 |
/images/archive/gallery/285/942.jpg הרב יגאל אריאל. צילום: רוני שיצר, באדיבות מקור ראשון
 |
|
|
|
|
| הרב יגאל אריאל מודאג מההתנתקות, אבל יותר מכך מודאג ממה שהמאבק נגדה עלול לגרום לציונות הדתית. בראיון למקור ראשון הוא מכריז: "אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו הולכים לכבוש את לבו של העם או שאנחנו הולכים באיומים" |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
איתמר מור, מקור ראשון
7/4/2005 8:49 |
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר, בכינוס רבנים מהציונות הדתית שנערך בירושלים, אמר הרב יגאל אריאל, כי אם מתנגדי הנסיגה יצליחו לעצור את המהלך של ראש הממשלה באמצעים כוחניים, יהיה זה אסון לא קטן מאסון הנסיגה עצמה. הדברים, שקיבלו ב'הארץ' את הכותרת "רב המושב נוב: מניעת הפינוי תהיה אסון", גרמו ללא מעט אנשים לזקוף גבה בתמיהה, ולפעמים אף להגיב בחריפות. כמה תושבים מגוש קטיף אפילו הגדירו
את האמירה הזו כ"נעיצת סכין בגב על ידי מישהו שמחר עלול לעמוד באותה סיטואציה".
הרב יגאל אריאל (57) מכהן כרבה של נוב מיום עלייתו של המושב על הקרקע, אחרי מלחמת יום הכיפורים. לגולן הגיעו הוא ורעייתו עם קבוצה של אברכים ירושלמים יוצאי ישיבת 'מרכז הרב'. תחילה ישבו במושב רמת-מגשימים, ולנוב עברו לאחר שהוקצה בדרום רמת הגולן השטח למושב החדש.
למה התכוונת כשאמרת שמניעת הפינוי בכוח תהיה אסון?
"אין ספק שהפינוי של גוש קטיף הוא אסון וחרפה מבחינה מוסרית, אבל השאלה היא האם אנחנו מסתכלים רק על הקרב, או על המערכה הכוללת. אם המערכה הכוללת היא על לב העם, שום דבר לא יכול להיעשות באמצעות איום. לזה בדיוק התכוונתי כשאמרתי שאם נצליח למנוע את הנסיגה מגוש קטיף בגופנו תוך שימוש באמצעים אלימים מדובר באסון. האם אלו שמאיימים שהם יעצרו בגופם את הפינוי בכוח באמת חושבים מה יהיה ביום שלמחרת? האם מישהו באמת חושב שנוכל לשבת שם בניגוד לרצונו של העם? מטרת המאבק היא לא להכריע את העם, אלא להסביר לעם שאנחנו רוצים שהממשלה תחזור בה מהמהלך הזה. והמטרה הזאת בינתיים מפוספסת לגמרי.
"הבעיה העיקרית היום של הציבור הדתי-לאומי היא שהוא נע סביב שני מסרים סותרים המאפיינים את המאבק בתוכנית ההתנתקות. יש מסר אחד שבעצם קובע שהגיע הזמן להרוס את המדינה, ושאם הַצמדת אקדח לרקתה של המדינה תעצור את הפינוי – אז זה מה שצריך לעשות. מצד שני יש מסר חיובי שאומר שיש בנו אהבה והיא תנצח. והציבור מבולבל ולא יודע איזה מסר קובע את הטון. לא אמרתי שצריך להפסיק להיאבק. זאת מדינה דמוקרטית וצריך להמשיך ולהביע מחאה והתנגדות בלי שום קשר להכרעה שנפלה בכנסת. אבל היה לי חשוב להדגיש שהדרך לנפשו של הציבור לא עוברת בכוחניות ובאסטרטגיה של עצירת הפינוי בגוף או בכוח".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שחיתות וקלקולים מוסריים
|
|
|
 |
|
|
|
במאמר ב'ארץ אחרת' כתבת: "מדוע הסכמנו שהמוסריות תהיה לנחלת השמאל? לבו של הציוני הדתי לא נחרד כאשר נהרגת ילדה מרפיח בדרכה לבית הספר, או כשחיילים מתעללים בערבי זקן במחסום? גם לנו ברור שכיבוש מתמשך עלול להשחית, ואי אפשר להמשיך בו לאורך זמן". אתה חושב שזה באמת דבר שברור לציבור הדתי?
"אני לא יודע מה איתך, אבל לי ברור שבציבור הדתי לא תמצא מישהו שלבו איננו נחמץ כשילדה ערבייה חפה מפשע נהרגת בדרכה לבית הספר. אני בטוח שלרוב הציבור זה פשוט, והציבור הדתי איננו שונה בעניין זה מהכלל. אני באמת חושב שאין בינינו מישהו ששמח שאותה ילדה מסכנה נהרגה. זה שהשנאה שמיוצרת אצל קיצוניים מהשוליים מקבלת את הכותרות, זה משהו אחר. מצד שני, חשוב להדגיש שאני לא אומר שהחיילים לא היו צריכים לירות בה. ילדה שנכנסת למוצב צבאי ויש סבירות שהיא הולכת לפוצץ את המקום על החיילים שבו, חייבים לירות בה.
"אני לא חושב שיש אדישות בציבור הדתי לסבל הפלשתיני, אבל אני סבור שהציבור הדתי אשם בכך שלא הנחיל לציבור הכללי את ההבדל בין מוסר פרטי, שעליו מדברים כל כך הרבה, ובין מוסר ציבורי, שמכוחו אפשר לנהל מלחמה ומדינה בזמן חירום. השטח הופקר לחסדי השמאל, שהִזנה את השפה והפך את המוסר הפרטי לחזות הכל".
אתה מקבל את השימוש במונח "כיבוש"?
"אם אתה מדבר על כיבוש במובן של שחרור שטחי ארץ ישראל, אין לי שום נקיפות מצפון על חזרתו של עם ישראל לארצו והתיישבות בכל מרחביה. אדרבה, אני חושב שמדובר בחובה מוסרית שלנו. בכל מה שנוגע לשליטה על עם אחר, אני חושב שברגע שהדבר נעשה לאורך זמן, זה מוביל לשחיתות ולקלקולים מוסריים. אין יכולת לשלוט על עם אחר רק במושגים של קדושה וטהרה, ולכן איננו יכולים לעשות זאת לאורך זמן. זה לא נכון, לא ראוי ואנחנו לא מסוגלים לכך".
יש משמעות מאוד מעשית לקביעה שלך.
"זה מחיר שצריך לשלם על מצב לא נורמלי שבו אנחנו לא מוכנים להכריע בסוגיה. מדינת ישראל היא מדינה חופשית עם גבולות פתוחים. אם מישהו לא טוב לו כאן, הוא יכול ללכת ללוס-אנג'לס או לכל מקום אחר שעולה על דעתו. הפלשתינים, לעומת זאת, נמצאים בסיר לחץ שבו אין לאן ללכת. אנחנו מצד אחד שמרנו אותם סגורים בפנים, ומצד שני לא ידענו מה אנחנו רוצים מעצמנו ומהם. מצד אחד השטחים לא סופחו, מצד שני כן נבנו יישובים. לא הכרענו בשאלה הפלשתינית, אלא רק המשכנו לריב ולסבך את הדברים בין ימין ושמאל. הרי אתה לא מצפה שאם השמאל אומר שאסור לנו להיות בשטחי יהודה ושומרון, הערבים יהיו יותר צדיקים מאתנו ויאמרו ההפך. אז במצב כזה נולדים סיבוכים, ומקבלים, בין השאר, גם טרור ופיגועים. אם לפלשתינים היה סיכוי כלשהו לצאת מסיר הלחץ, הם לא היו פונים לטרור. כל האינתיפאדה וההתקוממות העממית שלהם הוכרעה עוד לפני אוסלו. הרי אפשר היה להגיע לפתרונות אחרים, כמו הגירה מרצון, אבל כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו, אז מה אנחנו רוצים מהערבים?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העתיד נקבע בחדרי הלידה
|
|
|
|
|
|
|
אם מחר היו ממנים אותך לאסטרטג של המשך המאבק, במה היית מתמקד?
"הדבר הכי חשוב לדעתי הוא לכידות המסר. אי אפשר לנצח במאבק כשיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. אי אפשר להעלות קמפיין של אהבה ובאותה שעה גם לאיים. המסר הסותר הזה מבלבל. אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו הולכים לכבוש את לבו של העם, או שאנחנו הולכים באיומים. דעתי האישית היא שאיומים לא יביאו את עם ישראל לשבת בארץ ישראל, ולכן לא משנה כמה כוח נפעיל – בסופו של דבר העם לא יישב ביהודה ושומרון נגד רצונו. הכוחניות אולי תקנה לנו הישג רגעי; בטווח הארוך אנחנו צריכים את לבו של העם, וזה נעשה באמצעות קמפיין חיובי בלבד.
"במקום לאיים ולהגיע למחוזות מיותרים, צריך לרכז את כל המאמצים בהסברה ובהדגשה של החטא המוסרי הכרוך במה שעומד להתרחש בקיץ הקרוב. להביא למצב שבו ההנהגה תתבייש מבחינה מוסרית ותרצה לבטל את המהלך הזה, או לחילופין תחזיר את המפתחות ותבקש שוב את אמון העם בבחירות או במשאל. אחת הסיבות שלא שמענו עד היום על תוכנית ההתנתקות שום דבר מבחינה ביטחונית, אסטרטגית או לאומית היא שאין הכרעה חד-משמעית בעניין הזה. ההכרעה היתה מנטרלת מוקש רציני מדרכה של הממשלה".
אתה לא חושב שבחירות היו משנות את התמונה?
"היום זו לא שאלה רלוונטית, כי במישור הפוליטי אנחנו מרוסקים. הרי אין לא מפד"ל ולא איחוד לאומי. יש כאלה שמנבאים עלייה במספר הבוחרים של האיחוד הלאומי; אני לא רואה את זה ולא מבין מאיפה מביאים את המספרים הללו. מבחינה פוליטית נכשלנו, צריך לומר את האמת.
"אבל כל זה לא פוטר אותנו מלחשוב היום על יום המחרת. אין שום היגיון בהוספת כישלון על כישלון. מה שברור לי הוא שהפוליטיקה כיום אינה אלטרנטיבה. הפוליטיקה הפכה למערכה כוחנית, נעדרת אמת, שבה כל אחד דואג לכיסא שלו. צריך להכיר באמת, והיא שרק תהליכים קצרי מועד נקבעים על ידי הפוליטיקה, בעוד שתהליכים ארוכי טווח נקבעים רחוק מאוד ממסדרונות השלטון. עתידה של הדמוגרפיה היהודית לא נקבע בכנסת. אם הציבור היהודי לא יתעשת ויתחיל להוליד ילדים, לא יעזור שום קונץ פוליטי. העתיד נקבע בחדרי הלידה, ולהשפיע על מה שקורה בחדרי הלידה אפשר רק באמצעים פנימיים, רוחניים וקהילתיים. ושם אנחנו יכולים להשפיע".
מאפי איתם אתה מאוכזב?
"אני מעדיף שלא לדבר עליו".
ומהמפד"ל?
"היו שם הרבה תוכניות איך מעמידים לציונות הדתית סדר יום חדש, כזה שמתעסק בחזרה לערכי משפחה וקהילה שיחברו אותנו לציבור הרחב, ובסוף באה ההתנתקות ושאבה גם אותן לחור השחור שלה, שבו אנחנו עלולים להיעלם. מעולם לא חשבתי שהציונות הדתית תהפוך לסקטוריאלית. זה מלמד שבמישור העכשווי מי שיצליח להביא הישגים לציונות הדתית הוא לא איש פוליטי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכל בית כנסת יש קו אידאולוגי
|
|
|
|
|
|
|
"הקיבעון שאני מדבר עליו", מוסיף הרב אריאל, "הוא לא רק בתחום הפוליטי של ארץ ישראל. הציונות הדתית נאחזת עד היום בקרנות המזבח ובחוקים שעבר זמנם, בכל החקיקה הדתית שהתמסמסה בשנים האחרונות והפכה ללא רלוונטית. אנחנו חיים בעידן פוסט-מודרני שבו החופש והחירות האישית עומדים מעל הכל, ואנחנו רואים בזה רק שלילה, למרות שיש גם הרבה חיוב. הרי החירות הזאת מאפשרת לדברים שפעם לא קרו להתרחש כיום מתוך בחירה חופשית של האדם, לא מתוך אילוץ, כפייה או מוסכמה חברתית. יש בכך הרבה יתרונות, שאינם נמצאים בשיטה הקיימת".
למה אתה מתכוון?
"אתן לך דוגמה. האם מישהו באמת חושב שאכיפת חוק החמץ תגרום לאנשים לשמור תורה ומצוות? זאת הרי תפיסה ישנה, מקובעת ולא רלוונטית. בדיוק כמו המחשבה שחקיקה דתית בנושאי נישואין וגירושין שווה משהו בעידן של נישואי קפריסין. פעם אולי עוד היה ערך לכל זה, אבל עכשיו, כשהזמנים השתנו וברור מעל לכל ספק שבכפייה לא תחזיק שום דבר, למה לא לבטל את זה? אם אתה רוצה שדברים ייעשו בדרך מסוימת, אתה צריך לגרום לאנשים לרצות בה. מדינה אינה אמצעי להחדרת תורה ומצוות, ולכן דמותה הדתית של המדינה איננה סוגיה רלוונטית בכלל.
"גם המערכה בנושא הגיור והיחס לפסיקת בג"ץ מהשבוע שעבר מתפספסים לגמרי. את המאבק היינו צריכים לנהל על רקע דמותה הציונית של המדינה, ולא על רקע דתי. השאלה שהיתה צריכה לעמוד לפתחו של הציבור היא שאלת חוק השבות ומדינת היהודים מול מדינת כל אזרחיה, ולא דיון עקר ופנימי בנוגע למעלות הגיור של זרם כזה על פני מעלות של זרם אחר. אז אני לא אומר לבטל הכל בבת אחת, אבל ברור כשמש שצריכים להתחיל לחשוב כבר היום על אלטרנטיבות שיסודן בהסכמה חברתית וציבורית. אני לא רואה דרך אחרת".
אתה בעצם מדבר על הפרדת דת ממדינה?
"אני מדבר על שינוי יסודי של העשייה הדתית. הרי מדברים על פירוק בתי הדין הרבניים ועל חיסול מוסד הרבנות. אני לא נבהל מהדיבורים הללו, אבל אני שואל מה עם הקמת אלטרנטיבה. מה עם כלים חדשים. אני חושב שרבנות צריכה להיות בכלל משרה וולונטרית, אבל כזאת שיש לה גם מה להציע. אני חולם על רבנות שמשתלבת בתוך קהילה שיש בה גם תורה, גם חסד וגם צדק חברתי, ושפונה לא רק לדתיים. אם היינו מסוגלים להציע בשורה רוחנית כזאת, כשהיא מוגשת בכלים מעשיים, מודרניים ויפים, אני לא רואה סיבה מדוע אנשים לא יהיו שותפים.
"אגב, הפוסט-מודרניזם משפיע גם על הציבור הדתי, שהופך לדעתן יותר ויותר ולא מחכה לרבנים כדי שיאמרו לו מה לעשות. אם אתה שואל אותי, מדובר בהתפתחות חיובית, כי הדעתנות מעידה על בריאות של חירות ובחירה. הדבר היחיד שמעציב אותי הוא חוסר היכולת של הציבור הזה להתאחד סביב ערכים משותפים. הנושא הפוליטי הפך לכל כך דומיננטי ופילג אותנו לכל כך הרבה מחנות וגוונים, שהיום אנחנו כבר לא יכולים לחיות זה עם זה. פתאום לכל יישוב דתי ולכל בית כנסת יש אופי וקו אידיאולוגי משלו שמבדיל אותו מאחרים, ואף אחד לא יכול לדור בכפיפה עם האחר. עם הפיצול הזה לא נגיע רחוק".
מה אחיך, הרבנים לבית אריאל, חושבים על הרעיונות שלך?
"אני לא מחתים את האחים שלי על כל דבר שאני אומר, אבל אני גם חושב שאנחנו לא רחוקים מאוד זה מזה בדעותינו. ישראל הוא היחיד שאני יכול לומר לגביו שיש קיטוב מסוים בין מה שהוא חושב ובין דעותי. יעקב אולי מדגיש יותר את מה שנעשה, ולא כמוני את מה שלא, אבל אין לי בעיה עם זה".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במקור ראשון.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
