 |
/images/archive/gallery/201/312.jpg ציפורים נודדות.
צילום:רויטרס  |
|
|
|
|
| לא בכדי נאמרה פרשתנו במעמד כל בני-ישראל. דוד אנסבכר על פרשת "קדושים", המקיפה את כל מעגל החיים היהודי ודורשת קדושה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
6/5/2005 4:09 |
|
|
|
|
|
|
|
על פי חז"ל, פרשתנו נאמרה ב"הקהל", במעמד כל ישראל, מפני ש"רוב גופי תורה תלויים בה".
בעיון במגוון הרחב והמשמעותי של המצוות והחוקים המופיעים בפרשה אנו מוצאים גיוון רב המתפרשֹ על פני חלקים שונים המקיפים את חיי האדם היהודי: כיבוד הורים לצד שמירת שבת; איסור עבודה זרה כמו גם הקפדה על זמני הקרבת הקרבנות; דאגה לנזקקים בעת הקציר, לצד האיסור להישבע לשקר; האיסור לגנוב, לרמות ולשקר; עשיית הצדק, איסור ללכת רכיל, חובת הוכחת הרע, האיסור לנקום, כל אלו לצד איסורי כלאים ושעטנז, ערלה, אכילת דם, הרגישות לגר ולהקפדה על משקלות ומידות מדויקות, כמו גם איסור עבודת המולך והעריות. בסופו של חשבון, זוהי רשימה היוצרת רצף מצוות אשר חלקן מקוטלגות כמצוות שבין אדם לחברו וחלקן בין אדם למקום.
כותרת ראויה לכולן היא זו שפותחת את הפרשה: "קדושים תהיו". קדושה של יהודי פירושה ההקפדה המקיפה והכוללת על המערך כולו. רק מכלול בו יש מחד הקפדה על חוקים בלתי הגיוניים כשעטנז, שמבטאים כניעה וציות כלפי הסמכות האלוקית, ומאידך קיימת בו רגישות עדינה ומחודדת לאחֵר – רק הוא יכול להוביל למעלה של קדושה איכותית בחיים.
"אין היהדות רואה קדושה בהתנזרות מהחיים או מתענוגות הגוף. בניגוד למחשבה הכללית שהתייאשה מבחינה מטפיזית מוסרית מן הטבע שבאדם והתמכרה לרוחני השכלי, הכריזה היהדות על גאולת הגוף...היהדות רובה ככולה כרוכה בחיים הגופניים הריאליים – בפונקציות פיסיולוגיות...כך היין המהווה סמל לתרבות של פריצות והוללות, הופך לכוס של ברכה ונסכי מזבח בהם מקדש האדם את עצמו, את סעודתו ואת העולם בקדושה של מעלה. אכילת קודשים והדאגה גם לאכילת הנזקקים מהווה עבודה דתית המגשימה את הקדושה בגוף. "אכילה היא פעולת הריאליזציה של אידיאת הקדושה שמשמעותה היא קידוש הגוויה וגם הנפש. אם האדם אוכל כהוגן, בהתאם לדרישת ההלכה, הוא סועד לפני ה', עובד אותו בפונקציה "בזויה" זו ומתדבק בו" (הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "איש ההלכה").
שאיפה ראויה ואתגר רציני הוא לקדש את החיים, להיות קדושים ולצקת תכנים משמעותיים לשגרת היומיום שלנו.השבוע התייחדנו עם זכרון השואה ונוראותיה. בהקשר זה יפים להיקרא דבריו של עזריאל קרליבך בספר החורבן:
"הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגיפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם. הם לא הציתו את בתי ישראל בעיירות אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם: אלה הבתים היחידים בעולם שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר. הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו שבפינות האפילות ההם, בכל הדוחק והתלאה, מקוננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת החטא של ביטול כל ממלכות הארץ לעומת מלכות שמים. הם שיברו את רהיטי הבית, מפני שאפילו בביתו של האחרון שבישראל עמד שולחן, שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם ניפצו את המיטות מפני שגם מקרשי עץ אלה עלה אליהם ריח חיי המשפחה הישראלים הזכים וחנק את החזירים כאשר יחנקו אדים מרעילים. הם התעללו בינוקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות המתות בוקע הקטרוג, הלגלוג, הבוז לכל ישותם".
"עליך הורגנו כל היום". כצו מוסרי, שבה ומהדהדת אלינו הקריאה מבין גווילי ספר התורה המוצל מאש בפתח פרשתנו, כצוואת כל אותם יהודים: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
הכותב הוא חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
