זמן הלילה שלך ושלי, מכתב לרב פרומן
אמש הלך לעולמו הרב מנחם פרומן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אליעז כהן, תלמידו, כתב לו אמש מכתב פרידה
יכול להיות שהייתי קצת לא בסדר אתך עד היום שלא ממש אמרתי לך... אולי הרגשת במשהו בגוון קולי או במבט בו אני נותן בעיניך, אז הנה אני אומר את זה: אני מאוהב בך כבר 18 שנה.
בטח לא תזכור, אני לא יכול לשכוח, יושבים כמה עשרות, צנופים ומתקרבים זה לזה על פסגת גבעה אחת בגוש-עציון. ריח זעתר רמוס במנעלינו, ריח גזרי-עצים שרופים שעולה מן המדורה שאנחנו סביבה. מתיקות ואור, אנחנו רועדים מקור. בראש-המעגל, אם יש דבר כזה, אתה יושב, על האדמה, וקורא איתנו ב"שפת אמת" לפרשת השבוע, פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום". הספר שבמקרה היה איתי בתיק, לא שהתכוונו מראש להישאר על הגבעה בלילה. אבל החיילים למטה נתנו לך את הלילה הזה, ואתה נתת להם את דברתך.
אני יושב ובוהה בפנים שלך שמוארות מאש המדורה, באופן בו אתה קורא וכמו-שואל בקריאתך על מה שכתוב. לא מפרש, לא מארגן את האסוציאציות של האדמו"ר הגורי. תוהה, מפריח תמיהות ומעורר אותנו להביא את הרעיונות העתיקים אל תוך החוויה שלנו.
למרות ה"פז"מ" הבית-מדרשי שכבר היה לי, היה זה משהו אחר. אולי ההבדל בין ללמוד תורה לבין לדעת אותה. להיעשות אחד עימה. אז אני מודה שהוקסמתי, גם מההומור והצחוק המתפרץ כמשוגע ונמתח על כל פניך, אבל זה (כלומר – האהבה) באמת קרה לי כמה דקות ( או שעות, היה זה לילה גדול, אינסופי ) מאוחר יותר, כשלמעגל שלנו ניגשו כמה צעירים והתחילו לגדף אותך.
"איך אתם לומדים תורה עם המטונף הזה?" "בוגד!!" "לך לחברים שלך מהחמאס" "צריך לגמור אותם ואותך ביחד!" ... זוכר גם איזו יריקה לצד, זוכר איך כל הגוף שלי נדרך לקום עליהם אבל שב ומביט בך, איך אתה אוצר את הרוק והכלימה, לא כחלמיש רק כמי שנותן בהם ובנו ובעצמך מבט שיש בו מן ההבנה והעצב והחמלה, וממשיך לקרוא ולתהות בספר.
מאז עברו לילות רבים. שיחות רבות שנקשרו בינינו. הנה, רק לפני שבועיים הצלחת להדליק אותי לעוד דבר: בוא נזמן יחד את נציגי המפלגות השונים, יבואו לגוש-עציון, נדביק אותם באש האהבה של "הרב'ה", של חנן ז"ל, לארץ ישראל.
היינו במחוזות החיים והמוות, המלחמה והאהבה. המפגש עם זוגות עיניים נוספות המחפשות גם באחר שלמולן את האח. את הקרבה. אכלנו יחד מהחיטה ההיא, המשוגעת, אבל נתנו במצחנו סימן, שנדע.
ראיתי אותך כבמעשה ההינדיק יורד מתחת לשולחן ומשתטה. לפעמים צחקתי, לפעמים
אפילו התביישתי. כמה פעמים גם התווכחנו. נדמה-לי שאתה אהבת את זה. אמרת לי:" או...עכשיו אתה מדבר כמו הדסקל'ה שלי, אהובהל'ה שלי!"
וכאהבה של הדסה ושלך - אמת, לא נמצא כזו על עפר. גם בלימוד, גם בפכים קטנים של החיים. גם מהמעט שראיתי בבית אותו הקמתם, עם הילדים. אותה פתיחות אין-קץ, והתחככות חיה, מצמחת. ורומנטיקה גדולה, שיר-שירימית ממש.
אז מה יצא בסוף מכה-הרבה שיחות אל תוך הלילה, ברעיונות המשוגעים שלפעמים עימם נסחפתי ( ולפעמים שימשתי קצת בלם ),- רעיונותיך להפוך, לתקן, להמתיק את העולם? המון. כי כמו שאמרת לי לפני כמה חודשים, המחלה הזו בסוף היא מהדברים שלא יכולת לפלל. "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי"...כי העולם, ותלמידיך-אוהביך בתוכם, אולי בשל מעט יותר למבטיך.
לחירות האנרכיסטית שהצעת לנו. ואין לי אלא להשיב לך בוידוי-אהבתי אליך, כאן, בלילה הנורא הזה, שעוד יבטיח בודאי שיחות רבות אך אחרות בינינו, אין לי להשיב לך אלא במילים שלך, אלה שהן "פרועות וקרועות" בלילה, טרם תהיינה "מובנות" ו"ידועות בציבור" בבוקר, שאולי יבוא :
דין וחשבון על השיגעון / הרב מנחם פרומן
זה נוח לשכוח
לאור יום את השיגעון
של הלילה
זה בא כמו מובן מאליו
כמו האור הכובש את החושך
כמו המילים הכובשות את הדף החלק
כולן אותו דבר:
כמה שלא תהיינה פרועות וקרועות
בבוקר הן כמובן חייבות
להתלבש כדי להיות ידועות בציבור
להיות מובנות לאחרים
או לפחות
לעצמך
רק בתוך
השיגעון של הלילה צפון
השלם
אוהב כל-כך,
אליעז
נא להמתין לטעינת התגובות
