יהדות NRG - בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ

ראשי > יהדות > בית מדרש > כתבה

האפיפיור יוחנן פאולוס השני בפגישה עם הרבנים הראשיים ב-2004
צילום: אי-פי

בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ

האפיפיור, היהודים, אצ"ג ומחלת הצרעת. פרופ' שלום רוזנברג על פרשת תזריע

דפדף ביהדות

פרופ' שלום רוזנברג
8/4/2005 3:28

במוקד פרשתנו מצויה סוגיית הטומאה והטהרה. לכאורה אנו עוסקים כאן רק בעניינים הלכתיים טכניים הנוגעים למוות ולמצבים פיזיולוגיים או פתולוגיים מסוימים. לא כך חשבו חז"ל. הם הצביעו על תחום נרחב המצוי מאחורי המישור הטכני, תחום רוחני ומוסרי. עבודה-זרה גם היא מקור לטומאה. המצבים הפיסיים הגורמים טומאה הפכו סמלים למצבים קיומיים של האדם. הצרעת הפיסית הפכה ייצוג של נגע מוסרי, ה'מוציא-רע' הוא ה'מצורע' האמיתי של החברה האנושית. זאת אכן, אחת המחלות הקיומיות המאיימות על האנושות.

החיידקים הווירוסים האחראים לה אלימים ומסוכנים עד מאוד. הצרעת של השנאה מתפשטת בצורה בלתי מצויה. לא כמו האיידס, השחפת והכולירע היא מתפשטת דרך השפה, בעידן של אמצעי תקשורת ללא גבולות. מתוך כך - "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). המקובלים הוסיפו לטומאה פרספקטיבה נוספת. הם הצביעו על העורמה שבמנגנוני הגורמים הפתולוגיים. יש מחלות בהן הרוע גלוי, אבל לפעמים, כמו במחלת האיידס, הרע מקנן בתוך הטוב, בתוך מנגנוני ההגנה עצמן. ולמרות זאת, השאירו לנו המקובלים יסוד לתקווה, בתוך הטומאה יש ניצוצות היכולים להוות מוקד לריפוי.

אחד הניצוצות הללו היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הכרתו במדינת ישראל, בואו לירושלים בשנת 2000, ופגישת הקרדינלים עם הרבנים היו לנקודת מפנה בהיסטוריה רבת השנים. חזינו אז מעין יצירה מדע-בדיונית, בו ייצורים מפלנטות רחוקות נפגשים, לא בשדה הקרב, אלא במאמץ משותף לבנות עולם טוב יותר. מאמץ לבנות עולם ללא צרעת השנאה אשר בוערת כאש תמיד בעולמנו הכואב. אכן בין סוגי הצרעת שבפרשתנו יש אחת מיוחדת במינה. היא באה מתוך בערה זאת: "... בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת... וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת...". בשנת תרצ"א (1931) כתב א"צ גרינברג פואימה אל "האב היושב על הטיבֶּר" (כל כתביו, ח"ג, 86), ובו שולח הוא אליו את "כתב הַמִּכְוָה" שבשפתיו. ובאגרת זאת האשמה איומה: "אני מאשים את בניו של האב היושב על הטיבֶּר אשמת-דמָעַי-ודָמי במרזב הדורות, אשמת-הרוגַי-ללא-עָוֶל ומְעֻנַי-בכל ארץ, אשמת-מקדָשַי השרופים ודריסת-גוילַי כשטיח בשוק, אשמת האימה המַחְוֶרֶת את פני ילדי לעת ערב, ברֹן פעמוני המנזר הגבֹהַ".





	מאז תרצ"א נוספו עלים חדשים לספר האשמה. את אחד העלים האלה ניתח חוקר השואה מנחם שלח ('ילקוט מורשת' כ"ה, אפריל 1978), כשהוא מתבסס על כרך מסמכי הוואתיקאן הדן "על הכס הקדוש וקרבנות המלחמה, 1943", בימיו של פיוס הי"ב. הפרשה מתחילה במכתב של נציג הכס הקדוש באיסטאנבול, אנג'לו רונקאלי, אל מזכיר המדינה בוואטיקן קארדינאל מאליונה (Maglioni). רונקאלי מדווח על האפשרות להציל 5700 יהודים, נשים וילדים בעיקר, בעלי סרטיפיקטים לעלייה, אם ייתנו להם לצאת מאירופה הכבושה. אנשי הסוכנות פנו דרך רונקאלי אל הכנסיה, כדי שזאת תתערב להשיג אישור יציאה משטחיהן. בתשובה מובעת פקפוק בהצלחת הפניה, תוך תוספת: "באשר להעברת יהודים לפלשתינה, הרי כבודו יבין בוודאי, לא יוכל (הכס הקדוש) להתעלם מהעניין המיוחד שיש לו בשאלת המקומות הקדושים שבשלומם הוא מגלה התעניינות עמוקה במיוחד. השגות אלו הן כמובן בעלות אופי סודי ומיועדות לכבוד מעלתו בלבד". כדברי אצ"ג, "מֵעַל לְמַבול יְגונֵנוּ נִצָב על הטיבר היכל-אררט; וקירותיו אטומים לבִכְיֵנו..." יהודי העולם המשיכו לפעול. בקשה נוספת להצלת יהודים אלה נשלחת על ידי נציג הוואתיקן בלונדון במברק בהול. בשולי המברק כתב טארדיני, האיש מספר שניים במחלקת המדינה של הוואטיקן: "פלשתינה קדושה היום לקאתולים יותר מאשר... ליהודים". פנייה נוספת הגיעה מהנציג בוואשינגטון צ'יקוניאני. גם בתשובה אליו מודגשת ההתנגדות להקמת "בית לאומי יהודי" בפלשתינה: "כאֵב צורב עלול להיגרם לכל המאמינים בכל אתר ואתר אם הכופרים יזכו בפלשתינה להעדפה... אם שרידי העבר הנעלים של הדת הנוצרית יימסרו למי שאינם נוצרים" (אנגליה היא כמובן נוצרית). זאת התשובה שיש לתת לנציגו האישי של רוזבלט, שהתערב למען הצלת הפליטים. מניעת בנייתו של הבית הלאומי הייתה משימה עליונה בעיני הכס הקדוש. זה הבית בו "ישב איש יהודי לפָנַי שהָמָה וכתב כך כמוני בכתב-המכוה, ומגִלַת-הדְוַי גם שלוֹ, לא באה אל האב היושב על הטיבר". מעיון בחומר למד מנחם שלח שהיו פניות נוספות שלא פורסמו בקובץ. מכל התכתובת הזאת נוסיף ונזכיר רק מכתב נוסף של הנציג באיסטנבול, רונקאלי, חצי שנה מאוחר יותר. הנוסח שם, קובע מנחם שלח, מתוחכם ובא להרגיע את הממונים שלא יחשדו מההשלכות הפוליטיות אשר עלולות לנבוע מעזרה לפליטים: "אני סמוך ובטוח כי קימומן של ממלכות יהודה וישראל אינו אלא אוטופיה גרידא". רונקאלי חשב למרות הכל על ההצלה, ופעל לשם כך בצורות שונות מאוחר יותר. על כל פנים, שליטי הוואתיקן שבראשו עמד אז "ממלא המקום", פיוס ה-12, ניהלו פוליטיקה לתווך ארוך, שהייתה עבורם חשובה יותר מאשר הצלת כמה אלפי יהודים, וזאת כאשר ממדי השואה ואופן ביצועה היו כבר ידועים על פרטיהם. רונקאלי עתיד היה להיהפך לאפיפיור יוחנן ה-23 (1958-1963), שהחל במסע ההתקרבות ליהדות, מסע שהוליד את הסעיף היהודי בהכרזה Nostra Aetate, נקודת מפנה ביחס הכנסייה לעם ישראל. בדרכו הלך יוחנן פאולוס השני. היו לנו אתו לא מעט חילוקי דעות, אך בבואו ארצה הוא תיקן את ביקורו המביש של פאולוס ה-6. את יחסו לפליטי השואה הוא ביטא כשסרב להטביל ילד יהודי כנגד רצון אמו שהסתירה אותו אצל משפחה נוצרית. לדעמות מליוני הקתולים אנו מוסיפים את דמעתנו הצנועה.





	כשהגיע ארצה בשנת 2000, התלוננו רבים שהאפיפיור לא ביקש סליחה היסטורית על מעשיה של הכנסייה. זאת דרישה אבסורדית. היש לנו רשות לסלוח בשמם של הדורות? את השיפוט של חטאי העבר עלינו להשאיר לבית-דין של מעלה. א"צ גרינברג חוזה בשירו משפט זה: "יום יבוא באחרית הימים... ואל עמק יהושפט, אל נחל קדרון... ירדו קרואים שרי כל לאם למשפט, בלי כתר, בלי חרב, בלי ארגמן ובלי שרביטי-מלוכה... ויהודי יֵשֵב בטלית ותפלין ואזור שחור במתניו, ויֵשב בשם א-להי ישראל, א-להי העולם – למשפט... ועברית ידבר היהודי השופט באחרית הימים ויפסוק את פסוקיו... וישני-עפר יעורר... לעדות יעלו כל הרוגי-מלכות מימות טיטוס ועד היום הזה..." אך אם אי אפשר לשנות את העבר, אולי ניתן להשפיע על העתיד, ולסיים צרעת השנאה. עלינו מוטלת משימה חדשה. אנו חייבים לנסות ולבנות עתיד חדש, בו לא תהיה יותר הדת מקור שנאה והרס. ועתיד זה יכול להיבנות רק בתהליך איטי וממושך חלקי בו תקיא הכנסייה מתוכה את האנטישמיות, ובו יחונכו מחדש מיליוני הנוצרים בעולם כולו. עתיד בו נחנך אנחנו את הדורות הבאים בעולם חדש, אם אמנם יבוא, ליחס שונה אל הדתות האחרות. פילון מאלכסנדריה פירש לפני שנים רבות את האיסור (שמות כב, כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל", כמתייחס לאלוהי העמים! אסור לנו לבזות את האמונה של האחרים. אמנם, עלינו להילחם נגד העומדים עלינו לכלותנו, ואנו עומדים על ייחודנו הדתי, אך דווקא ממצב זה, חייבים אנו להדרש לכבוד למאמינים אחרים. השלום הדתי חייב להיעשות לא על ידי אתיאיסטים ואדישים אלא דווקא בין מאמינים המחוייבים לעמדתם. ב'באר הגולה' (הבאר השביעי) כותב המהר"ל על אחת הסכנות המאיימת על האמונה הדתית. האנשים החושבים והמוסריים מרגישים את הסכנה שבקנאת הדת, "קנאת הדת במה שהדת עושה חילוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת, כי כל אומה ואומה נתייחדה בדת שלה ובדת היא אומה זאת". זהו האתגר הגדול העומד בפני האנושות בתקופתנו. האם אפשר יהיה לחיות עם המאבקים הרוחניים והייחודיות כל האמונות השונות, ולהשאיר את פסק הדין לשופט שישב בעמק יהושפט.