די למסעות לפולין
עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, עולה שוב השאלה האם יש צורך במסעות הנוער למחנות ההשמדה. אכן, יש משמעות גדולה לזעזוע ולעוצמה של המראות הקשים, אבל יש אלטרנטיבה יהודית יותר שלא כוללת את פרנסת משפחותיהם של המרצחים
אני מעורר כעת את הדברים כי בעיניי צריך לעצור קצת את המסעות, או לפחות לעשות חשבון נפש מחודש ולבחון אם המסע חיוני ולמי. ברור שיש פלח לא מבוטל בקרב בני הנוער שמסע זה חיוני עבורם אבל רבים מאוד יכולים וצריכים לוותר עליו.
"מכלכלים את משפחות המרצחים". תלמידים מישראל בסוביבור צילום: איי-פי
תעשיית אושוויץ מכלכלת היום את התיירות הפולנית, בניהם ונכדיהם של הרוצחים. סייעני הנאצים נהנים מהדולרים היהודיים, מכספם של צאצאי וקרובי הנרצחים. האם עלינו לשתף פעולה ולפרנס את קרובי מבקשי רעתנו?! האם זה המסר שאנו רוצים להעביר לבני הנוער – לתת גם את הלחי השנייה?
מעבר לסוגיה הערכית – כלכלית, ומבלי להכליל, צריך לדעת שיש חלק מהתלמידים הישראלים שמתפרקים בלילות בין הביקורים באתרים? כדי לפרוק את העומס הרגשי הם יוצאים גם ל"יום חופשי" ושם חוטאים בשתייה חריפה, לעיתים עד שכרות וזה תוך כדי ביקור במחנות!
אי אפשר להתעלם מהחוויה הגדולה מאוד הטמונה בביקור במחנות בפולין. אכן, יש משמעות גדולה לזעזוע ולעוצמה של המראות הקשים, אבל יש אלטרנטיבה. יש בארץ דור שלם של מבוגרים, שלא נסעו לשם, הם עברו את חווית לימוד השואה בארץ, האם יש פער בין מי שנסעו למי שלמד כאן בארץ על השואה? האם מי שלא נסע פחות ציוני? חש פחות יהודי? האם הוא פחות רתום לקריאה הגדולה של "לעולם לא עוד"?
לכל אלו חייבים לצרף את ההוצאה הכספית הבלתי סבירה. מה קורה עם אלה שלא יכולים לממן את המסע היקר לפולין. אמנם למשרד החינוך יש קרן מסוימת שעוזרת, אך היא אינה מסייעת לכולם וגם מי שמקבל עזרה, צריך להשלים סכום משמעותי מכיסו. יש גם הורים שלא מוכנים להיות "נזקקים" עבור נסיעה לפולין, הם רואים בזה פגיעה. מה יעשה הילד? ומה תעשה משפחה נורמטיבית שמתפרנסת בכבוד אך יש לה מספר ילדים ואין ביכולתה לעמוד בהוצאה נוספת זו? האם נהפוך גם אותם לנזקקים?
יש כיום מסעות אלטרנטיביים משמעותיים בארץ עבור מרבית תלמידי ישראל, המתוכננים היטב וגם מתוקצבים בחלקם על ידי משרד החינוך. במסע הזה צריך לחייב כל תלמיד לפגוש עדים חיים ולשמוע את סיפור השואה שלהם והלקחים הנובעים ממנו.
אני ותלמידי עוברים את המסע הזה בארץ. איננו נוסעים לפולין מתוך בחירה והחלטה מודעת. אני יודע שישנם מספר לא מבוטל של בתי ספר שכבר מקיימים מסעות כאלה. ביום הקדיש הכללי אנו מישירים מבט אל הנספים ויודעים כי אנו עושים הכול לשמור על זכרם, אבל מבלי לפרנס את משפחות המרצחים, כי יש למסע אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אמיתית יותר ויהודית יותר.
הרב אורי ביר הוא מלמד בישיבת נעם בירושלים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
