אוסטין פאוור היהודי: בית האח הגדול עם בייגל ודג מלוח
סעודות מפונפנות לגייז מניו יורק, חלות בטעמים ואיתור גרסה ישראלית לביורק. שבוע עם יזמים יהודים צעירים מרחבי העולם, שנסעו עד לטקסס כדי לשמוע קצת מוזיקה ולשבור את הראש: איך לעזאזל משנים את העולם, ועל הדרך הופכים את החיים היהודיים לקצת יותר ידידותיים למשתמש
זה נשמע כמו גרסה קצת פחות מופרעת של "האח הגדול" או קצת פחות סקסית של "מלרוז פלייס": 35 צעירים חולקים מתחם מגורים קטן בטקסס למשך ימים ארוכים, ועל הדרך קודחים זה לזה את משנותיהם הסדורות, פחות או יותר, בנוגע לדרכים להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
אבל 35 הצעירים האלה משעממים הרבה פחות מתושבי מכלאת "האח". כולם יזמים חברתיים יהודים מרחבי העולם - ישראל, ארצות הברית, אמריקה הלטינית, אירופה ושאר תפוצות - וכולם גם חברים בקהילת ROI: רשת גלובלית של יותר מ־800 יהודים, יזמים חברתיים, מנהיגים צעירים ואקטיביסטים מ־50 מדינות ברחבי העולם, שעוסקים במציאת דרכים חדשניות להתחבר לחיים היהודיים ולקידום יהדות חדשה, צעירה ופלורליסטית.
הקהילה נוסדה בשנת 2006 והיא חלק מהרשת הפילנתרופית על שם צ'ארלס ולין שוסטרמן, רשת בינלאומית של יוזמות פילנתרופיות המתמקדת בהעצמת יוזמות חדשניות שנועדו להצית את התשוקה בקרב צעירים כדי ליצור שינוי בקהילה שלהם וברחבי העולם.
"הווילה נראית כמו הגרסה היהודית של 'האח הגדול', רק בלי סקס ועם יותר בייגל ודג מלוח", מודה עמרי מרכוס, שותף תוכן של תאגיד המדיה האירופי פרוזיבן, שהתארח במתחם הארגון באוסטין שבטקסס עם עוד 34 חברים בארגון. "אף אחד בהנהלת התאגיד שאני עובד בו לא הבין למה אני לא הולך למלון ומעדיף לישון על מזרן מתנפח על הרצפה עם שמונה אנשים אחרים שאני לא מכיר. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זאת הייתה קבוצת האנשים המפרה, היצירתית והמטורפת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה – זמר ארגנטינאי, לוליינית מטקסס, צלם ניו־יורקי, יזם מסיבות מטורף מתל אביב, ראפר ממונטריאול, איש טלוויזיה מאירופה ועוד עשרים אמנים אחרים נכנסים לבר. אבל זו בעצם התחלה של שבוע פסיכי של השראה ושל טירוף. את כולם מאחד הרצון להפוך את העולם לטוב יותר".
עומר זרחיה הוא מנכ"ל ומייסד WI:PARTY, חברה העוסקת במסיבות אוזניות: מסיבות שבהן מחולקות אוזניות לכל הנוכחים, והם יכולים לשמוע את המוזיקה בצורה אלחוטית מעמדת הדי ג'יי. כל אחד יכול להנמיך או להגביר את המוזיקה כרצונו, המוזיקה נשמעת רק באוזניות ולא נעשה שימוש ברמקולים. זרחיה למד על קיומו של הפסטיבל דרך הארגון. "אינטראקטיב ומוזיקה הם שניים משלושת הדגלים שנושא הפסטיבל ושניהם קשורים לחלוטין למסיבות האוזניות שלי. אחת הסיבות שאני כאן היא למנף את העסק לחו"ל, וסיבה שנייה היא לקבל השראה. הסיסמה של הארגון היא 'להתחבר וליצור'. זה התבטא גם בכנס השנתי של הארגון. הרעיון הוא לרכז מוחות יהודיים צעירים מרחבי העולם, לשים אותם בתוך איזשהו מקום סוף הדרך, לזרוק להם מלא אוכל ולתת להם כל מיני סשנים של הרצאות וקונספטים. אחרי חמישה ימים הכרתי מאה אנשים מרחבי העולם. זה אדיר".
אחת המטרות המרכזיות של הארגון היא הפיכת החיים היהודיים ליותר נגישים, ומשיכת יותר אנשים מרחבי העולם לתוך החיים האלה, כאלה שאולי לא היו מתחברים לחווייה יהודית אלמלא הארגון. "לאורך השנים מאוד נמשכתי לתרבות היהודית אבל פחות לדת היהודית, ולכן איכשהו התרבות היהודית נמנעה ממני", אומר זרחיה, "בסמינר של הארגון שהתקיים לא מזמן אמרו לנו להביא איזשהו חפץ עם משמעות יהודית מהבית. אמרתי שאין לי שום חפץ יהודי להביא מהדירה שלי. אבל אז קלטתי משהו - יש לי שם יהודי. זרחיה היה אחד מצאצאיו של אלעזר, בנו של אהרון, וזה בעצם 'זרח יה'. פתאום אמרתי לעצמי, אולי אני לא מביא חפץ יהודי, אבל אני מביא משהו שהוא הרבה יותר מזה, והוא שם משפחה יהודי, שהולך איתי בין אם ארצה ובין אם לא, מספר את כל הסיפור היהודי שלי ושל המשפחה שלי וגם מגדיר אותי באיזשהו מקום".
רוברט (בובי) ספרסטין הוא גיי יהודי בן 29 מניו יורק, שהרגיש שרבים מבני הקהילה הגאה בבירת העולם לא מחוברים לצד היהודי שלהם. כדי לשנות את המצב הוא ייסד את Friday Night Lights, ארוחות ערב שבת נוצצות ומושקעות, עם הקייטרינג הכי טוב והיינות הכי טובים, שמיועדות לקהילה הגאה. עכשיו הוא מנסה להתרחב גם מחוץ לתפוח הגדול. "גדלתי בבית דתי באוהיו, למשפחה אורתודוקסית מודרנית", הוא מספר, "תמיד הייתי מעורב בחיים יהודיים, בתנועות נוער יהודיות, ב'הלל', תמיד התעניינתי בדת. בשלב מסוים ממש רציתי להיות חזן, אבל העובדה שאני גיי יצרה בעיה. יצאתי מהארון בגיל 20, באמצע קבלת שבת שניהלתי. זה היה קשה, פתאום הרגשתי שאני כבר לא חלק מהקהילה שעזרתי לבנות. בשבילם זה היה כאילו בגדתי בהם ושיקרתי להם. הם לא ידעו מי אני, בעצם. הרגשתי אבוד לחלוטין, כי היהדות היא חלק משמעותי בזהות שלי. לא ידעתי לאן זה הולך. לקחתי פסק זמן מניו יורק, עברתי ללוס אנג'לס לזמן מה, ושם התחלתי להיות מעורב שוב בארגונים יהודיים".
לפני חמש שנים יזם אירוע אורתודוקסי ראשון לגייז: קריאת מגילת אסתר בניו יורק. "אני מתעניין בקולינריה, במוזיקה, בתערוכות ובתרבות, ולא היה שום דבר בעולם הגייז היהודי שקשור לזה", הוא מספר. "הייתי הולך לאירועים לגייז שלא קשורים ליהודים, והם היו תרבותיים, נוצצים ונפלאים, והייתי הולך לאירועים יהודיים של גייז שלא היו תרבותיים, נוצצים ונפלאים בכלל. רציתי לחבר בין כל סוגי הגייז של הקהילה היהודית - החבד"ניקים, החרדים, וגם כאלה שאין להם זיקה יהודית או אנשים שנמצאים בין לבין, וכך הקמתי את ארגון Friday Night Lights. מדובר באירועים מתוחכמים ונוצצים במיוחד בניו יורק, כמו למשל בגלריות ואחוזות, שם נערכים ערבי ארוחת טעימות וקוקטיילים. הפרויקט שלי מקבל לחיקו גייז שמסיבה כלשהי לא מעורבים בקהילה היהודית - כי הם נבעטו ממנה החוצה, כי הם לא הרגישו שייכים אליה או כי יש להם בעיה עם הממסד היהודי. ארוחות הערב הכשרות והנוצצות האלה משמשות כסביבה פתוחה להכיר בה גברים אחרים, למצוא חברים וגם לנטוורקינג מקצועי. כולם רוצים לבוא לאירועים האלה - באירוע האחרון היו 110 איש עם רשימת המתנה של 25. אירועים כאלה יכולים לגרום לגייז יהודים לשקול לראשונה להדליק נרות שבת".
אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שזכו לתמיכה ולמענק גדול של ROI הוא פרויקט המכונה באנגלית Hala for Hunger ("חלה לחמלה") שעליו חתומה הג'ינג'ית המקסימה אלי וינקלמן. "הכל בעצם קרה בטעות", מספרת וינקלמן על מפעל חייה. "כשהגעתי לקולג' לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והתחלתי לאפות חלות לארוחות שבת. אנשים באו אליי שבוע אחרי שבוע והתלוננו שהחברים שלהם אוכלים להם את כל החלה. אנחנו מכינים חלות בטעמים כמו שוקולד צ'יפ, סוכר קינמון, אוכמניות, ארל גריי ושום, וגילינו שחלה היא הבייגל החדש. גם לא יהודים אוהבים את זה, למרות שקשה באנגלית להגיד חלה. בעקבות הדרישה החלטנו לשדרג ולעשות את זה גם למטרה טובה, והרווחים עוברים לתמיכה בסודן וכן בארגונים אחרים שעושים עבודת קודש. התחלנו לפני כמעט תשע שנים באוניברסיטה קטנה בצפון קליפורניה ועכשיו יש לנו 60 סניפים ברחבי ארצות הברית, אנגליה, קנדה ואוסטרליה. אספנו כמעט חצי מיליון דולר לתרומות. אני אוהבת להגיד, תשתמשו בכוח הצרכנות למטרה טובה".
דני האריס, חבר אחר בארגון, עשה שינוי גדול בקריירה שלו בחייו כשעבר מעיסוק בעצירת מימון הטרור לקריירה כמספר סיפורים. "גדלתי בניו יורק, למדתי יחסים בינלאומיים, ועבדתי במשרד האוצר בוושינגטון במחלקה של מימון טרור, שבעצם בוחנת ארגונים צבאיים כמו חמאס, חיזבאללה ואל־קאעידה. בדקתי איך הם גדלו, מה הם עושים עם הכסף, ועסקתי במציאת דרכים לעצור את זה", מספר האריס, "יום אחד, ב־15 ביולי 2009, כשהסתובבתי בסופרמרקט יאפי עם עגבניות מפוארות במחיר מופקע, היה לי התקף פאניקה. הייתי לבוש חליפה ובאתי מהעבודה עם תיק לחדר כושר, מזרון ליוגה ואייפון. היו לי כל הדברים שהופכים אותי להיות כמו כולם. נוכחתי שמסביבי יש אנשים שהם בדיוק כמוני: גדלנו באותה שכונה, הייתה לנו השכלה דומה ועברנו לוושינגטון כדי לשנות את העולם. לא יכולתי להתמודד עם זה. באותו רגע הרגשתי שבכל מה שאני עושה - לא הייתי אני באמת. יכולתי לספר לך הכל לגבי החוק בכוויית בהקשר של הלבנת כספים, אבל לא ידעתי כלום על השכונה שלי, על השכנים שלי, על בית הספר שנמצא לא רחוק מביתי.
"באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה להרגיש ככה שוב ואני הולך לראיין אדם זר בוושינגטון, בכל יום. אני אשאר במשרד האוצר ואעסוק בעבודתי, אבל מחוץ לשעות העבודה אני אלך ואפגוש מישהו זר כדי ללמוד את העיר. הלכתי לבחור מבית הקפה, לבעל חנות האופניים, לאישה שיושבת בפינת הרחוב, להומלס, ולאט־לאט זה גדל לכל העיר. הייתי זר ששאל שאלה פשוטה, מה הסיפור שלך? במשך שלוש שנים וחצי עשיתי את זה יום־יום. הכרתי אלפי אנשים. זה לקח אותי לדרך מדהימה חדשה כמספר סיפורים, שאני מלא בתשוקה לגביה. פתחתי בלוג שקראתי לו 'שדרת האנשים', ואנשים שיתפו את הסיפורים שלהם. משם זה הלך וגדל, והכל השתנה בשבילי. עם הזמן עזבתי את העבודה הקודמת. פתחתי חברת עיצוב קריאטיבי שנקראת סיפור חברתי, והרבה מהעבודה שאני עושה בשיווק ומיתוג היא בעזרת סיפור סיפורים, איך בונים משהו, איך מוכרים משהו, איך בונים קהילה, איך משדרים רעיונות גדולים, איך לעודד אנשים לשתף ברעיונות שלהם. זה הביזנס שלי ולמזלי משלמים לי לעשות את זה. ROI חיברו אותי עם אנשים ונתנו לי כלים: איך מנהלים, איך מגייסים כספים, איך מגבירים מודעות, איך מתמודדים עם מציאות היומיום. לא משנה אם אתה מספר סיפורים או מישהי שאופה חלות - הכלים הם אותם כלים".
ג'רמי הולש, בן 34, הוא מהדמויות הבולטות והמרשימות בתעשיית המוזיקה הישראלית. הוא עלה לארץ משיקגו בשנת 2002, ובשנים האחרונות הוא הבעלים של Oleh Records ומסייע לאמנים ישראלים השרים באנגלית להתקדם ולהגיע לשווקים מחוץ לישראל. רוב המוזיקאים הישראלים שמופיעים בפסטיבל SXSW באוסטין בשנים האחרונות הגיעו לשם בסיוע של הולש. השנה הוא היה מעורב בהבאתם לפסטיבל של מיקה קרני, אסתר רדא, שי 360 ואחרים. "כשהגעתי לישראל ראיתי שיש המון כישרונות מדהימים, אבל לא היה שום ידע וקשר לקהילות המוזיקה העולמית. במקרה שמעתי על ROI.
הגעתי לכנס הראשון שלהם בשנת 2006, ושם פגשתי את אהרון ביסמן, שהקים ומנהל את הלייבל JDub Records (חברת תקליטים והפקה ששואפת לבנות קהילה של מוזיקאים יהודים חדשים, והביאה לעולם בין השאר את זמר הרגאיי החסידי לשעבר מתיסיהו, ש"ב). קיבלתי השראה ממה שהוא עושה, אלא שהוא לא תומך באמנים ישראלים אלא באמנים יהודים. התחלתי לפעול לפי המודל שלו בשביל אמנים ישראלים. לא היו לי מממנים ולא משקיעים, היה לי רק רעיון, אבל ROI התגלו כבעלי יכולת מדהימה לעזור לאנשים עם רעיונות גדולים להשיג הישגים. הארגון תמך בי, ולא רק כספית".
תן עצה למוזיקאי ישראלי שרוצה לפרוץ בחו"ל.
"אם מוזיקאים הולכים ל'לה לה לנד' או ל'דה וויס', זה פוגע בהם. כדי להצליח המוזיקאים צריכים להיות רציניים, להשקיע, לראות בזה תהליך, וכמובן לעשות מוזיקה נפלאה. אי אפשר להיות אמן ממוצע כדי להצליח, לא משנה כמה מוזיקה אתה עושה או מי מממן אותך. אני מקווה שעוד בתקופת חיי אראה הרכב ישראלי זוכה בגראמי. אני רוצה לסייע ללהקה ישראלית לעשות את מה שאבבא עשו לשוודיה, את מה שביורק עשתה לאיסלנד. אני רוצה לשים את ישראל על המפה, בגלל המוזיקה המדהימה שיש בארץ. אני מסתובב בעולם שישה חודשים בשנה במסגרת עבודתי, ויודע שיש לנו בישראל את אחת מסצנות המוזיקה המוכשרות בעולם".
יש מודלים נוספים לנסיונות הצלחה מעבר לים. הראפר שי חדד, המוכר בכינוי שי 360, מנסה להצליח בחו"ל גם בעזרת תכנים ים־תיכוניים־יהודיים. בעבר שר בטורקית (בין היתר שיתף פעולה עם ראפר טורקי, ויש לו מעריצים טורקיים רבים), ביוונית, בצרפתית, בערבית וכמובן בעברית. אלבומו הקודם, "שלום הייטרז", הוא ברובו המוחץ בעל תכנים פוליטיים. באלבום המיקסטייפ החדש שלו חדד שב לשיר באנגלית, כבאלבומו הראשון, ומשתמש במוטיבים יהודיים. שם האלבום הוא "ממזר חסר כבוד", בדומה לשם סרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", שהציג פנטזיה היסטורית שבה לוחמים יהודים מקרקפים חיילים נאצים ביערות. "זאת מוזיקה של יהודי לא פראייר", הוא אומר, "בעולם יש סטריאוטיפ שהיהודים תמיד ישבו בצד, הם חמודים, אתה יכול לכפכף אותם והכל בסדר. אבל אני עומד על שלי. בעולם ההיפ הופ לא שומעים הרבה את הקול היהודי־ישראלי־ים־תיכוני שאני משמיע. אני פונה לא רק לקהל היהודי, ומייצג את ישראל בצורה הכי טובה שאני יכול".
חדד, חבר הארגון, קיים שתי הופעות רשמיות בפסטיבל, בנוסף להופעות אחרות ברחבי אמריקה, לרבות בקולג'ים. "אני מדבר עם סטודנטים על מה זה להיות ראפר ישראלי, על היהודיות שלי. אני נראה ערבי בכלל, אבל הרבה אמריקנים חושבים שיהודים נראים רק כמו וודי אלן או ג'רי סיינפלד. פתאום מקבלים טוויסט אחר".
חדד מחלק את חייו בין קנדה לישראל. בארץ הוא זכור מהלהיטים "קבל" ו"שבור את הדממה", וכאחד מאמני חברת התקליטים "משפחת טאקט" שהקים קובי שמעוני, הוא סאבלימינל. הקשר ביניהם נגמר באקורדים צורמים. "אני וקובי היינו חברים מאוד טובים", אומר חדד. "אבל ברגע שסאבלימינל נכנס לתמונה וגדל וגדל, אז מבחינתי קובי נעלם. וזה מה שכואב לי. פעם היינו כמו אחים, ואז הוא עשה דברים שפגעו בי. היו לנו הרבה חילוקי דעות".
מוזיקאי נוסף שמתגורר עם החמולה הוא שמחה דוחוב, זמר ארגנטינאי־יהודי, הבעלים של מלון בבואנוס איירס ובעל שפם שקשה להתעלם ממנו. בשלוש השנים האחרונות הוא משלב בין מוזיקה לטינית ומוזיקה צוענית רקידה. בשנה שעברה הוציא את אלבומו הראשון ומאז הופיע בקנדה, אמריקה וצרפת. המיתוס, אני מזכיר לו, מדבר על להקות רוק שמתארחות בבתי מלון, מחריבות את החדר ומשליכות את הטלוויזיה מהחלון. האם, אני שואל את שמחה, אתה רוקר שהורס את המלון ששייך לך? הוא צוחק. "לא, לא, אני לא אעשה את זה במלון שלי. אבל ראיתי הרבה אנשים אחרים מעוללים חורבן כזה במלון שלי. אני אגרום נזק למלונות אחרים רק אחרי שאוודא שהם לא עלולים להיות שותפים שלי בעתיד".
"בקהילה שלנו יש אמירה כלפי העולם היהודי: היינו רוצים לראות את צמרת העולם היהודי מסתכלת יותר לכיוון הצעירים ונותנת להם יותר מקום סביב השולחן, למשל ברשת של הפדרציות היהודיות", אומרת נעה גורלין, סמנכ"לית הארגון. "אני זוכרת שהייתה לי שיחה באיזשהו מפגש של הפדרציות. הייתה שם אמירה שצריך לערב יותר צעירים. ומישהי אמרה: אבל אנחנו עירבנו צעירים. ואז התברר שהצעיר שצירפו לשולחן שהיא דיברה עליו היה בן 55. אנחנו מנסים לתמוך ולקדם את החבר'ה היהודים הצעירים, בין השאר במענקים קטנים כדי שהחבר'ה שלנו יזנקו בענק, ומכאן השמיים הם הגבול. כאן הם מכירים אנשים, לומדים ונחשפים לרעיונות. אנחנו מאמינים שהחבר'ה שלנו הם בעצם הקאדר הבא של המנהיגות של העולם היהודי. בעולם היהודי כיום אין מספיק השקעה בפיתוח ובהעצמה של המנהיגות, ואם אנחנו רוצים שהדור הבא של המנהיגות בעולם היהודי יהיה יותר מוצלח מהדור הנוכחי אנחנו חייבים אנשים ברמה גבוהה".
"אנחנו מנסים לקחת אנשים טובים מהארץ ומחו"ל, לא סתם רבנים וחבר'ה חננים כמו שהיו ב'הלל', ובזכות האנשים האלה לדעתי שינוי גדול יכול לקרות", מוסיף ג'סטין קורדה. "אנחנו רוצים להיות רשת של אלף חבר'ה שבאופן קולקטיבי מחברים יותר ממיליון אנשים לחיי קהילה".
"זה ארגון שמקבץ צעירים שלא התייאשו מהרצון לשנות את העולם, ומחבר אותם יחד כדי לחשוב איך לשנות את העולם באפקטיביות", מוסיף עמרי מרכוס. "הוא מתייחס ליהדות כתרבות ופחות כדת. ביום ראשון עוד החלפתי חיתול לבן שלי בתל אביב תוך כדי שיחת עסקים עצבנית עם קנדה; ועשרים וארבע שעות אחרי הייתי בצד השני של העולם, עושה סיעור מוחות על רעיונות הומניטריים מחוץ לקופסה".
"זה ROI, חביבי", אומר בחיוך עומר זרחיה. "היהודים משתלטים על העולם. אתה לא יכול לראות את זה, אבל זאת המזימה!"
הכותב היה אורח קהילת ROI בפסטיבל SXSW
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
