ממלכתי דתי: ראיון עם רבה הפורש של הממלכה המאוחדת
הוא לימד את ממשלת אנגליה להתמודד עם מתחים בין נוצרים למוסלמים, ולימד את היהודים להשמיע קול ייחודי. רגע לפני שהוא פורש מתפקיד הרב הראשי של בריטניה, הרב יונתן זקס מסביר איך הצליח לעצבן חרדים, רפורמים וישראלים, ועדיין להישאר בקונצנזוס
בבריטניה נחשב הרב זקס לידוען-אינטלקטואל של ממש. כשג'ון מייג'ור היה ראש ממשלת בריטניה הוא קרא מאמר של זקס בנושא הפשיעה, והחל להיוועץ בו בסוגיות חברתיות. מאז, עשו כך גם ראשי הממשלה הבאים, טוניבלייר וגורדון בראון. ביולי 2009 הוא הוכתר בתואר הברון זקס מאלדגייט ובתואר לורד, והוענק לו מושב לכל חייו בבית הלורדים הבריטי. לעתים קרובות הוא מופיע בכלי התקשורת בארצו לא רק בעניינים יהודיים, אלא גם כהוגה מן השורה הראשונה שיש לו מה לומר במגוון סוגיות ציבוריות.
מבט בספריו מלמד משהו על סוד הפופולריות שלו: זו כתיבה למדנית, ידענית מאוד, של הוגה העושה שימוש בכל תולדות הפילוסופיה המערבית, ההיסטוריה האנושית והמחקר המעודכן ביותר בתחומי כלכלה וחברה, לצד המקורות היהודיים. ועם זאת, מדובר בכתיבה בהירה של סופר; לעתים הוא אפילו טובע מטבעות לשון, כמעט בנוסח סלוגני של איש תקשורת.
ההגות של זקס נחשבת ליברלית מאוד; מעניקה לגיטימציה למגוון של דתות, תרבויות וזהויות. ב'לכבוד השוני' הוא מדבר על גירוש "השד האפלטוני" – התפיסה המיוחסת לאפלטון, שלפיה קיימת אמת אחת שהאנושות צריכה לחתור להשגתה. בהקשר זה הדגיש זקס ש"לאף אמונה אין מונופול על האמת הרוחנית" – משפט שגרר ביקורת חריפה מחוגים חרדיים בבריטניה ובישראל, שראו בו כפירה בעדיפותה של האמונה היהודית.
עם זאת, זקס הבהיר לא אחת שהוא מתנגד לתפיסה רב-תרבותית שמסתפקת במתן לגיטימציה לשוני, ללא יצירת מכנה משותף תרבותי וחברתי. הוא גם תקף את זניחת ערכי המשפחה בציוויליזציה המערבית של ימינו, וציין שאירופה נמצאת במשבר דמוגרפי "מפני שהלא-מאמינים חסרים את הערכים המשותפים של משפחה וקהילה הקיימים בדת".
לנוכח ההיקף של כתיבתו, מתבקש לבחון עם זקס מה הוא עצמו רואה כעקרונות היסוד של הגותו. בתשובה הוא מצביע על שלושה רעיונות מרכזיים. "העיקרון הראשון הוא שהיהדות היא הקול של התקווה בשיחה האנושית. אנחנו מסמלים חיים של תקווה. ביוון העתיקה, לשם השוואה, האמינו בגזירת הגורל, והסיקו שככל שנתאמץ להילחם בו, אנחנו ניכשל. לכן המחזאים סופוקלס ואייסכילוס נתנו לעולם יצירות מופת של טרגדיה. בעברית לעומת זאת אין מילה לטרגדיה. אנחנו סבלנו לפחות כמו כל עם אחר, ובכל זאת אין לנו מילה לטרגדיה, מכיוון שאנחנו לא מאמינים בגזירת גורל. אנחנו אומרים: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה'. אני רואה ביהדות את התבוסה העקרונית של הטרגדיה, בשם התקווה".
העיקרון השני מכונה בפיו "הכבוד לשוני": "אנחנו הדת המונותיאיסטית היחידה שאינה אומרת 'דרכנו היא הדרך היחידה'. לא ניסינו לגייר את העולם וגם לא לכבוש את העולם. היה פעם ניסיון של מלך מבית חשמונאי לגייר את האדומים, וזה היה המעשה הכי לא-יהודי שניתן להעלות על הדעת. שום דבר טוב לא יצא ממנו, ראה הורדוס. לכן אנחנו אומרים שצדיקי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ולכן אנחנו מתנגדים לרעיון הנוצרי האומר שאין ישועה מחוץ לכנסייה.
"המיוחד בתפיסה שלנו הוא האמונה שאחדות בשמיים יצרה גיוון על הארץ, ואנחנו לא מנסים לצמצם את הגיוון הזה. לכל אחד יש קול, ולמרות שהלכה כבית הלל, אנחנו חוזרים גם על עמדות בית שמאי. יהדות היא דיאלוג של גיוון".
זה כבר קרוב לתפיסה רב-תרבותית, אולי אפילו רלטיביסטית, שבה לשום השקפת עולם אין עדיפות על זולתה.
"אני הולך מעבר לרב-תרבותיות. רב-תרבותיות היא מתכון לבדלנות. מדינה ליברלית צריכה לפעול בכיוון שאני קורא לו 'גיוון משולב'. דווקא בהיותנו רק מה שאנחנו, מתאפשר לנו לתרום לכלל את מה שרק אנחנו יכולים לתת.
"דיברתי הרבה עם ראש הממשלה לשעבר גורדון בראון על רב-תרבותיות, איך מגשרים על הפערים עם המוסלמים. כתבתי ספר שלם על כך. במרכזו נמצאת הפילוסופיה של 'הגיוון המשולב'. איננו מבקשים ממוסלמים לא להיות מוסלמים, אלא לתרום משלהם לכלל".
את השאלה המכשילה – האם כרב אורתודוקסי אינו מאמין בעדיפות מהותית של היהדות על פני דתות ותרבויות אחרות – הוא פותר בדרך יצירתית: "אני חושב שהיהדות שונה מתרבויות אחרות. אני לא משתמש במילה 'עדיפה' או 'עליונה'. היא שונה, בכך שאנחנו נותנים מקום לשוני.
העיקרון השלישי של זקס הוא חשיבות חיי הרוח. "הפילוסוף המעניין ביותר מבחינתי היה ניטשה, כי הוא האמין בכל מה שהיהדות דוחה. הוא זיהה שהבחירה הגדולה בהיסטוריה האנושית היא בין רעיון העוצמה לבין עוצמת הרעיון. היהדות עוסקת בעוצמת הרעיון. מעולם לא היינו בעלי עוצמה, אבל תמיד דאגנו לחינוך, לבית מדרש, לחיי הרוח. גם זו תרומה גדולה מאוד של היהדות לעולם. הרי אנחנו העם הראשון בהיסטוריה שהעניק חינוך אוניברסלי לכל בניו, ועשינו זאת 1,800 שנה לפני שהרעיון הזה אומץ באנגליה".
כל אלה עקרונות הגותיים. כאיש ציבור הפועל בהווה, איך היית מתרגם אותם לרמה המעשית? מה נראה לך הכי דחוף לטיפול?
"מנקודת מבט יהודית, קרו לעולם כמה דברים גרועים מאוד. ראשית, אי-השוויון הכלכלי שמתרחש בתוך החברות וביניהן לא מתאים לתפיסתנו על צדק. שנית, בעוד התורה היא הספר הראשון בהיסטוריה שמכיל חקיקה סביבתית, כיום אנחנו גורמים הרס לסביבה. שלישית, אם תסתכל על העימותים האתניים, כולל זה שישראל מתמודדת איתו, נדמה לי שבשדה הפוליטי אנחנו מודאגים יותר מדי מן העבר ולא מהעתיד. ליהודים, יותר מכל עם אחר, הייתה הזכות לשבת ולקונן ב-1945 על הנכבה שלהם. ובכל זאת, הם הסתכלו קדימה ולא אחורה. אני טוען שהיהדות היא התרבות היחידה בהיסטוריה שתור הזהב שלה נמצא בעתיד ולא בעבר.
"כשמשה רבנו שאל את אלוהים מה שמו, הוא קיבל תשובה: אהיה אשר אהיה. כמעט כל התרגומים הנוצריים של התנ"ך נכשלים בהבנת הביטוי הזה. הם מתרגמים 'אני מי שאני', 'אני הקרקע של הקיום', שזו הדרך היוונית להבין את אלוהים. הם לא תפסו ש'אהיה אשר אהיה' פירושו 'אני אלוהי העתיד'".
ומה היית משנה בעולם היהודי פנימה?
"אני חושב שהתנועות החזקות ביותר בעולם היהודי כיום הן אלה שמקדמות בברכה את העולם הכללי אבל מזניחות את היהדות, או שמקדמות את היהדות ומזניחות את הקשר לעולם. ואני מנסה לומר: תתחברו גם ליהדות וגם לעולם. אתה רואה את זה בישראל בצורה החזקה ביותר. המחאה החברתית הייתה צריכה להיות מחאה דתית, שמונהגת על ידי רבנים, וזה לא קרה למרות שיש רבנים צעירים ונפלאים שמחוברים לעולם. היהדות צריכה להיות בספירה הציבורית – לא על ידי כפייה דתית, שאני לחלוטין נגדה; גם לא בשיפוט של אחרים. את השיפוט אני משאיר לקב"ה. הוא בדרך כלל שופט אנשים בצורה נדיבה יותר מאיתנו".
הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף דיוקן של עיתון מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
