לחזור הביתה
מרדית' רוס איבדה את הזהות שלה באמריקה עד שאמה רשמה אותה לפרויקט תגלית. מאז היא התאהבה בארץ ובחייל ישראלי ועשתה עלייה
במהלך השנים אמא שלי הבחינה בכך ורשמה אותי לפרויקט "תגלית", סיור בן 10 ימים בישראל בקיץ שאחרי שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג' בארצות הברית. באופן טבעי ומובן מאוד כעסתי עליה, מאחר ולא היה לי כל רצון להכיר במורשת שלי ולבקר ב'ארץ הקודש'.
גורם נוסף שהשפיע עלי היה פחד גדול מהמצב הביטחוני בישראל. התקשורת בארה"ב מציגה את ישראל כאזור מלחמה מתמיד שנמצא במצור (מצב שהוא לא לגמרי לא נכון). הנחתי שמחבלים מתאבדים מסתובבים ברחובות בחופשיות ושהנסיעה הזאת תוכל אפילו לסיים את חיי. כמובן שלא רציתי לנסוע.
כשסוף סוף השתכנעתי ועליתי על המטוס לתל- אביב, השתחררתי מכל הציפיות והדעות הקדומות שהיו לי. "לעבור את עשרת הימים האלה, ואז לחזור הביתה לחיים הנורמליים שלי", כך אמרתי לעצמי. אבל כשנחתנו וגיליתי להפתעתי שישראל היא מדינה מפותחת עם שדה תעופה מדהים, התחלתי לחשוב אחרת.
המשתתפים הישראליים שהצטרפו למסע שלנו חיכו לנו באולם ההגעה באוניברסיטת בן גוריון והכריחו אותנו לעשות ריקוד מעגלי עם קריאת "אחים". זה הרגיש עלוב מאוד באותו הזמן, אבל בסוף של הטיול זימרנו והרענו את הקריאות בעוז ובגאווה.
כל יום חדש במסע פתח את עיניי, עד שכמעט התחלתי להתנצל בפני האדמה הזאת על כך שלא הערכתי אותה נכון. פתאום, לא רק שהתחלתי ליהנות מהטיול, גם הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.
כמה ימים אחרי תחילת הטיול שלנו, התחילה מלחמת לבנון השנייה. היינו האוטובוס האחרון של "תגלית" שסייר בצפון בבטחה באותה השנה. היה לי מאוד קשה להבין שהמלחמה באמת מתרחשת מסביבנו, במיוחד בגלל שכולם התנהגו כרגיל, בשגרה. ואז קרה משהו ששינה את חיי לנצח. פגשתי את ליאור.
ליאור הגיע כדי לספר לנו שחבר של חייל אחר שהשתתף בטיול נהרג בעזה, ולכן הוא עומד לעזוב בבוקר ולהשתתף בהלוויה. ההודעה שלו הובילה אותנו לשיחה ארוכה על השירות הצבאי בישראל. ופתאום אני מוצאת את עצמי, בחורה אמריקאית בת 19, חברת אחווה בקולג', מדברת עם בחור ישראלי בן 19 כשרובה M-16 תלוי על כתפו.
הוקסמתי מהעובדה שהיינו כל כך דומים, למרות שיש לנו ניסיון חיים שונה בגלל הרקע שלנו והמקומות בהם גדלנו. הרגשתי אנוכית - מה אני עשיתי עבור המדינה שלי? אבל זה לא היה רק זה, ליאור היה מידבק. הוא היה אינטליגנטי והסתקרן לגבי החיים שלי, לגביי.
"תסלח לי", חשבתי לעצמי, "אבל אני לא זאת שמחזיקה רובה ענק - אני זאת שמעניינת?". התאהבתי בו תוך חמש דקות בדיוק, ואני זוכרת כיצד ביקשתי מאחד המשתתפים טלפון נייד להתקשר לאמא שלי בארצות הברית, בכיתי ואמרתי לה שאני מאוהבת (יש לציין שהייתי אז במערכת יחסים בת שנתיים עם בחור נוצרי, אז רגשותיי געשו).
אולי זו הייתה אהבה צעירה, ואולי זה הייתה התשוקה שחשתי לארץ החדשה הזו, שבעשרה ימים הצלחתי להרגיש כל כך מחוברת אליה, אבל כשהגעתי הביתה לשיקאגו ידעתי שאני חייבת לחזור.
התחננתי בפני מנהלת תוכנית לימודי החוץ של אוניברסיטת תל-אביב שתתן לי להיכנס לתכנית שלהם באותה השנה. היא הזדהתה איתי (והציונים שלי היו טובים מספיק), כך שהיא נענתה. ואני, שוב הייתי בישראל חודש אחרי שהגעתי אליה עם "תגלית" והשאר היסטוריה.
במקרה שאתם תוהים, ליאור ואני עדיין ביחד, כבר שש שנים ויותר. לאחר שקיבלתי תואר בתקשורת מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר שני בעיתונאות מאוניברסיטת סיטי בלונדון, ליאור ואני מתגוררים עכשיו יחד ברמת השרון.
אני התעקשתי לחיות פה כי ההורים שלו גרים באזור וחשבתי שזאת תהיה העיר המושלמת בשבילי, מקום עם תחושה חמימה של עיירה קטנה ותחושה תוססת של עיר גדולה בו זמנית.
כאן אנחנו מרגישים שאנחנו חיים בשכונה קטנה משלנו, אני מיודדת עם האיש בדוכן הפרות, ועם הרבה נשים קשישות באזור שהתחברו אליי ואל הכלב שלי. אני אף פעם לא מרגישה שאני לבד כאן, ולאחר שנים רבות של מאבקים בהבדלים בתרבותיים, אני קוראת למקום הזה הבית שלי.
הכותבת, בת 25, נולדה וגדלה בשיקאגו שבארצות הברית. היום מתגוררת ברמת השרון
נא להמתין לטעינת התגובות
