 |
/images/archive/gallery/289/687.jpg אברמסון, דוידי, סיטון וברלין.
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| הפינוי הולך להיות סרט. אבל חכו עד שייצא הפסקול: דור חדש של רוקרים מיש"ע, כאלה שגדלו על גרייטפול דד וגם על אביב גפן, כובש את ציבור המתנחלים. אאוט: כינורות, מילים מהמקורות ובכיינות חסידית. אין: דיסטורשן, טקסטים נושכים וקצת חומר לחיזוק. יהיה פיצוץ |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
שי להב, סופשבוע
15/4/2005 4:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בסיפור השגרתי מגיע הצעיר הסטראוטיפי של יש"ע לכל הפגנה כשהוא חמוש בתמ"ק עוזי (במקרה הג'ובניקי), מצויד בסיסמאות קיצוניות בגנות הנסיגה ושירי ארץ ישראל על שפתיו. בפועל, תנועה הולכת וגדלה של צעירים באזורי נחלת האבות מוצאים את התשובה השלמה שלהם ברוקנרול.
מהחורים הנידחים של השומרון, דרך ערי יהודה, ועד לישיבות היוקרתיות ביותר של הכיפה הסרוגה, הרוקנרול, "מוזיקת השטן" כפי שכונה פעם, הולך וכובש לו מאמינים. בוב דילן נישא ברוח כל חברותא, ומעל כל גבעה ניצב פרח דיסטורשן, המבקש להאדיר את שמו של האל, על רקע מקצבים של אלביס פרסלי.
תשכחו מהבארבי או מעמק האלכוהול. יותר ויותר אמנים חובשי כיפה בכלל, ותושבי יש"ע בפרט, מאמצים אותה בחום, ובמקביל נוטשים את הפסוקים מהמקורות לטובת שירים אישיים ומקוריים. וכך, אם במישור הפוליטי עוסקים שם בהתנתקות, הרי שבמרחב הצלילים המצב הפוך. כולם
מדברים על שלום.
לפני כעשר שנים נישאה המהפכה על גבם של מוזיקאים חוזרים בתשובה, שהביאו איתם את בשורת הדיסטורשן. יוצרים כמו עדי רן, הוד דיין ואהרון רזאל הוכיחו לצעירים הדתיים שאפשר לבצע טקסטים בעלי אופי דתי במעטפת מוזיקלית מחוספסת וקצבית. אבל המהפכה האמיתית מתרחשת עכשיו. דתיים מלידה, כאלה שהתחנכו במערכת המסורתית והמקובעת, נוטלים לידם את הגיטרה החשמלית בצירוף כל החבילה: אינדיבידואליות, שבירת מחסומים והתרסה.
לז'אנר החדש, "רוק יהודי" כפי שהוא מכונה, יש כבר מספר גיבורי גיטרה. סיני תור, אחיו של פטי תור, מנהיג חוות מעון, נהנה מפופולריות מרובה. כך גם גבריאל חסון, המתגורר במבוא בית"ר, אהרון רזאל הירושלמי ואחרים. בשנה האחרונה צצו שמות חדשים, שלקחו את העגלה צעד נוסף קדימה. תמלילים חופשיים יותר, השפעות מוזיקליות מגוונות יותר, ואפילו אורח חיים אלטרנטיבי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שלום, חנוך
|
|
|
 |
|
|
|
אודי דווידי (29) מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בחווה מבודדת המרוחקת חצי קילומטר מהגדר של קריית ארבע. בתוך החווה הוא בנה אולפן הקלטות, שבו נוצר אלבום הבכורה שלו שיצא החודש. כשהיה בן שלוש עקר עם משפחתו לקדומים, ומשם לקריית ארבע. בגיל 16 הכיר את לילך, שכבר היתה בתהליך של חזרה בתשובה ("אני נתתי את הפוש האחרון"), ומאז הם יחד. מגיל שמונה הוא מחובר לתופים, ואת חיבתו להפגזות ממוקדות יישם גם בצבא במסגרת שירותו בסיירת מטכ"ל. כשהשתחרר נישא ללילך, והשניים הקימו מחלבת צאן על גבעה ממול קריית ארבע.
"תכננו שזה ייתן את האווירה והפרנסה, וככה נוכל להתרכז במוזיקה", הוא מסביר. "אבל אחרי שבע שנים שהמחלבה מתופעלת, קלטנו שזה תובעני מדי ואין מצב למוזיקה. יום בהיר אחד, בארבע בבוקר, החלטנו שנינו לסגור הכל. עמדנו, עם המגפיים, באמצע המחלבה ואמרנו: 'מספיק. די. צריך להגיע למוזיקה, לתורה, לחיים'. למחרת כבר עליתי עם פטיש גדול, שברתי את החרסינות והתחלתי לעבוד על אקוסטיקה, בשביל האולפן. אולפן שעובד כבר שנה וחצי. בשביל הפרנסה, אנחנו עוד מחזיקים עדר כבשים. הוצאנו את הדיסק לפני חודשיים, ועכשיו אנחנו עובדים על להקה. מופעי רוק ממש. חוץ מזה יש לנו ארבעה ילדים, בלי עין הרע, בן פורת יוסף".
מהמוזיקה שלך עושה רושם שגדלת על רוקרים גויים, לא עלינו.
"ממש לא. אף פעם לא שמעתי את הנדריקס ואלה. תשמע קטע. כל המוזיקאים שלי חוזרים בתשובה. אתמול עשינו חזרה, והם אמרו לי: 'לא יפה להעתיק מלד זפלין'. ואני , עד לפני חודש, לא ידעתי מה זה בכלל. השם נתן פה השראה מטורפת. אתה הולך לדיר, כל העדר צועק. זה פי עשר דיסטורשן מלד זפלין".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חדר מלחמה
|
|
|
|
|
|
|
אוריאל מאור (29) גדל במושב אבני איתן ברמה, מתגורר בירושלים וחולם על יש"ע. לאחרונה הוא הוציא את אלבום הבכורה עם להקתו המכונה "צוות 26". בתצלום העטיפה הופיעו חברי הרכב בדמות שב"כניקים, המעוטרים באוזניות ובמשקפי שמש מהזן השושואיסטי. "חדר מלחמה", גרסת השטעטל. "הלכנו על סלוגן של היחידה המובחרת של המוזיקה היהודית", הוא מסביר. "לכן אנחנו מצולמים כמו סיירת. בציבור הדתי יש תמיד עטיפות עם צילומים של כיפות ענק וכינורות, אז רצינו לשבור את המסורת. היו לזה תגובות נלהבות, וגם ירידות קשות. אבל כשזה קיבל השמעות יומיומיות ברדיו קול חי, התרגלו".
ולמה דווקא 26?
(מחייך) "כי בגימטריה זה שמו של ה'".
אין לזה, במקרה, קשר לגבעה 26 (גבעה באזור קריית ארבע, שבה נרצח נתי עוזרי, שהיה תלמיד ישיבת "הרעיון היהודי", המשויכת לתלמידי הרב כהנא. הגבעה פונתה מתושביה היהודים לפני כשנתיים והפכה לסמל בקרב תושבי יש"ע -ש.ל)?
"לא, ממש אין קשר. למדתי על הגבעה הזו רק אחרי שהמצאנו את השם".
מאור התפרסם בעת האחרונה בעקבות הסינגל שלו "לא רצחתי את רבין", שבו הוא מוחה כנגד הוקעת ציבור המתנחלים והדבקת אשם קולקטיבי בהם. "מתנחל, אחרי שלוש שנים בצבא", הוא כתב שם, "מתנחל, הופכים אותי למטרה. ולא, לא רצחתי את רבין, אני כבר לא נושם. כל שנה אני אשם".
גם יתר הטקסטים שלו חריגים בז'אנר, בכך שהם מביעים דעות פוליטיות וחברתיות באופן גלוי וישיר. "ניסיתי לצאת מהמשבצת של לקחת טקסטים מהמקורות ולהלחין", הוא מסביר. "חיפשתי יותר אמירה. לבוא ולהגיד משהו, לא רק לדקלם פסוקים. בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי. ממש".
רם ברלין (22) וחיים סיטון (22) חברים בלהקת משיב הרוח, שתוציא בקרוב את אלבום הבכורה שלה. הם למדו יחד בישיבה התיכונית כפר בתיה ברעננה, המציעה חינוך אלטרנטיבי המתבטא בשימת הדגש על הילד, שגם קובע את תוכנית הלימודים, ובטיפוח היצירתיות.
"היה לנו מורה בשם דיוויד לואיס", משחזר ברלין, "שהיה מרצה על סמים מול כל המגזרים שאפשר ולקח אותנו בתור להקת ליווי. היינו שישה, יחד איתו. נוסעים ימים שלמים, תופסים זולה באיזו בקתה ומנגנים. בסוף התיכון כבר יצאנו לבד". סיטון: "ההופעות איתו נתנו לנו את הביטחון, שאנחנו מתאימים ליותר מסתם הופעות בישיבה". ברלין: "ומאז הופענו, ברוך השם, בכל מיני מקומות. הצבא הקפיא את הפעילות שלנו, אבל עכשיו אנחנו חוזרים עם כל הכוח".
סיטון מתגורר בבית אל מגיל שש. ברלין בהר ברכה. המוזיקה שלהם נהנית מטקסטים מקוריים, שיכולים לדבר בנקל גם לאוזניים חילוניות. "בחדר לבד, לא יודע למה", כתב סיטון ב"שיר מהמעלות", "למה כשאני נכנס הדמעות יוצאות במקום המילים על הדף. נספגות דמעות במקום החיוך הרחב. מתמלא בעצב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלמה ארצי לא מכיר את המציאות
|
|
|
|
|
|
|
נפתלי אברמסון (22) נולד בארצות הברית, גדל בירושלים ולמד בישיבת עתניאל, המכונה "רימון של הדתיים", בשל היותה מוקד מוזיקלי. "הרבה אמנים יוצאים משם", הוא מסביר. "מוזיקאים כמו יהושע אנגלמן וגבריאל חסון לימדו אצלנו. זו ישיבה צעירה, משהו כמו עשר שנים. אנשים שאוהבים לנגן מגיעים אליה, כי סוג הלימוד שם, שנובע מסוג החסידות, מושך אותם. הוא בא להגדיל את הלהבה הפנימית, לא לחנוק אותה".
אברמסון נמשך תמיד למוזיקה, אבל לא בהכרח יהודית. הוא גדל על רוק אמריקני, מגזרת הגרייטפול דד ואולמן בראדרס. "יש לי קרע", הוא מודה, "בין לעשות מוזיקה שאני אוהב ונהנה ממנה, ומוזיקה יהודית, שאני גם אוהב, אבל היא שונה לגמרי".
לפני כשנתיים הוא הוציא דיסק ראשון, והחודש הגיע השני, שאינו מקורי במיוחד בכל הנוגע לטקסטים, אבל מציע תערובת מוזיקלית מפתיעה של רוק, בלוז, רגאיי, מוזיקה אירית וקרליבך. האלבום כולל גם דואט של אברמסון עם אחד, אהוד בנאי. "אהוד ישן פעם אצל החבר הכי טוב שלי, בניו יורק", הוא מסביר. "כשהחבר הגיע לארץ, הוזמנו שנינו לשבת אצל אהוד. היה חווייתי ביותר, ממש טוב, ומאז היינו בקשר".
כל האמנים שהוזכרו מכירים היטב מוזיקה ישראלית חילונית, ונוהגים לקיים איתה יחסים של הערכה-רתיעה. "אני שמעתי המון אביב גפן", צוחק סיטון. "עשיתי עליו עבודת גמר בישיבה".
סליחה?
"זו היתה עבודה על התפתחות הרוק הישראלי, ובמוקד שלה שמתי את אביב. ניתחתי יצירה שלו, 'אתה פה חסר לי', וניסיתי לבדוק למה הוא שם את התווים האלה, ולא אחרים. המסקנות שלי היו שאין בעצם רוק ישראלי. הכל השפעות חיצוניות, למעט המילים".
אני חושב שאתה טועה.
"תשמע, קיבלתי 95".
תן לי בבקשה את הטלפון של המורה.
(צוחק) "היום אני חושב שיש לו מוזיקה מדהימה, לאביב גפן. אבל באמת, עדיין חסרים לי המוטיבים שלנו. למשל, אנחנו הקלטנו שופרות באיזה כניסה לשיר, 'צור משלו'. יצא נהדר. גם חצוצרות זה גוון מאוד בית המקדשי כזה. משהו מטריף, שמיימי. ברור שעם הטקסטים של אביב יש לי בעיה, אבל זה כבר משהו אחר".
אם זמר שאתם אוהבים מזדהה כשמאלני, זה יפריע לכם? תפסיקו להקשיב לו?
כולם מנידים בראשם לשלילה. "אלא אם כן הזמר מטיף בשיר להחזיר את הדיר שלי", מוסיף דווידי. צחוקים. "לא, באמת", הוא ממשיך, הפעם בסבר פנים רציני. "היה לשלמה ארצי פעם שיר, 'עאבד הממהר'. הוא נשמע לי נורא מצחיק. כמו תל אביבי שראה חדשות ושר עליהן. המילים האלה לא מפריעות, הן רק מכאיבות. הרי שלמה ארצי לא מכיר את המציאות, כי הוא לא חי שם. אני כן. אני מכיר את עאבד הממהר, שכמעט פוצץ את הראש של אשתי באוטו. אז בוא נגיד שהייתי שר עליו, המממ, בגרוב אחר".
"נראה לי שאם היינו מחשיבים מאוד את הטקסטים", סיטון מסביר, "היינו נשארים רק עם הרב קרליבך. הרי רוב הזמרים בארץ הם שמאלנים. אז מה, נחרים את כולם?".
"זה בדיוק מה שקורה, בכיוון ההפוך", מלין דווידי. "שמתי לב, ברוק הישראלי, שמה נכנס? רק משהו שכותבים הכי גס שאפשר. משהו שיקפוץ באוזן או בעין. מישהו כתב עלי פעם 'אם הוא היה מחבר טקסטים קצת פחות דתיים, אז היינו שמחים להשמיע אותו יותר'. אבל אני לא אשיר בשביל שדר רדיו, יש לי את האמת שלי. אבי סינגולדה, שניגן בדיסק שלי, אמר לי: 'אם במקום השיר שלך 'כחום היום', על אברהם אבינו, תכתוב 'כחום הגוף', זה יציף את רשת גימ"ל".
טבעי שמאזינים חילונים יירתעו מטקסטים דתיים.
דווידי: "מזמן לא רק זה העניין. אם אני שר על אלוהים זו בעיה. אם אני אשיר על ארץ ישראל זו גם בעיה. אפילו אם אני אשיר על העם יכעסו עלי. הנה, שלום חנוך כבר שר 'אל תקרא לי עם'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני טקסט פוליטי?
|
|
|
|
|
|
|
מרבית מוזיקאי הרוק היהודי נמנעים מלשלב טקסטים פוליטיים בשיריהם. הם לא מהססים, מצד שני, ליטול חלק באירועים פוליטיים ואפילו להופיע בהפגנות. ברלין: "יש היום הופעות בהפגנות, אבל זה לא כמו'שרים בכיכר'. בהפגנות הימין עדיין 80 אחוז זה נאומים. זה חידוש, פעם בכלל לא היו. לאחרונה מתחילים להבין שלפעמים שיר יכול להיות שווה ערך מבחינת המשקל לערב שלם של נאומים". דווידי "אבל זה בסדר. השמאל צריך לגייס את כל האמנים בשביל למשוך קהל. אצלנו, רק אומרים 'גוש קטיף' וכולם יוצאים להפגנה".
ואכן, אמני הז'אנר מופיעים גם בגוש קטיף, באתר קבוע הצמוד לאגם קטיף. בחנוכה האחרון התקיים בראשון לציון מופע הצדעה למתיישבי הגוש, והשתתפו בו בין היתר גם סיני תור, גבריאל חסון, ונפתלי אברמסון. אלא שכל אלה, כאמור, אינם משלבים מסרים פוליטיים בשירים עצמם. היוצא מהכלל הוא אוריאל מאור, שלא מהסס להשמיע עמדות והשקפות מפורשות ביצירתו. "השירים שלי מדברים על אחדות בין דתיים ולא דתיים. הופכים אמונה ורוחניות למלל יומיומי", הוא מסביר. "זה היה ברור שמישהו אצלנו בסוף יעשה את זה,יביע דעה פוליטית בשיר. אם לא אני, זמר אחר כבר היה מרים את הכפפה.
"ולמה אני? אולי זה בגלל איך שגדלתי. לא כדתי סטרייט, שכל היום יושב בישיבה וקורא פסוקים. מוזיקלית, תמיד נמשכתי למוזיקה חילונית. אני גם טיפוס שבוער בו להגיד דברים, ואולי אפילו לשנות דעות פוליטיות. היתה לי הופעה ב'צוללת הצהובה' בירושלים, לפני הבחירות, ודיברתי שם עם הקהל על החשיבות של האחדות. יש תחושה שלאמנים שמאלנים מותר להגיד הכל, וזה לגיטימי. אבל ימנים, זה כבר פחות אמנותי. לכן חשוב לי לעשות את השינוי. אם יש את ילדי אור הירח של אביב גפן, אני אביא את ילדי אור האלוקים".
ומה ניסית להגיד ב"לא רצחתי את רבין"?
"זה התבשל בי כבר הרבה זמן. בעצם, מאז הרצח. אתה מרגיש שיורקים לך בפרצוף. אתה עושה הכל כמו שצריך, שואף לתרום, משרת בצבא והכל. אבל בעיני הציבור הכללי אתה מטרד. קיצוני. אשם ברצח. זה להגיד לקבוצה שלמה של אנשים, 'אתם אשמים'. אנשים שצריכים לקבל את מלוא הכבוד, נחשבים לאלה שגרמו למלחמות ובסוף אפילו לרצח ראש ממשלה. זו דמגוגיה זולה, לקבוע שהרצח נגרם בגללנו. כמו להגיד שטלי פחימה גורמת לשיתוף פעולה עם החיזבאללה. השיר הזה נתן מכה רצינית על השולחן. אף אחד לא התעלם ממנו. כולל אנשי שמאל. ירון לונדון, שהתארחתי בתוכנית שלו ושל קירשנבאום, אמר לי שהשיר עשה לו משהו. במגזר שלי זה גרם להערצה רצינית. הרוב המוחלט אמרו: 'סוף סוף מישהו תפס אומץ. כל הכבוד שאתה לא מסתתר, כמו אמנים אחרים'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לייב אין בית שמש
|
|
|
|
|
|
|
ומה איתכם? אתם לא כותבים פוליטיקה, כי אתם מפחדים?
סיטון: "אני כותב מעצמי, את האמת שלי. לא חייב לדבר פוליטיקה. כל אחד אומר את האמת שלו, דרך היצירה".
אברמסון: "אני לא רוצה לדבר על זה. רוצה לדבר על שמחה, אהבה, אומץ. זה לא שאנחנו חייבים לדבר על כל נושא שחם. חשוב יותר לשיר על להיות בנאדם יותר טוב, הכרת תודה. אני יודע שזה נשמע נאיבי, אבל אני באמת מאמין בזה. אם נחלום על דברים טובים, נדבר על אהבה ואחדות מתוך אידאל, זה יתגשם".
דווידי : "שורש הבעיה זה הקשר בתוך העם. ביחד נתמודד עם הכל הרבה יותר טוב. זה השורש. בוויכוח לא ייצא כלום. אם נגיד שאנחנו אוהבים אחד את השני, יהיה יותר קל. אתה שומע פה חדשות, ישר יש להן אות מקפיץ כזה. אתה מתחיל את החיים במדינה הזו בלחץ. מה שחסר לנו זה שמחה. קשר אמיתי אל השמחה ואל הרוגע".
איזה רוגע? על מה אתה מדבר? אתה גר מול קריית ארבע, לא בדיוק הגרסה הישראלית לשווייץ.
"מי אמר שדווקא אצלנו החיים לא יותר רגועים? היום אנשים בעיר מפחדים להיכנס לקניונים, לאוטובוסים. זה מלחיץ. אצלנו החיים לא יותר לחוצים. אנחנו לא סובלים מהתנכלויות או משהו. בחווה שלי הפסטורליה חוגגת. יש שלום".
ברלין: "רק מבחוץ זה נראה לחוץ".
חברים יקרים, המגזר שלכם גועש כולו. ממשלת ישראל עומדת לפנות את גוש קטיף, מלחמת האחים בפתח ואתם מדברים איתי על פסטורליה. אפשר לדעת מה לקחתם?
ברלין: "זה שאנחנו חיים ביש"ע, במרכאות, לא אומר שאנחנו לא חיים בארץ ישראל. אם אתה חי לפי האמונה, אתה לא לחוץ מכל דבר שקורה. אז נכון, יש היום סכנת פינוי, אבל לא כל האנשים ביש"ע היסטריים מזה. ברור שהפינוי הוא אישו גדול, אבל גם אם אני רוצה להתייחס אליו, אני לא אשיר'אל תפנו', אלא 'לא תירא מהם'".
דווידי: "אם יש את אבא, אז ברור שיש גם את אמא, שזו ארץ ישראל. יש לי שיר, 'לא עוזבים את אמא אדמה'. אבל הביטחון בהשם הוא המוטיב העיקרי. כשאתה בוטח בו, ארץ ישראל לא תהיה בסכנה והכל יהיה בסדר גמור. כשיש לך ספקות, אתה מתחיל להסתכל על החיים בצורה מתמטית. דווקנית. ואז גם מחבר שירים שמבטאים ספק. אבל אם השם אוהב אותנו, הוא נותן לנו ב-50 שנה להיות מה שבארצות הברית לא הצליחו ב-250 שנה ".
שזה מה?
"מה מה? תסתכל מסביב, תראה איזה יופי".
ביש"ע מתגוררים היום כבר עשרות מוזיקאים בשלבים שונים של הקריירה. אלא שהפריחה האדירה מכיוון היוצרים אינה זוכה עדיין לביקוש המיוחל מצד הצרכנים. לפחות אין לזה ביטוי כלכלי. "הקהל הוא בעיה", מודה ברלין. "הוא לא אוהב לשלם הרבה לכרטיס". דווידי : "חסרה אצלנו תרבות יציאה".
אריאל פלאי מנהל, בצוותא עם יונתן צוובנר, את משרד ההפקות "פרסומי ניסא", המייצג חלק ניכר מאמני הז'אנר. "פוטנציאל של קהל יש, בגדול", הוא טוען. "אבל אנשים התרגלו לראות מופעים בחינם. הדברים הפתוחים מביאים אלפים. אנשים אומרים: 'למה שנשלם לראות את אודי, הרי יש הפגנה בשבוע הבא'".
איפה אתם מופיעים בכלל?
ברלין: "יש את הפסטיבלים הגדולים, חברון, פסטיבל בית שמש בסוכות, בית אורות במזרח ירושלים. כל שנה, ביום ירושלים, מתקבצים שם בלילה אלפי בני נוער. אנחנו התחלנו בחוגי בית בתוך יש"ע. בחנוכה הופענו בעטרת, כל יום בבית אחר. מופיעים במועדונים קטנים. אולמות פיס, מתנ"סים".
סיטון: "זו בעיה באמת, כי אין מקומות מסודרים. גאון יהיה הבנאדם שיקים בית קפה עם תכנים מוזיקליים בתוך יש"ע".
דווידי : "אין ספק שזה צוואר בקבוק. עכשיו, כשיש מוזיקה, יקומו גם המקומות".
אברמסון : "אנחנו מופיעים הרבה גם מחוץ ליש"ע. קלאב צרעה,'הצוללת הצהובה' בירושלים, גם בתל אביב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחפשים את הקשר לשורשים
|
|
|
|
|
|
|
עד כמה הקהל ביש"ע בכלל בשל למוזיקה כמו שלכם?
דווידי: "בשל לגמרי. פעם היה הדור הראשון, שהקים את התיישבות, ועכשיו יש את הדור השני, שרוצה גם לצאת החוצה, להתפרש. היום הנוער צריך גם דברים אחרים. לכן אתה קורא שהחבר'ה יוצאים יותר לחקלאות, למשל, וזה מתבטא גם במוזיקה".
ברלין: "ההורים שלי ושל נפתלי אמריקנים. זה אומר, להוכיח לגויים שאנחנו יותר טובים. הישגיות. עבודה מסודרת. ציונים. בטח לא להיות רוקר".
דווידי: "זה לא רק האמריקנים ככה. אמרתי לאבא שלי, 'אתם באתם עם השטיח הזה מתימן, וחשבתם שבגרות תעזור לכם להיקלט. אז אני, יש לי בגרות. אני מעמיד 20 עזים בשורה על הגבעה ואומר להן מה לעשות. זה לא בוגר? תראה את חיים. אבא שלו היה מאמין שהוא יישב עם כיפה ענקית וסגולה? זה דור שהתעורר לכל דבר. לחקלאות, ללאהוב את הארץ, לפוליטיקה, והמוזיקה היא חלק מזה".
סיטון: "יש איזו בריחה מכל המודרניזציה הזו. מחפשים את הקשר לשורשים. הדור שלי מנסה לשלב בין השורשים והקדמה, וזה מתבטא גם במוזיקה. בחיבור בין כלים מודרניים ותכנים מהמקורות".
פלאי: "לפני 15 שנה, אם ילד דתי בן 17 היה אומר להורים שלו: 'אני רוצה לנגן', הם היו נותנים לו סטירה. היום, כשאומרים להורים:'אני רוצה להיות אמן', הם יעקמו את הפרצוף, אבל לפחות אפשר להגיד את זה".
סיטון: "הקהל הצעיר ביש"ע מכיר היום הכל. את כל סוגי המוזיקה שיש בארץ. אוהבים את פוליקר, אהוד בנאי, מקשיבים לגלגל"צ, שי גבסו הוא אהוב הבנות, גם עידן רייכל פופולרי. מעודכנים לגמרי, אז אין סיבה שהסגנון שלנו לא יתפוס. חבר'ה אצלנו הולכים להופעות של כולם. מה שכן, הם לא ילכו ל'מורדים'".
פלאי: "בטח ילכו. הלכו ל'קטנטנות', שהיה פה לפני כמה חודשים, ונהיה בלגן שלם סביב זה ביש"ע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוזיקה צריכה להביא את המשיח
|
|
|
|
|
|
|
הרוק היהודי זוכה לפרגון גדול מצד התקשורת הדתית, שבשנים האחרונות תחום כיסוי המוזיקה הולך ותופס בה מקום של כבוד. ברדיו, הבימה המרכזית נכון להיום, היא התוכנית "מוצ"ש חסידי", שמשדר מנחם טוקר ברדיו קול חי. אבל פלאי מתגעגע לערוץ 7 המנוח. "קול חי הוא חלופה מאוד משמעותית", הוא מסביר, "אבל שם אנחנו מתחרים עם המוזיקה החסידית המסורתית, והמוזיקה המזרחית הדתית. בערוץ 7 לא היתה ממש תחרות. אנחנו היינו הדומיננטיים". גם רדיו ברסלב מחבב מאד את הז'אנר, וכך גם לגבי "ערוצי הקודש הפיראטיים", כפי שפלאי מגדיר אותם. "תמיד אנחנו מתלבטים אם לשלוח להם סינגלים או לא", הוא צוחק, "כי הם תכף ייסגרו".
בעיתונות הכתובה, ל"מקור ראשון" יש מדור של מוזיקה יהודית. כך גם ב"בשבע". "יש גם את'הצופה'", מזכיר פלאי, "לדור האחר. הם בדיליי מסוים". ברלין: "בגלל המכשירי שמיעה?".
העובדה המפתיעה ביותר בהקשר הזה היא קיומה של עיתונות חרדית אוהדת, המוקדשת למוזיקה. למשל המגזין "מיוזיק פלוס", או המגזין "שירו לו": מגזין מוזיקה חודשי, המקדיש 50 עמודי כרומו לתחום. גם אמנים ממתחמי הכיפה הסרוגה, כולל "ג'בלאיסטים" כמו אודי דווידי, זוכים שם לסיקור נרחב. המגזין כולל גם מדור גדול של ביקורת דיסקים חדשים. בזה שיצא בחנוכה, למשל, נכתב על האלבום החדש "התעוררי" של רוחמה כסלו. "'התעוררי' הוא דיסק מוזיקה לבנות בלבד", נאמר שם, "כיוון שהזמר הוא זמרת".
בטלוויזיה , ערוץ התכלת במתכונתו הקודמת פירגן בגדול לז'אנר. היום נותרה לו חלקת אלוהים קטנה אחת, תוכניתו של נחום לנגנטל, המשודרת במוצאי שבת בערוץ הראשון. "אבל תדע לך שזה מחלחל גם לכלי התקשורת החילוניים", פלאי מציין בגאווה. "אפילו לגל"ץ. 'המקור', תוכנית בגלגל"ץ, אירחה את 'בין השמשות' ואת'המדרגות'. להקות דתיות לכל דבר. ההבדלים מיטשטשים בהדרגה".
מה זה אומר לגבי תרבות הרוקנרול, מבחינתכם? אימצתם גם סממנים אחרים שלה פרט לדיסטורשן?
סיטון: "אתה בטח מתכוון לסמים. וואללה, אתם התל אביבים מתים לכתוב שיש סמים ביש"ע. אבל אין. אני לא יודע אפילו איך זה נראה".
דווידי: "בגדול, רוב הנוער שנשאר בתוך היישובים, לא באמת יודעים מה זה גראס. אלה שמנגנים איתי, חוזרים בתשובה, עישנו הרבה והפסיקו עם זה לגמרי". סיטון: "לנו היה אחד, והיום הוא כבר לא בלהקה. בגלל זה". פלאי: "קודם אמרת שאתה לא יודע מה זה בכלל" (כולם צוחקים). דווידי : "על זה הוא כתב בשיר 'רוח הקודש'". פלאי: "יש אצלנו הכל, גם סמים, אבל במינון יותר נמוך. ברור גם שזה נופח. אם יתפסו ביש"ע שניים ובתל אביב חמישה, ידברו רק עלינו".
אבל רוקנרול זה תרבות שלמה. לא רק גיטרה חשמלית או גראס. רוק זה לשבור את הכלים, לפתח חשיבה עצמאית. לבעוט. עד כמה אתם מזדהים עם זה?
דווידי: "מסכים עם כל מה שאמרת. רוק זה צעקה. רוק זה לבעוט. אבל זה יכול להיות בעיטה ביצר הרע".
מה הלאה? לאן אתם שואפים?
ברלין: "ראיתי הופעה של ברוס ספרינגסטין. מדהים אותי הקהל, הזרקורים האלה. אבל אני יודע את האמת. אני מעדיף ללכת ברחוב ולדבר עם מישהו על שיר שלי". סיטון: "יש אנשים שעובדים בעבודות רגילות, ואין להם השפעה על אנשים. כמוזיקאי יש לך השפעה, וזה הסיפוק". דווידי: "אני רוצה לעשות שמח. מבאס אותי כל הבאסה שיש בעולם הזה. אז נעלה על במות". פלאי: "אני יודע שדיבורים כמו ביחד ורגוע, לא נשמעים כל כך סקסיים, אבל הם עוד יהיו. עובדה היא שבמוזיקה כבר יש את החיבור. תראה את אהוד בנאי, אביתר בנאי, אתי אנקרי. זה רק הולך ומתקרב, משני הצדדים. יש גם שיתופי פעולה, כמו המופע 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול'. יש ואקום ברוק הישראלי, והוא יתמלא מהכיוון שלנו. מה שצריך עכשיו הוא רק את החלוץ. הרוקר הדתי הראשון, כזה שגדל כדתי, שיצליח לפרוץ להכרה של הציבור החילוני". סיטון: "בקיצור, מוזיקה צריכה להביא את המשיח. והיא תביא".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
