 |
/images/archive/gallery/299/376.jpg מגילת השואה.
 |
|
|
|
|
| טקסט דתי ראשון מסוגו לשימור זיכרון השואה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
עידן יוסף
5/5/2005 10:04 |
|
|
|
|
|
|
|
מגילת השואה, טקסט ראשון מסוגו של התמודדות דתית עם השואה יצא השנה על ידי מכון שכטר. המגילה, הכתובה ברוח מגילת איכה התנ"כית, מורכבת משישה פרקים לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה.
כל פרק במגילה עוסק בנושא אחר: הרקע ההיסטורי לשואה, עדות של נוצרי שהתגנב לגטו ורשה המתאר את שראה, מכתב שהותירה אישה יהודיה במחנה העבודה, עדותו של צעיר יהודי שהועסק במחנה השמדה בסילוק הגופות ונאלץ להסיר את שיני הזהב מפיו של אחיו המת, קינה על הנספים בשואה, שארית הפליטה והקמת המדינה.
אחד
מהמסרים של המגילה: "אל תתאבלו יותר מדי, אך אל תשקעו בשיכחה של אדישות; אל תניחו לימי החושך שישובו, בכו וגם מחו את הדמעה; אל תמחלו ואל תסלחו, אל תנסו להבין; למדו לחיות ללא מענה: בדמינו חיו!".
החלקים במגילה המתארים את החורבן האנושי והקינה על הנספים בשואה נקראים במנגינת מגילת איכה התנ"כית שנהוג לקרוא בתשעה באב לזכר חורבן בית המקדש.
את המגילה כתב פרופ' אביגדור שנאן, פרופ' לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בליווי ועדה אקדמית שכללה מומחים מתחומים שונים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פרק ה' מתוך המגילה:
|
|
|
 |
|
|
|
בת קול משמים מרחפת ואומרת: "על אלה אני בוכייה".
על הוריה של גרטרוד, שנקרעו זה מזה בפראות.
על גרטרוד ואנושקה וגיטל והלנה וגראציה, שכלה כוחן במחנות העבודה.
על אנשי היודנראט ועל הקאפו היהודייה, שנדרשו למלא תפקיד שאין אדם יכול למלאו.
על יעקב-דוד בן יואל-צבי הלוי, שמת פעמיים ונולד ארבע.
על תשע מאות עשרים ושניים חבריו, שעלו השמימה בשדות המוקשים.
על שבעים ושבעה הניצולים, שאפרם צבור במתבן.
על לייזר, שאף במזוויעים שבחלומותיו לא ראה את אחיו עוקר את שיני הזהב מגופתו. על אלה אני בוכייה.
על אלה אני בוכייה, ועל המיליונים הדחוקים בגטאות ובמחנות מעבר, על המשוטטים ביערות ועל המוסתרים במרתפים ובכוכים, על מי שמצא מקלט בחיק דת אחרת או איבד את אלוהיו, על מי שניתן לניסויים בידי חיות-טרף ששֵם רופא ומדען נקרא עליהם, על מי שמת ברעב ובצמא, נחנק למוות ברכבת משא או בתאי הגזים, נורה, נקבר חי או נשרף, על מי שהוצא להורג בתלייה למען יראו וייראו, על מי שאיבד את ביתו וכבודו ותקוותו, על מי שנותר בחיים לחיות את הזוועה מחדש, יום יום ורגע רגע.
על אלה אני בוכייה, על עוללים שלא למדו להגות “אמא”, על ילדים וילדות שנעוריהם נגזלו מהם והם קמלו טרם פריחה, על עלמים ועלמות שלא נתברכו מתחת לחופה, על זקנים שלא זכו לשיבה של חסד, על התזמורות ועל המוסיקה ועל כל יפי העולם שאבדה לו צבעוניותו וכולו רק חום ואפור ושחור. על כל אלה אני בוכייה.
כמה התחבטתי לפני הפרגוד, לפני חנון ורחום רב חסד ואמת, ביקשתי והתחננתי ורציתי להבין. האם נודע הדבר במרום? הכך גזר אֵל מלא רחמים? זו אוּמה וזו שכרה? והנה, אין קול ואין עונה, רק דממה זעופה. יושב בסתר עליון ובצל הדממה יתלונָן. עמוקים ונסתרים ונוראים הם הדברים; איש לא יבינם, גם לא בנות קול משמיים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
