האישה שמנגישה את
בתי הכנסת להומואים
ד"ר חנה פרידמן עברה מגוש עציון לת"א וגילתה עולם חדש. בבית הכנסת "יקר" שהקימה ובקהילת "יחד", פותחת היהדות את דלתה לכולם
יש ביניהן הרבה מן המשותף. שתיהן נושקות לגיל ה-40 ומגדלות ילדים. האחת מסורתית, השנייה דתית. כמו המסורתית, גם הדתית ארזה את מיטלטליה ועברה עם בעלה וילדיה לדירה חדשה. הדתית מתפללת בבית כנסת עם טיפוסים מגוונים, שהמשותף להם הוא כותרת הגג "יהודים", והרי מהי היהדות אם לא ריבוי דעות וקולות.
לכאורה אין שום סיבה הגיונית לתעד מפגש כזה, אבל אנחנו חיים בישראל, ורק שעות ספורות קודם הכריז רב הכותל על איסור מלמול מילות הקדיש על ידי נשים ברחבת הכותל.
האישה הדתית בחדר היא ד"ר חנה פרידמן,חוקרת תלמוד, מורת הלכה ופעילה קהילתית. היא נולדה וגדלה בירושלים, עברה לנווה דניאל שבגוש עציון ומקץ שנים ספורות החליטה להעתיק את חייה לתל אביב כדי להקים קהילה ולחולל שינוי. היא גרה ב"מגדל יוקרה פלצני נורא" עם בעלה, איש העסקים אביעד פרידמן, ילדיהם אברומי, רעות, מעין, שקמה ואיתמר ועם אינספור ספרים.
המעבר לתל אביב עורר בעתה בקרב חבריה. "הזהירו אותנו. אמרתי: רגע, יש לנו חברים שנוסעים בשליחות רבנית לדרום אמריקה ואוסטרליה, והרי כל כך טבעי שיש מנעד יהודי שאתה חי בתוכו והכל בסדר. אמרתי: אני יוצאת לשליחות בארץ דוברת עברית. קוראים לה תל אביב. איכשהו פה בארץ התבצרנו כל אחד בשני המילימטר שלו".
מאיפה האמוק הזה? לכאורה אנחנו אמורים להיות יותר רגועים כשיש לנו מדינה.
"אני לא יודעת באמת לנתח את זה לעומק. אני חושבת שהציונות הוקמה עם חטא קדמון שלא יכולנו בלעדיו. שמעתי פרשנות של ד"ר בלהה בן אליהו לסיפור "מעשה העז" של ש"י עגנון, שתמיד קוראים בט"ו בשבט כסיפור רומנטי. היא אומרת שזה סיפור של דור העלייה השנייה: האבא הוא האב שנשאר שם מאחור, העז זו הציונות, החילון וההשכלה וכל הדברים שהביאו אותנו לארץ ישראל, אבל יש איזשהו רצח אב שעשה אותו דור.
"לא מספיק מודעים לזה, אבל ביומנים האישיים של בני העלייה השנייה, החלוצים שרקדו הורה בלילות, יש המון תחושת אשמה ולבטים על אבא ואמא שהושארו מאחור. הציונות במידה רבה היא הסיפור שלנו כאומה: היינו צריכים "לרצוח" יהדות שלמה של הגולה שסירבה להכיר בבשורה הציונית. זה לא היה תהליך אבולוציוני יפה וטוב. זה היה סיפור חד וכואב, התחלנו מחדש והתחלנו על חול, על אוויר, בלי שימור עומק של מסורות מבית אבא".
על זה כתב ס. יזהר: אבד מאיתנו המפתח לבית אבא.
"בדיוק, שני דורות אחורה יש נתק חד, ועבר מספיק זמן בשביל שנוכל לעצור, לנשום לרגע ולבדוק איפה אנחנו".
לא בטוח ש-65 שנות מדינה מספיקות. זה פרק זמן קצרצר בקנה מידה היסטורי.
"מצד שני, אני לא חושבת שאפשר להחזיק עוד דור עם הניתוק הזה. הקיום שלנו פה דורש כל כך הרבה קשים פיזיים, לבטים מוסרים, כלכליים ולאומיים, שבלי הגדרות בסיסיות של מי אנחנו ומה אנחנו, קשה לנו להחזיק מים ויש פיתוי לעזוב.
"יחד עם הקושי שלנו עם עצמנו ישנה השאלה הפלסטינית, ואנחנו רעים בעיני עצמנו. יש יותר מדי בעיות שמחכות להיפתר, אבל בשם ההישרדות והעניינים הפיזיים והלאומיים. אנחנו כל הזמן משתיקים את השאלה מי אנחנו שבתוך תיבת הפנדורה".
ופרידמן פתחה את התיבה. לפי שש שנים עזבה את נוה דניאל ועברה לתל אביב, לצנטרום של הבלאגן, שם הספיקה לייסד שתי קהילות: "יקר" וקהילת "יחד" בת השלוש שנים וחצי. לפני המעשה, הגיעו ההרהורים.
כמורה צעירה בבית הספר "פלך" בירושלים, הטלטלה שהביא רצח רבין טמנה את זרעי ההבנה. "ראיתי שמשהו פה לא בסדר ושצריך לפתוח את השיח מחדש. תחושת הצידוק העצמי של הציונות הדתית, האידיאליסטית והאידיאולוגית, שיש לה לכאורה את כל התשובות, התנפצה לנו בפנים. נקודת השבר היתה קשה, ואם הייתי יותר בוגרת, יכול להיות שכבר אז הייתי מגיעה לאותן תובנות.
"באותה תקופה נפתחו כל בתי המדרש הליברליים. זה עשה הרבה לחברה הדתית והחילונית. החברה הדתית אמרה: נעצור ונשאל את עצמנו שאלות. האם האידיאליזם שלנו לא מביא אותנו לקצוות? האם הדיבור גבוהה-גבוהה לא לוקח אותנו למקומות הרעים ביותר דווקא? לחילונים זה גרם פתאום לרצות לנכס מחדש את היהדות. שלא הגולדשטיינים והעמירים האלה ידברו".
נקודת השבר השנייה התגלתה שנים ספורות לאחר המעבר לנווה דניאל שבגוש עציון. "עברנו לשם ב-2000 עם שני ילדים, רק כי זה היה פתרון דיור נוח לירושלמים שלא יכלו להרשות לעצמם לגור בעיר. לא באנו מתוך האידיאולוגיה הקשה של יישוב ארץ ישראל", מתוודה פרידמן. ברקע הדהדו דבריו של הרב ליכטנשטיין: "ביום שיהיה הסכם שלום נהיה מוכנים לפנות גם את הר עציון".
"זה היה כלוב זהב. קשה לצאת כשיש לך את כל האפשרויות הטובות וים חברתי שנעים לשחות בתוכו. מצד שני, הפחיד אותי שזו חברה דתית הומוגנית. הרגשתי את החנק של ההנהגה הרבנית, וכבעלת תודעה פמיניסטית היה לי מאוד קשה להתפלל עם הנשים בקומה העליונה של בית הכנסת כשהתחושה היא שזה מועדון גברים. חיפשתי את המקום שלי, ואחרי זמן מה מיסדתי תפילת נשים".
בעלון המידע של היישוב, כך גילתה, הופיע המידע על תפילת הנשים בין מכירת כובעים לחוג קראטה, תחת הכותרת "שונות". "הרגשנו שמסתכלים עלינו בעין רעה. עצם העובדה שנשים לוקחות אוטונומיה על חייהן הדתיים נתפסה כדבר מאיים".
ואז הגיעה ההתנתקות, וכל הקונפליקטים המודחקים צצו במלוא עוצמתם. "אנשים איבדו פרספקטיבה. מעבר לכאב הנורא שכאבתי וההזדהות, בשבילי זה היה הלם. זו לא הציונות הדתית שבאתי ממנה עם "היה לא תהיה" ודימויים של השואה. הציונות הדתית שלי היא ריאלית ופרגמטית. זה שיח שגם ברמה התיאולוגית אני לא שותפה אליו. משיחיזם כזה, כמעט נוצרי. במקום לארוז את הבית ולהתפנות אתה אמור להתאבד ולהשקיע את שארית כספך בחממה, כשברור שיש צו הריסה ומביאים את הדחפור. רב יבטיח לי שהיה לא תהיה? הנבואה פסקה. אין נבואה, יש חוכמה רציונלית שרואה את המציאות".
בין לבין הגיעה עם בעלה אביעד לאירועים שנערכו בתל אביב. כשהאדמה בגוש בערה, החיים שבחוץ התנהלו כרגיל. "הפער הזה הדהים אותי. הרגשתי שהתקשורת לגמרי לא אמפתית. שאנשים במדינת תל אביב לא מבינים שלאנשים שמאמינים בארץ ישראל השלמה, קורס החלום. הבנתי שאני לא שייכת, בשני המקומות. הבנתי שההסתגרות שלנו בתוך עצמנו היא שהביאה עלינו את ההתנתקות. אנחנו סגורים בתוך עצמנו, מדברים רק עם עצמנו ונהיינו שני שבטים. שני עמים. שוב עמדתי בפני השבר שחוויתי ברצח רבין".
היא סיימה את הדוקטורט עם ארבעה ילדים והחליטה שזהו. עוברים לתל אביב. לבתם הרביעית העניקו את השם שקמה, על שם העץ שעל פי תיאורי חז"ל צומח מחדש שבע שנים לאחר שנכרת עד היסוד. המפגש עם המסורתיות התל אביבית, שבה שולטת מדיניות ה"מיקס אנד מאץ'", היה משונה. עם חבר אחד בקושי בארסנל, הרימה טלפון יום אחד אל העיתונאית ורד קלנר ובן זוגה הקולנוען יוסף סידר.
"הודענו שאנחנו באים לעשות אצלם שבת. באנו עם המנטליות המתנחלית. ביקשנו שיכירו לנו בתי כנסת ונכנסנו עם הילדים אליהם הביתה".
באותם ימים עמלו אנשי בית הכנסת הוותיק "יקר" בשכונת קטמון הירושלמית, שבראשו הרב מיקי רוזן המנוח, על הקמת סניף נוסף בתל אביב. "זו היתה בשורה. בית כנסת שהוא מרכז רוחני שמציע סדנאות ושיעורים, פסיכולוגיה, צדק חברתי ויהדות".
עד להקמת בית הכנסת החדש, פקדו בני הזוג פרידמן בתי כנסת תל אביביים. הרבה נחת לא היתה להם. "ראינו שהם תקועים עד היום אי שם בשנות השבעים. הם ממסדיים ושמרניים, עם נשים שמפטפטות בקומה למעלה כי ממילא לא שומעים כלום. שום חוויה דתית אותנטית לא היתה שם וזה יוצר שני מקומות בנפש. היהדות התל אביבית אומרת: היה יהודי בבית הכנסת, עם קצת שמאלץ, גפילטע פיש וחזנות, ובחוץ, בעולם העסקי, אתה יכול להיות ציני. זה מקום שירושלים כבר מזמן עברה, כי ירושלים היתה הראשונה שדיברה על דתיות מורכבת".
ואז ניסחה את המניפסט הראשוני והיתה שותפה להקמת "יקר", בראשות הרב יהושע אנגלמן. זה נראה - מחילה על הקלישאה החבוטה - כמו שחר של יום חדש. בבית הכנסת שקרם עור וגידים היו הנשים פעילות יותר והוא היה ידידותי לילדים, למבוגרים, והנה ההפתעה: גם להומואים וללסביות.
בבית משפחת פרידמן התכנסו אנשים צעירים, שביקשו להתקרב למקורות וחיפשו קהילה דרך הלב, ולא פחות מכך - דרך הראש.
הצמיחה היתה במכפלות מהירות. "זה יצר באזז. היתה חוויה מאוד חזקה של "משהו חדש מתחיל" וכולם היו מוכנים לתת יד להתרחשות שהיא לא ממסדית", נזכרת פרידמן. חוזרים בשאלה חזרו לכותלי בית הכנסת, תרמו קידוש, וכשיצאו מבית הכנסת חיכה להם האופנוע בחוץ. זוג לסביות, שהפכו לחלק מהקהילה, הגיעו עם בתן בת השבוע לבית הכנסת בגשם לרגל הולדתה, והבמאי יוסף סידר עשה קידוש בבית הכנסת לרגל מועמדותו לאוסקר.
"אנשים אמרו: תנו לנו את הבחירה לארגן ולעצב. אל תגידו: הכל או לא כלום. הכל נראה אפשרי", אומרת פרידמן.
נשמע חצי אוטופי. לא התעוררה חשדנות כלפי הדתייה שאולי רוצה להשתלט ובאה עלינו לכלותנו?
"בשונה מירושלים, שיש בה פחד מהשתלטות חרדית על שכונות, החוויה האישית שלי היתה שתל אביב מספיק בטוחה בעצמה ומספיק חילונית כדי להכיל גם דתיים מוזרים. הרגשתי שאני מעין ביזאר נחמד, כזה שאנשים ניגשים אליו כדי לספר שסבא שלהם היה רב, או לשאול בסופרמרקט אם היין הזה כשר לקידוש. בכל פעם שעצרתי מונית, שאלו אותי מיד: "לבני ברק?"".
אבל אוטופיות דינן להתפוגג, וכך קרה גם הפעם. "אחרי כל האלסטיות ויכולת ההכלה של הקהילה, זוג לסביות נוסף ביקש לתרום את הקידוש לרגל מיסוד היחסים ביניהן. זה עורר קושי. זה כבר לקרוא לילד בשמו, וצצו משפטים כמו "אסור לתת לגיטימציה". מצאנו את עצמנו במצב שהן כמעט הודרו מהקהילה. הרב מיקי רוזן נפטר, הרב יהושע אנגלמן, שעמד בראש בית הכנסת, היה בין הפטיש לסדן, ונכנס הרבה דם רע. הרגשתי שיש שימוש ציני בהלכה".
בואי נדבר על איסור דאורייתא.
"כשרואים אותם בעיניים, ברור שאלה שנתקלנו בהם היו האנשים הכי נורמטיבים ששילמו את המחירים האישיים הכי כבדים. מי אנחנו שנשפוט אותם? את הסרגל השיפוטי ואת הדוסומטר של עולם המצוות השארתי בהתנחלות. הבנתי שאני צריכה לחזק כל תופעה חיובית ולהעצים אותה. היה מאוד מעניין שמשפחות הטרוסקסואליות חברו להומואים מתוך הבנה שיש פה שותפות גורל: ההומואים באותה קהילה היו עסוקים בלבנות זוגיות ולגדל ילדים, ביחד ניהלנו תפילות ילדים והסענו אותם לחוגים. ישב שם הרב אנגלמן שהוא גרוש, וסביבו רווקים שיש להם תרבות של פנוייםפנויות ומסיבות בשעת הערב.
"בדקתי איפה הלב שלי נמצא מבחינה מוסרית, והתשובה היא שהוא נמצא עם אלה שמחויבים להעמדת הדור הבא ועושים כל מאמץ לקיים משפחה. אז הם לא לגיטימיים? הרגשתי שמבחינה ערכית, אם אני יכולה להתיימר לשקף את רצונו של ריבונו של עולם, מי שמקבל אחריות על הדור הבא ועל שימור החברה, זה אנחנו. הנה, הגיע פרדוקס בשם ההלכה שבו הם מוקעים. הרי מוסד המשפחה מתפורר בכל העולם, ודווקא הומואים ולסביות עושים את הקרב המאסף על קיום המשפחה".
כשותפה בקבוצת רבני בית הלל, כתבה על שאלת ההומוסקסואליות הדתית באופן מעמיק ומנומק. ההמשך היה הרצאת אורח של הרב יהושע אנגלמן, במסגרת קהילת "יחד". "לשבחו ייאמר שהוא מגלה הנהגה", היא מסכמת את הפרשה.
נדמה לי, או שלא מאוד מעסיק אותך מה יגידו?
"לא, אבל זה תהליך. אני מגיעה מבית דתי שהוא קצת אאוטסיידר: אמא תמר רוס, פרופ' לפילוסופיה ומחשבת ישראל, ואבא יעקב יהושע הוא פרופ' לפילוסופיה שלמד בפונוביץ'. גדלתי בבית שמרגיש נינוח בהלכה".
בשנים האחרונות קשורה פרידמן ב"חברותא", "עלמא", בבית המדרש "יחד ברודט" ובבית המדרש לאנשי תקשורת בשיתוף עם "גשר", שבו מתכנסים אנשים תקשורת ללימוד מסכת תלמודית בהנחייתה. במקביל מעבירה הרצאות אורח במסגרות לימוד וארגונים שונים ומגוונים כמו קולך, צהר, קולות, השתלמויות מורים וקבוצות לימוד קהילתיות. אברומי, בנה הבכור המוגדר על הספקטרום האוטיסטי, מעיר אותה מדי בוקר בשעה רבע לשש, לקראת צאתו ללימודים בישיבה של שר החינוך הטרי הרב שי פירון.
בדרך לפגישתנו, תוך כדי נסיעה, פרידמן מדריכה כלה צעירה, והשאלות מגיעות בזו אחר זו: האם לשלוח את הילד לחוג בשבת גם אם ההשתתפות כרוכה בחילול שבת? ולהבדיל אלף הבדלות - איך יושבים שבעה? "אני חיה במקום שבו אנשים לא מכירים אנשי הלכה", היא מסבירה.
לצד חיי המשפחה הפעילים, קהילת "יחד" שייסדה היא כבר סיפור אחר. "לצערי היא יותר הומוגנית מה שהתכוונו. יש פחות אנשי שוליים, אבל מרגע שהשתחררנו מההגדרה של הממסד של "יקר", היתה לנו החירות לעצב שאלות אחרות בבית הכנסת ובהן מניין שוויוני, שירה חדשה ועוד. "יקר" היה האוונגארד של לפני 30 שנה, ומאז השתנו דברים רבים. התלבטנו ארוכות והחלטנו שאנחנו עושים את זה בתהליך מאוד עדין, בעצה אחת עם פוסקי הלכה".
מאיפה הצורך באנשי הלכה סביבך? יש אצלך תחושה של התרופפות?
"לא התרופפות כמו בדידות. הרגשתי שאני רוצה כמה אנשים הלכתיים סביבי. אני בודדה לא במובן של עם מי לעשות שבת, אלא במובן הזה שאני לא יכולה להיות כל הזמן עוף מוזר. לפעמים אני רוצה לזכור שאני חלק ממסדר. חיפשתי אחרי שנים בתל אביב מקום שבו אראה פרצופים ירושלמים, ובפועל התגלגלתי לפה, לבית מורשה. יש פה תודעה מאוד בריאה של חינוך למבוגרים. יש להם להציע לנו ידע הלכתי, ויש להם מה ללמוד מאיתנו.
"אני לומדת שולחן ערוך ואת עולם הפסיקה. בית מורשה ייעד אותנו ללמוד את מה שתלמידי רבנות לומדים ברבנות הראשית, וכולנו נשים שרוצות לדעת הלכה. האם יכירו בנו או לא? לא כל כך משנה לנו".
חברי הקהילה מתפללים בבית הכנסת הממוקם בתוך בית הספר צייטלין. גברים ונשים יושבים משני צדי הבמה ואפשר למצוא ביניהם זוגות מעורבים - דתיים וחילוניים, רווקים ורווקות, מבוגרים ("לא מספיק לטעמי") ודמויות כמו פרופ' דוד גורביץ' ומינה צמח. "אני הכי קרובה לאיש הלכה שם. אין את ההגדרה של "רב הקהילה", ויצרנו ועדת הנהגה רוחנית שאני חלק ממנה", מסבירה פרידמן.
לאט לאט מסתמנת יותר מעורבות נשים, שקוראות בתורה כמה פעמים בשנה ושותפות בדברי תורה. לא כל חברי הקהילה מנהלים אורח חיים דתי ובימים הנוראים אפשר למצוא קהל חדש לגמרי. בנוסף אחת לשבועיים מתכנסת חבורת צעירים לבית מדרש של הקהילה, רובם חילונים, הומואים ולסביות.
"ב"יחד" הצלחנו ליצור בית כנסת שבו אנשים מרגישים חופשיים להיות הם ומצד שני הוא מספיק אותנטי ומסורתי", היא מסבירה.
"אחד הדברים בעולם הדתי, זה שאדם רוצה להיכנס ולהרגיש כמו בנעל בית ישנה: זה מזכיר לו את אבא וסבא. לא משחקים פה משחק וזה מה שהיהדות הרפורמית והניואייג?ית לא כל כך מבינה. זה שנברא עולם חדש, שבו הכל טוב ויפה, צמחוני ונכון אבל לא מרגיש לנו מסורת, לא ישרוד הרבה זמן. התפר שמשלב מסורת וחידוש מרגיש יציב, מאוד משמעותי לי ומאוד מדבר אליי. לאורך שנים התפתחה מתחת לפני השטח אוכלוסיה ממורמרת שנמאס לה להיות רוב דומם, והחליטה לעשות מעשה.
"קהילת "יחד" היא חלק מתנועה הרבה יותר גדולה ברחבי הארץ, של אנשים שאומרים: עם כל הכבוד לממסדים השונים, אם לא רוצים אותנו, נקים אלטרנטיבה. האלטרנטיבות צומחות ופורחות בכל מיני מקומות - החל ממניינים שוויוניים ועד המכינות הקדם צבאיות עם אלף בוגרים בשנה.
"האנשים האלה הם סוכני שינוי של כל המשפחות האלה. הם חוזרים הביתה, חילונים שמדברים מחשבת ישראל, וההורים שלהם אומרים: וואלה, מעניין. לחלופין, הדתיים מפסיקים לחשוב בתוך הקובייה שלהם ויש מיקסים מרתקים. משני הכיוונים באמת נפגשים באמצע. כל אמירה של רב הכותל משרתת אותנו. היא מקוממת כל כך, שהיא מעירה כמה אנשים רדומים מרבצם. אני מרגישה שמגמות ההקצנה ימינה וההסתגרות הזו הצמיחו אנשים שאומרים: די, אני לא יכול יותר, מתפוצצים וקמים לעשות מעשה".
ומה התפקיד שלך בזה?
"אני מרגישה רוח גבית טובה גם מכיוון הממסד הרבני השמרן. כאילו הם אומרים: טוב שאת שם. אנחנו לא היינו עושים את זה, אבל אנחנו שמחים שאת כן. אני מרגישה שמתוך העולם השמרן הדתי יש יותר ויותר הכרה בכך שהכלים שלנו כבר צרים מלהכיל את המציאות הישראלית המודרנית, ושהלוואי שיבוא איזה רב ויפתור לנו את הבעיות. שיגיד שזה בסדר, שזה אפשרי. כנראה שהעולם הרבני לא מסוגל לכך ואני מבינה למה - מצד אחד לומדים פה את ההלכה ורואים שהיא כן היתה גמישה ודינמית. מצד שני, אנחנו אחרי שנים של קיפאון וצריך הרבה אומץ והסכמה ציבורית כדי לעשות שינוי.
"אני רוצה להאמין שיבוא יום וההלכה תשוב לדבר בשפה יותר משוחררת. אני מאמינה בהלכה כי אני מרגישה שרק עם רצון טוב אי אפשר ללכת מספיק רחוק. הציונות הוכיחה את זה. היו לנו אנשים כמו אחד העם, עם חזון נהדר, ובסופו של דבר, שני דורות אחרי אנחנו עם תוכניות ריאליטי ועם רדוד. ערכים גדולים צריכים כלים מדידים ומחייבים. זו ההלכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
