ממשלת ישראל מודאגת: העם היהודי בסכנה
היחלשות הקשר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל הפכה בשנה האחרונה לדאגה ממשית בקרב מקבלי ההחלטות. למשרדי הממשלה, במיוחד בדרגות הבכירות, חלחלה ההכרה שגם אם תהליכי הדעיכה בקרב יהדות העולם ארוכי טווח - את שינוי המגמה צריך לבצע עכשיו
אבל יש מהפכה והיא חשובה וקריטית. אם תבשיל, פירותיה ייראו בעוד שנים. המהפכה הזאת מביאה איתה במשתמע את ניפוץ המוסכמה הציונית האחרונה. המוסכמה של שלילת הגולה. און רקורד לא תשמעו איש ציבור ישראלי שאומר ליהודים 'אין צורך לבוא לארץ. להישאר בחו"ל זה בסדר'. הציפייה לעלייה ארצה תמיד הייתה ותהיה. אך מה שכן יש הוא דילמה היסטורית אכזרית שמונחת לפתחם של מקבלי ההחלטות. אפשרות א': עצימת עיניים לנוכח דעיכתה המהירה של יהדות העולם, וכפועל יוצא גוויעת הקשר שלה עם ישראל. אפשרות ב': הושטת יד לאחינו שמעבר לים, גם במחיר דחייה זמנית של בואם הנה, ובלבד שהמאגר האנושי של העם היהודי לא ישמיד את עצמו בתוך דור.
מדובר, כאמור, ברשימה חלקית. ראש הממשלה נתניהו אמר לא מזמן לבכירי איפא"ק שביקרו בארץ שהוא רואה בהם שלוחה אסטרטגית של ישראל. זו לא הייתה חנופה. התקשורת הישראלית לא מתעניינת בנושא אבל הנהגת יהדות ארה"ב הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד מהמערך המדיני-הסברתי של ישראל.
לפני שנה יזם משרד הקליטה מסע הסברה לעידוד חזרת ישראלים. אחת הפרסומות הראתה צעירה ישראלית בניו-יורק עם נר נשמה ביום הזיכרון, מתייחדת עם חבר שנהרג. החבר הנוכחי, האמריקני, נכנס על פי התסריט לחדר בעליצות ומתלהב מהאווירה הרומנטית שארגנה חברתו הישראלית ההמומה. "הוא לעולם לא יבין", מכריז הקריין ומזמין את הישראלית לחזור ארצה.
התשדיר המתנשא הזה, שאליו צורפו בפלורידה שלטים מקבילים בעברית, העליב קשות רבים בהנהגת יהדות ארה"ב. "אנחנו תורמים לכם ופועלים למענכם, ואתם יוצאים בקמפיין הטוען שאיננו מבינים את יום הזיכרון ולא קוראים עברית?!" זעמה הנהגת הפדרציות היהודיות ופנתה ישירות לנתניהו. רה"מ הנחה להוריד את הקמפיין, והפרשייה הוסרה מסדר היום. אבל הרגישות מלמדת באיזו מהירות יכולים העניינים להידרדר. ישראל צריכה את היהודים, היהודים צריכים ורוצים את ישראל, אבל הנוסחה לחיים משותפים הייתה ונותרה רגישה.
על המצע העדין הזה מתעוררת כעת הדאגה לדור הבא. השואה, שהיוותה אירוע מכונן בזהות היהודית-אמריקנית, נתפסת כאירוע היסטורי רחוק. כפועל יוצא, תחושת המחויבות והגדרת הזהות היהודית מתעמעמות. שיעור ההתבוללות בקהילות הלא אורתודוקסיות מתקרב ל-80 אחוזים. המסגרות המסורתיות, כגון הפדרציות היהודיות, הקונגרס היהודי העולמי, ועידת הנשיאים והליגה נגד השמצה, נחלשות. מבחינת ישראל המשמעות היא אבדן מוקדי התקשורת עם יהדות ארה"ב ושקיעתם כמרכזי השפעה על הקהילה היהודית ועל אמריקה גם יחד. לכל אלה יש להוסיף את המרכיב הגילאי. רון לאודר חגג זה עתה 69. אייב פוקסמן בן 73. מלקולם הונליין צעיר מהם רק במעט. כמותם רוב שכבת ההנהגה של יהדות בארה"ב. או כפי שניסח זאת איווט ליברמן באחד הדיונים במשרד החוץ: "איני רואה את הדור הבא של מנהיגי היהדות האמריקנית".
הצטרפות המגמות הללו הדליקה לפני שנים אור אדום במכונים העוסקים בנושא. כך למשל מתריעים דב מימון ושמואל רוזנר, חוקרי המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, כי "שימורו של קשר קרוב ומשמעותי בין יהודי ישראל ויהודי ארה"ב חיוני להמשך העתיד המשותף לשתיהן, וגם של כל אחת מהן בנפרד. עם זאת, שימורו של הקשר הזה עומד מול אתגרים לא פשוטים. היהדות הישראלית והיהדות האמריקנית פונות לכיוונים שונים ולעתים מנוגדים בסוגיות רבות. במיוחד מודגשים הבדלים מהותיים ביניהן בקרב בני הדור הצעיר".
מה שהיה עד לא מזמן תחזיות של חוקרים הפך בשנה האחרונה לדאגה ממשית של אנשי המעשה. למשרדי הממשלה, במיוחד בדרגות הבכירות, חלחלה ההכרה שגם אם התהליכים ארוכי-טווח, את שינוי המגמה צריך לבצע עכשיו. המתנה לרגע האחרון תהיה מאוחרת מדי. כך נשאבו לעיסוק בעניין שר התפוצות יולי אדלשטיין, מזכיר הממשלה צבי האוזר, יו"ר המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור והמשנה למנכ"ל משרד החוץ גדעון מאיר.
"יחסי ישראל עם יהדות העולם אינם יחסים נורמליים שבין מדינה לתפוצה שלה ברחבי העולם", אומר מאיר. "ישראל, בשונה ממדינות אחרות, נתפסת אצל היהודים כבשר מבשרם, כמולדתם הרוחנית וכתעודת הביטוח שלהם ביום פקודה. הבעיה שאנו מזהים היא שחלק מהמרכיבים האלה מיטשטשים ונעלמים. החינוך היהודי היקר הוא נחלתם של החזקים כלכלית בלבד. כל היתר הולכים לבתי ספר ציבוריים. מנהיגות הדור הבא לא נבנתה. צריך לטפל בסוגיות האלה. צריך להחזיר את החינוך היהודי הבסיסי של שורשים ומורשת, צריך שיגיעו לישראל כדי שיכירו אותה וירגישו שייכות, צריך להבליט את העובדה שישראל היא המדינה של כל יהודי העולם".
אז הבעיה הוגדרה וכעת השאלה הנשאלת היא מה עושים. ובכן, כמו במקרים אחרים, בשלב זה השאלות טובות יותר מהתשובות. יש רעיונות. יש כוונות. הביצוע בפועל עדיין בראשיתו. לפני שבוע ימים, בעיצומו של הבלגן שאחרי הבחירות, קיבל נתניהו המלצה של עמידרור להעניק חסות לוועידה ראשונה מסוגה של 'מנהיגות יהודית צעירה', בעיקר מארה"ב. נכון, אפשר להיות צינים ולומר שמדובר בעוד ועידה משמימה ומיותרת. תהיה זו הסתכלות מוטעית. כי בוועידה הזאת, כמו בפעולות נוספות שיתלוו אליה, ישראל תיצור קשר עם מי שעשויים להיות מנהיגי הדור הבא של יהדות ארה"ב. מדובר לא רק בפוליטיקאים או בעסקנים, אלא גם בסופרים, עיתונאים ומשפיענים אחרים, 200 איש במספר, שבקונסוליות ישראל בצפון אמריקה מזהים כמי שתהיה להם מילה על דעת הקהל היהודית בעשורים הקרובים.
הבחירה מי להביא ומי לא להביא רגישה גם היא. לכן מבהיר אחד הישראלים העוסקים בנושא כי "מדינת ישראל בשום פנים ואופן לא קובעת ולא מתערבת בשאלה מי יהיו מנהיגי הקהילה היהודית. זו שאלה שיהודי ארה"ב צריכים להחליט לגביה לבדם. מה שאנחנו כן מנסים לעשות זה לזהות מובילי דעה עתידיים ולחבר אותם לישראל בשלב מוקדם". אחרי הוועידה ימשיכו הנציגים הרשמיים של ישראל את הקשר עם מי שיזהו כמנהיגי העתיד. "תהיה מנהיגות, יהיה דיאלוג, תהיה להם כתובת בישראל", מסביר מאיר, יוזם הרעיון.
הוועידה המדוברת תתכנס רק בסתיו הבא. עוד קודם לכן יש כוונות לנקוט צעדים נוספים. לפני ארבעה חודשים הובאו ב'מקור ראשון' דבריו הלא שגרתיים של מזכיר הממשלה היוצא צבי האוזר על אודות המהפך ביחסי ישראל והתפוצות. "במשך 60 שנותיה הראשונות, לישראל היה ברור שיהודי התפוצות יעזרו לה. במשך 60 השנים הבאות, ישראל היא זו שתעזור לתפוצות. ישראל דורשת להיות מוגדרת בידי שכנותיה כמדינת הלאום של העם היהודי. משמעות ההגדרה הזאת היא שלמדינה היהודית יש אחריות על כלל העם היהודי, ולא רק על מי שנמצא בציון. ראש ממשלת ישראל רואה את עצמו כמנהיג העם היהודי. ממשלת ישראל רואה עצמה כממשלת העם היהודי".
המזכיר דיבר בכינוס סגור של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי ועורר התרגשות רבה. רבים, בארץ ובחו"ל, ציפו להצהרה מסוג זה. בין השומעים היו סטיוארט אייזנשטט, לשעבר סגן שר האוצר של ארה"ב ומבכירי הקהילה היהודית, ודניס רוס, גם הוא אחד היהודים שהגיעו לתפקידים הבכירים ביותר בממשל. שניהם אוהבים את ישראל ומזהים את אותן מגמות באשר לעתיד הקהילה היהודית וקשריה עם מדינת היהודים. הם, כמו המשתתפים האחרים בדיון, התלהבו מהגישה החדשה והמפוכחת של ממשלת ישראל.
התרגום המעשי של דברי האוזר אמור היה להיות תוכנית עתירת תקציבים לחיזוק הזהות היהודית והקשר עם ישראל בקהילות בצפון אמריקה ובעולם בכלל. התוכנית כללה הקמת בתי תרבות ישראליים; בניית פרויקט 'תגלית למשפחות' שבמסגרתו כל יהודי ארה"ב שטרם ביקרו בארץ – ומדובר ברוב המכריע – יוטסו לישראל לביקור מולדת; שיגור מורים מהתפוצות לשנת השתלמות בישראל כדי שילַמדו עברית ותרבות ישראלית בשובם לקהילה; הקמת מערך שליחים ל'תיקון עולם' שבו צעירים ישראלים ויהודים יגישו סיוע באזורי מצוקה; לימודי עברית וההיסטוריה של ישראל, כמו גם תכנים יהודיים אחרים שאמריקנים יכולים להתכנס סביבם.
אלא שמאז נפער בור עמוק מהצפוי בתקציב המדינה ונראה שסעיפים רבים מהתוכנית לא יֵצאו לפועל. מה שכן נשאר הוא העיקרון. לדעת אחדים העיקרון שנוי במחלוקת. "להצהרה זו יש השלכות משמעותיות מאוד שכן היא תשנה תפיסות בסיסיות, התנהגות פוליטית והעדפות תקציביות", הודה האוזר. התפיסות המדוברות נוגעות בעיקר ליחס של ישראל הרשמית לגולה. מאז ראשית הציונות, וביתר שאת מאז קום המדינה, היהודים הגרים בחו"ל נתפסים ומוצגים בארץ כדרג ב', כאלה שלא מילאו את החובה הבסיסית של עלייה לישראל. ככאלה, גם אם יפעלו למען ישראל ממסדרונות הממשל האמריקני, הם אינם חלק מהסיפור הציוני. זו התפיסה שעומדת להשתנות.
כמעט כל האישים העוסקים בדבר אומרים בשקט שישראל, בפועל ובשל כל הסיבות הנ"ל, צריכה לא רק להשלים עם הגולה אלא אפילו לטפח אותה. העלייה הייתה ונשארה בעדיפות ראשונה, אבל הגולה כבר איננה בלתי לגיטימית. זה למעשה הסאבטקסט. הנימוק לכך קיומי. עדיפה תפוצה על פני קריסה.
האוזר רואה בעיקר את ההיבט הדמוגרפי. לדעתו, בלי טיפוח התפוצות ייוותר העם היהודי בלי מאגר אנושי עתידי. "האם אין בנתונים כדי להזהיר שיש סכנה להמשכיות העם היהודי? האם לקהילות היהודיות מחוץ לישראל יש סיכוי לשרוד בדור הבא?" הוא שואל רטורית. אבינועם בר-יוסף, יו"ר המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, ואיתו גדעון מאיר, דואגים לעתודת ההנהגה של העם היהודי. בלי פעולה דחופה, הם מתריעים, ישראל תאבד את האליטה של העם היהודי. דב מימון, גם הוא מהמכון, מדבר על הקהילות כאן ושם ההולכות ומתרחקות זו מזו.
מכל הסיבות האלה, במקום לדחות את הגולה ישראל מתכוונת לחבק אותה. בשלב מקדמי זה, רק חלק מהיישומים של החלפת הדיסקט ברורים. אחד מהם יהיה יצירת חיבורים בין היהודים בישראל לבין יהודי התפוצות. נכון להיום, הישראלים, במיוחד החילונים שבהם, לא מתעניינים באחיהם שמעבר לים. יאיר לפיד כתב לפני שנים ליהודי דרום אפריקה שלא יבואו לבקש את עזרת ישראל אם ייקלעו לבעיה מול השחורים במדינה. אפשר לומר היום שההתבטאות הזאת טיפוסית ומייצגת. לכן, כדי לאחות את הקרעים וכדי להותיר את כולנו עם אחד, יושקו בשנים הקרובות בבתי הספר בישראל תוכניות לימוד להכרת התפוצות ויֵצאו לדרך פרויקטים של חיבור בין הקהילות, כאן ושם.
אגב, גם ישראלים שירדו בדרך כלל לא מסתדרים עם הקהילה היהודית המקומית ומקימים מסגרות עצמאיות. הסוכנות היהודית, במהלך שעורר את זעמו של משרד הקליטה, כבר החלה לפעול לאיתור קהילות של ישראלים החיים בחו"ל על מנת לחזק את הקשר בינם לבין ישראל. במשרד הקליטה כעסו. תפקיד הסוכנות לדעתם הוא לעודד עלייה ולא לעשות מורל. בסוכנות, כמו גם בארגונים אחרים, משיבים את אותה תשובה. הזדהות בני היורדים עם ישראל הולכת ופוחתת. אם לא נעשה מעשה, נאבד גם אותם. מדובר על פי ההערכות המקסימליות במיליון איש. "אנחנו צריכים לבנות את הישראלים כתפוצה, שאם לא כן נאבד גם אותם", מתריע תא"ל (מיל') עזריאל נבו, לשעבר המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה בגין, פרס ושמיר. אחרי עשר שנים שבהן הוא פעיל בנושא, סוף סוף מתחילים לשמוע לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
