו חברה שחוקרת הכפלת תאי אב, והיום טבע כבר שותפה שם. כשקניתי את אלביט ואלסינט והלכתי על נדל"ן, אנשים הרימו גבה. אני אומר, מזל שבאותן שנים לא השקעתי בהיי-טק, כי הבועה התפוצצה. אנחנו לא פיזרנו, הלכנו על דברים שהיום הם ערש הרפואה המודרנית בעולם והצלחנו. וההנפקה בנאסד"ק תהיה הצלחה גדולה".
ובכל זאת, יש ביקורת על ההתנהלות העסקית שלך.
"בהתחלה ביקרו אותי. היום רואים את כל התמונה ואת כל הסיבוב שעשינו. העולם אוהב חברות שעוסקות בתחום אחד ואני חושב אחרת. אם יש לך עוד מקור שמייצר הכנסה, אתה יכול להיות גמיש יותר. המלונות והקניונים הם יצרני כסף גדולים, וברוך השם אפשר מהכסף הזה להשקיע גם בטכנולוגיה ואז הטכנולוגיה יכולה להתפתח ולעשות מכה, ואתה מרוויח ומתחיל את הסיבוב מחדש. ואצלי, בשתי החברות, הטכנולוגיה דרה בכפיפה אחת לנדל"ן.
"אני אוהב הישגים מיוחדים ואני חושב שאם 70 מיליון בני אדם מבקרים בשנה במרכזי קניות שלי באירופה, אז סימן שעשיתי משהו ואני מוכן לעבור דרך קיר כדי לעשות את הבלתי אפשרי. בארץ, לעשות פרויקטים, זה לעבור גיהנום. המערכת כאן פשוט בלתי אפשרית ואני אומר את זה בלי טינה ובלי מרמור, כי זה המקום שאנו חיים בו, ומי שרוצה לחיות כאן, כמוני, צריך לעבור את זה".
אתה נבהל מחוסר ההצלחה היחסי של קניון "ארנה"?
"זו שטות מוחלטת. בארנה יש היקף מכירות ומספר מבקרים שלא נופל מהקניון הטוב ביותר בגוש דן. בקיץ האחרון, מה שהתיירים השאירו בחודשיים בארנה יכול לפרנס קניון אחר חצי שנה. בעוד חודשיים ייכנס לשם דבר מדהים. על הפלזמה המרכזית, שהיא הכי גדולה בעולם, יהיו מכירות פומביות. חנויות יוציאו פריטים למכירה פומבית והציבור, בכל רחבי הקניון, ישלח הודעות קנייה באמצעות הסלולר בזמן אמיתי. ימכרו ככה נעלי ספורט ופריטי אופנה, ופעמיים בשבוע גם מכונית".
מה עם שבת? הקניון פתוח בשבת. אומרים שאתה תורם את הרווחים משבת לצדקה.
"זו שטות, יש כאן צביעות לא רגילה. כל מי שיש לו בתי מלון, גם באירופה, נמצא בבעיה מבחינת שבת. זה עולם מודרני, מתקדם וצריך להתמודד. יש בארץ את מכון צומת, שמתמודד עם בעיות מודרניות על פי ההלכה. איך להחזיק נכס, איך מחזיקים בית חולים בשבת. לכל דבר יש תשובה. אני מתייעץ איתם. ארנה, מבחינת שמירת השבת, היא פצע בלבי. בשלב הזה אני לא יכול לשנות את זה. זו חברה ציבורית, יש בעלי מניות. הלכתי בזמנו לבעלי הסמכות הכי גדולים בעולם החרדי והם אמרו לי שצריך למכור את ארנה. אדם דתי לא יכול להחזיק כזה דבר, לא בגלל איסור שבת, בגלל כבוד שבת. אני לא חי טוב עם זה, דווקא בגלל שזה בארץ ישראל, המקום שבו גרים היהודים".
ולא מכרת.
"לא היתה כוונה שאמכור בהפסד. כשהדברים ישתפרו וארנה תעמוד על הרגליים, אני חושב שאמכור".
ובינתיים, הפצע פעור בלבך.
"נכון. אפשר להתפתל ואפשר למצוא דרכים, אבל זה לא יעזור. בסוף, כאן בארץ, כולם יודעים שהקניון של זיסר פתוח בשבת, וזה רע. רע. ואני לא מרגיש עם זה טוב, הילדים שלי לומדים בבתי ספר דתיים וכשהם לומדים על איסורי שבת אני בטוח שהילד שלי זע בחוסר נוחות על הכיסא. הם שואלים שאלות ולך תסביר שזו חברה ציבורית ויש בורסה בניו יורק. הבן שלי יונתן, יונטוש, בסך הכל בן 13 וחצי, ואני צריך לענות על השאלות שלו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יונטוש במפוחית, דוד בסקסופון
|
|
|
|
|
|
|
הפתיחות שלך עלתה לך ביוקר. הבת הבכורה שלך חזרה בשאלה וחיה בניו יורק.
"נכון. שילמתי מחיר אישי כבד. רחל לומדת קולנוע, תתחיל בקרוב תואר שני בלוס אנג'לס. היא הלכה ל'מעלה', שלחתי אותה ללמוד משהו בתחום התקשורת, כי אז לא היו בתקשורת כמעט חובשי כיפה ודתיים. והיא מתאימה לזה. היום היא בת 26, אז היא היתה צעירה, למדה במדרשה, ואחרי שנה היא אמרה לי שאם אני באמת רוצה שהיא תדע קולנוע, היא צריכה לעבור לסם שפיגל. והסכמתי. והיא גמרה את סם שפיגל הפוכה לגמרי. פוליטית, היא בשמאל הרחוק והיא חילונית".
איך אתה חי עם זה?
"קשה מאוד. אני מרגיש אשם".
נוצר ניתוק ממנה?
"חס ושלום. אוהבים אותה. ילדה נהדרת. כשאני בניו יורק אני מבלה איתה. זה כיף. אתה רואה ראייה אחרת של החיים. זו ילדה שבולעת אותם. האפיקורסיות שלה באה מעודף ידיעה, לא מחוסר ידיעה".
בסוף היא תחזיר גם אותך בשאלה.
"אל תבנה על זה. אני אגיד לך משהו אחר. אולי איפשהו, במקום כלשהו, בתוך תוכי, יש ברצון שלי לזכות במכרז על ערוץ 2 גם חלום כמוס להחזיר את רחל ארצה. ברור שזה לא המניע העיקרי, אבל אני לא אוכל להישבע שאין גם קמצוץ מהחלום הזה. כדי שהיא תחזור, ערוץ 2 יצטרך להיות מצוין. היא פרפקציוניסטית. אולי אני מדבר כאן סתם מקירות לבי, אבל זה משהו שאני חייב לה באיזשהו מקום".
היא משפיעה גם על הילדים האחרים?
"תראה, כל הילדים שואלים שאלות. זה טבעם. אנחנו מתמודדים עם זה נכון. דווקא בגלל שאנחנו כל כך תומכים בה, המערכת פתוחה ובריאה. קח דוגמה: סרט של רחל התקבל לפסטיבל ביאריץ. אני הייתי עם ברכה בארצות הברית, הייתי צריך לחזור ארצה דחוף, אבל רחל ביקשה שאבוא לפסטיבל. לא קל להתקבל לפסטיבל הזה. אין תעודת כבוד גדולה יותר לסטודנט ואני לא אהיה שם? לא ידעתי אם לא לבוא כמחאה, או להגיע ולהיות האב הכי גאה שיש. ובסוף באנו, ברכה ואני, וישבנו וצפינו בסרט, וסביבי אנשים בכו מהתרגשות, כי הסרט מאוד מרגש, וגם אני בכיתי, אבל מסיבה אחרת לגמרי, והרגשתי שרחל ניצחה בקרב הזה בנקודות, אבל אני מקווה לנצח במלחמה".
איך הסרט?
"יש בו ביקורת גדולה על העולם החרדי. הוא מרגש, עם סממנים של בעיות אמיתיות בתוך החברה החרדית. היא מתעסקת בזה הרבה. עכשיו היא כותבת תסריט, היא שומרת על זה בסוד, אבל אמרו לי שהוא יהיה קשה מאוד לעולם החרדי".
אז הרע מכל עוד לפניך.
"כן. אולי אני בעצם צריך להתפלל שהיא תגיע להוליווד ולא תחזור לכאן".
לזיסר ולאשתו עוד שלושה ילדים מלבד רחל ויונתן. דוד, קצין צה"ל בן 22, הילה, בת 20, נשואה , ונעמה, בת 16 וחצי, לומדת מוזיקה. בית הזיסרים פתוח, נחשב עליז מאוד, חי עד השעות הקטנות של הלילה, מלא צלילי מוזיקה, תוסס ורועש.
מה קורה אצלך בבית בשמונה בערב, סביב מקלט הטלוויזיה?
"האמת, לא הרבה. אנחנו צרכני טלוויזיה די קטנים. יונטוש, הקטן, עסוק בצ'אטים של בני עקיבא כל הלילה. הוא משוכנע ששם ימצא את כלתו. נעמה מנגנת. במהלך היום היא מנגנת בפסנתר מוזיקה קלאסית. בלילה היא מנגנת בגיטרה חשמלית. רוק כבד, סגול כהה, יו-2, כל מיני כאלה. תאר לעצמך, לילה, בלב בני ברק, הצלילים האלה בוקעים".
הבית מוזיקלי מאוד, אני מבין.
"כן. כולם מנגנים. יונטוש במפוחית ובתופים, דוד בסקסופון ובפסנתר, הילה בפסנתר ובחליל צד וגם רחל בפסנתר".
אתה מנגן?
"אני זה סיפור אחר. אני חבר בלהקה".
מה?
"להקה של חברים שנקראת 'להקת הטיש'. כל מוצאי שבת, סביב הפסנתר, אנחנו נאספים. יש איזה 15 חבר'ה, חלק מהם מקצוענים כמו דודו פישר וישראל גוטסינדר מ'צמד רעים', ואנחנו עושים 'מלווה מלכה'. שרים מוזיקה חסידית יהודית. אנחנו גם מופיעים בשמחות ויש קלטות ולכל אחד יש את הסולו שלו, אל תשאל. מאוד פופולרים במגזר".
גם אתה שר סולו?
"בודאי. ונהנה מאוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגיש להתנתקות
|
|
|
|
|
|
|
ובכל זאת, מה עם טלוויזיה?
"דוד רואה ספורט, בעיקר כדורסל אמריקני, עד השעות הקטנות של הלילה. הוא שולט בליגת האנ-בי-אי ואני לפעמים חוזר מטיסה בשתיים בלילה ומוצא אותו מול המסך, ואז אנחנו מנצלים את הזמן ומדברים עד הבוקר, הוא מספר לי מה קורה בעזה, אני מספר לו מה קורה באירופה".
מה עם חדשות?
"כן, חדשות רואים".
איזה ערוץ?
"בעיקר ערוץ 2, אין מה לעשות".
אז מאיפה בא לך פתאום הג'וק של ערוץ 2?
"ההכרה שאפשר לעשות כאן טלוויזיה טובה מצד אחד וערכית מצד שני, שאפשר לתרום משהו לקהילה, לעם היהודי, לתרבות, לערכים, וגם להביא בידור. ואני מבין בבידור, חלק גדול מהעסקים שלי מספקים בידור".
מה הנוסחה שלך?
"תראה, יש לי כאן, על השולחן, את חוק רשות השידור. קראתי אותי בעיון. ראיתי את המטרות של ערוץ 1 על פי החוק. אקרא לך: 'תפקידי הרשות לשדר תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה והכלכלה, המשק והתרבות. לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה. לטפח אזרחות טובה. לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה,להעמיק את ידיעתה', וכו' וכו'. נו, ואחרי שגובים את האגרה, הם מספקים את זה? לא. ואני רוצה לספק את זה. בחינם".
זה קצת אנכרוניסטי. ערכים, יהדות, חברה. מדברים כאן על ערוץ מסחרי. אתה רוצה לעשות ערוץ 1 בערוץ 2?
"אתה נוגע בדיוק בנקודה. זה האתגר שלי. אני מאמין שאפשר לעשות את כל זה, לקיים את כל הנדרש ברשימה הזו, שנשמעת לך כל כך מיושנת ואנכרוניסטית, תוך כדי יצירת טלוויזיה מעניינת ואפילו רייטינג. מגרה אותי להוכיח שזה אפשרי. אנחנו ניתן בחינם כל מה שהערוץ הראשון לא נותן. יש כאן, מתחת ליד של כולנו, את הסיפורים האנושיים הכי דרמטיים, הכי מעניינים, הכי מרתקים. צריך רק להביא אותם. כאן, אצלנו, בתוך החברה, בין השבטים של הישראליות".
אתה לא תמים?
"לא. קח למשל את ההתנתקות. איזה דרמות יש בתוכה. אני לא מביע דעות פוליטיות ואין לזה קשר לדעות שלי, אם רק ננסה להיכנס, לגעת, לחבק, להביא את הסיפור האנושי של האנשים האלה, שמנתקים אותם עכשיו מאדמתם, לעשות את זה ברגישות, בכבוד, זו צריכה להיות טלוויזיה מצוינת".
אתה נשמע כמו דון קישוט.
"יכול להיות. אבל אני חושב שצריך ללכת ישר ואמיתי, וגם הצרות של המתנחלים הן צרות קשות וצריך להתייחס אליהן ככה. החדשות בטלוויזיה לא יכולות להיות משרתות של אף אדון. צריך להראות את כל התמונה, על כל גווניה והיא מורכבת ומדהימה. אנחנו כל הזמן משרתים משהו או מישהו. צריך לתת לעיתונאים את החופש המוחלט. הרייטינג הכי גדול שייך לאמת. הרי הצלחנו לייצר כאן מדינה מיוחדת, חיה שאין כמוה בעולם. אני לא מסכים שדברים חיוביים לא מביאים רייטינג. הכל עניין של מינון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החרד"לות, החרדים הלאומנים, מפחידים אותי
|
|
|
|
|
|
|
מה עם שידורים בשבת?
"כאיש פרטי, ברור שאני מתנגד לטלוויזיה בשבת, אבל כשאני חי במדינה בה צריך להיות סובלני, אני לא יכול להטיל עליך מגבלות. אני לא יכול לכפות עליך, בחקיקה או בדרך אחרת, לא לראות טלוויזיה בשבת. ואם כבר יש טלוויזיה בשבת, לפחות שתהיה טלוויזיה טובה".
אתה מקורב למפד"ל. הפילוג במפלגה מטריד אותך?
"לא. אני לא רואה בזה פילוג. הופעתו של אפי איתם בפוליטיקה היתה אפיזודה. אי אפשר להצניח מישהו כקיסר. הוא היה צריך לבנות את עצמו כמו שצריך, לייצר עורף שיגן עליו. הבעיה האמיתית של המפד"ל ושל הציונות הדתית היא שאלה שמדברים בשמה לא מבטאים את החתך האמיתי שלה. רוב ענק בציבור הזה, שרובץ בערים הגדולות, לא חושב ככה. החרד"לות, החרדים הלאומנים, מפחידים אותי. גדולתה של הציונות הדתית היתה תמיד שהיא היתה הבית של כולם. ימנים יותר, ימנים פחות.
"צריך ללכת על אג'נדה אחת, מאחדת. חינוך. זה הסיפור. בכל מה שקשור לארץ ישראל, שכל אחד יאמין במה שיאמין. מה שמאחד אותנו זה רק החינוך. לשמור על הילדים. אנחנו מאבדים את הילדים שלנו. זה קורה גם אצלכם, החילונים, ואפילו אצלנו. הנחנו לילדים להתפתח כמו שהטלוויזיה הובילה אותם, תראה מה קרה. שעבדנו את הטווח הרחוק למען הקרוב. בגיל 18 הם כבר לא כל כך רוצים להתגייס ולא כל כך מרגישים ילדים של הארץ הזו. אנשים שמים בעדיפות עליונה דברים אחרים. מישהו שינה את סדר העדיפויות. מה קרה לגנים היהודיים? זו הבעיה של כולנו שמאחדת את כל הפלגים והשבטים כאן. אז אתה שואל אותי על שידורים בשבת? לא צריך לשדר בשבת, אז מה? אבל אם כבר משדרים, ואני מכיר בזה, אז שישדרו איכות".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
