מיהם גיבורי התרבות שלנו? בר כוכבא הגיבור, או רבי שמעון ורוח הקודש?
מאסנו בתרבות הגבורה והכוח, מיליטנטיות כבר לא "מדברת אלינו". ל"ג בעומר הוא לא המועד היחיד, בו מעצבי התרבות הישראלית לקחו את הטפל ועשו ממנו עיקר. האם זה הסיפור שנרצה להנחיל לילדנו?
"תוכן החג, שנתקבע בראשית ימי המדינה, ולא נתחדש מאז, מעמיד כגיבור תרבות את בר כוכבא הרוכב על אריה, שעמד שהנהיג את מרד בר כוכבא בו נהרגו שארית הפלטה שעוד נשארה מימי המרד הגדול. האם זה הסיפור שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו?"כך כותבת השבוע חברת הכנסת, ד"ר רות קלדרון ומסבירה כי הגיבור האמיתי של ל"ג בעומר הוא רבי שמעון בר יוחאי. "האיש שהתבודד 13 שנים במערה , ניזון בחרובים ומי מעיין ויצר את ספר הזוהר. דמותו של בר יוחאי מורכבת ויחסנו אליה מורכב, ובכל זאת השיח סביב דמותו ודרך חייו פורה הרבה יותר מזה שמתרחש , או לא מתרחש סביב דמותו של בר כוכבא".
ל"ג בעומר נזכר בעם ישראל מראש כיומו של רבי שמעון בר יוחאי. כשתופסים את הערך האמתי, ולא משנים אותו לפי הרוח הנושבת בדור מסוים, הוא לכל הפחות יישאר נצחי. יתכן שהוא יהיה פחות מרגש לחלק מהאוכלוסייה בחלק מהזמן, אבל הוא יישאר תמיד אותנטי. ויבוא יום והוא יחזור להיות בשביל העם מה שהוא יכול להיות בשבילם.
את שעון הרכבת מניחים גבוה מספיק כדי שכולם יוכלו לכוון את שעוניהם לפיו. שעון הרכבת לא ניתן לכוונון מחדש לפי שעונו של כל אחד. גם אם הוא חושב שהשעון שלו יותר רלוונטי.
זה קרה עם טו בשבט שבמקום לציין את מצוות המעשרות כיום הקובע לשנות הגידול של הפירות, ובכך לציין את האהבה הרוחנית לארץ ישראל, שמצוות רבות תלויות בה, הפך ליום של קיימות, איכות הסביבה, ועוד, ככל העולה על דעתם של אנשים לפי רוח משתנה. אבל זה לא מחזיק מעמד. משום שזה לא אותנטי.
זה קרה עם פסח שהפך מיום זיכרון ניסי יציאת מצרים ושליטת ה' בטבע, ליום חירות אוניברסלי, שמהטמה גנדי יוכל לאמץ בנקל.
דבר דומה קרה עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנבחר לציון ביום מרד גיטו ורשה. הזכרון הוא של הגבורה, של אלה שלא הלכו כצאן לטבח, אבל בימינו שהגבורה הפיזית אינה הערך המקודש, כבר אין משמעות חיובית לקביעת יום השואה דווקא ביום זה. אדרבה, קביעת יום זה משרתת את האתוס של "כצאן לטבח". נרצחי השואה שעל פי האתוס הלוחמני בקום המדינה הובלו כצאן לטבח לא היו ראויים להכנס לזכרון של העם ביום הזכרון לשואה. בימינו, הערכים השתנו. הרוח נושבת לכיוון אחר. ואפילו התאריך של קביעת יום הזכרון נותר פאתטי.
זה קרה עם חנוכה שהפך מחג של נצחון המכבים על המתייונים לחג לאומי של נצחון וגבורה צבאית. ושוב, הערכים השתנו, הרוח נושבת לכיוון אחר.
זה קרה עם חג השבועות שהפך מיום מתן תורה ליום התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, והבאת הביכורים סמלה את העצמאות החומרית. את כוחנו ועוצם ידינו שהצמיח לנו תבואה ופירות מן האדמה. איפה ההתיישבות החקלאית היום בארץ ישראל? האם שבועות מתאים להיות נחגג באותו אופן גם בישראל של שנות האלפיים? אולי בסל הביכורים נביא הצטיינות אולימפית, או סטארטאפים?
והנורא מכל, השבת, שהפכה מיום קדוש שאיסור המלאכה אימננטי בו, ליום חופש חולי. אבל בעידן הפוסט-חילוני, מי רוצה להיות חולי? היכן הקדושה של הזמן? היכן הקדושה בחיים.
תנועת ההתחדשות היהודית קוראת לעיצוב מחודש של החילוניות. עיצוב אותנטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
