טראומה במקווה? בגלל חוסר צניעות
הדסה מרגוליס סיפרה כאן על חוויה משפילה שלה בטבילה במקווה. עיתונאית חרדית משיבה לה:"מי הן אלה האצות בדרך כלל לזעוק בקול גדול 'השפלה'? לרוב הן נשים שהצניעות לא ממש בראש מעייניהן"
אני נשואה כמעט 10 שנים. בשנות נישואיי חוויתי, כמו הרבה נשים, חוויות כאלו ואחרות, פעם במכולת השכונתית, פעם בתור לרופא, לפעמים גם במקווה, המקום המוצנע ביותר אליו נוהגות ללכת נשים ולטבול. לפני עשור, כשהייתי צעירה וירוקה בהחלט, חוויתי גם אני חוויה משפילה במקווה. הבלנית התנהגה אליי בצורה כה משפילה, עד שברכיי רעדו עת ירדתי לבור המים.
כאשר סיפרתי את הסיפור לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, היו הדעות חד משמעיות. "איך לא הרמת קול זעקה"? אבל לא חיפשתי בלגן והייתי קצת יותר עדינה. דבר אחד הבנתי באופן וודאי: זו לא הנורמה, זה לא אמור להתנהל כך.
אמי הצדיקה שתחי', בעלת ותק של למעלה מ- 30 שנה במקצוע. אין מי שיוכל לעבוד עליה ולמרוח אותה בהלכות, מה מותר ומה אסור. אמא שלי לימדה אותי את כל הכללים והחוקים וראה זה פלא, אם לא מסבכים אותם, הם כה פשוטים. אז כן, פעם אחת במהלך העשור, נתקלתי בחוויה איומה, כזו שיכולה לקרות לי בכל מקום אחר.
רק בפעם האחרונה שהלכתי למקווה, היו הציפורניים שלי ארוכות מהרגיל. החלטתי שאני מגדלת אותן בצורה טבעית כי זה מוצא חן בעיניי. הבלנית הביטה בכפות ידיי, תוך שאלות אוטומטיות שיצאו מפיה, כאשר כל תפקידן הוא להזכיר לי שלא שכחתי דבר מה. "את טובלת עם ציפורניים ארוכות, או שתרצי לגזור אותן"? שאלה. "אני משאירה אותן. הן נקיות ואין לי רצון לקצר אותן", עניתי בשלווה. "אין בעיה, היא השיבה. רק מחובתי לעדכן אותך שזה לא מלכתחילה אלא בדיעבד". שמעתי, הנהנתי בראשי וחזרתי על דבריי: "אני מודעת להלכה וזו החלטתי". טבלתי כהלכה, כמובן, בלי שום מניעות מצדה.
מעולם לא נאלצתי להסתיר את גופי בשתי ידיי, בשביל זה יש מגבת . בלי דרמות, בלי ויכוחים, בלי בלגן, הכל שקט, פשוט, נינוח ומהיר. כך במשך עשור! נזכיר כי הלכתית, חובת העיון חלה על האישה בלבד. הבלנית, העושה מלאכתה קודש, בשכר זעום ובתנאים מינימאליים, נמצאת שם כדי לסייע, וכדי לוודא שאכן הטבילה כשרה.
הבסיס להצעתה לסייע לך נובע מכך שנשים צדקניות רבות רוצות את סיועה של הבלנית כדי לוודא שאכן, אין שום חציצה שתפגע בטבילה ותגרום לכך שהטבילה לא תהיה כשרה. מתוך כך, במקומות מסוימים הבלניות התרגלו לשאול את כולן.
אם באמת היא הייתה שם די "לרדוף" אותך או נשים לא צנועות אחרות, היא הייתה יכולה לעשות את זה ברחוב. ואולי אכן נתקלת במקרה חריג , ואכן אם יש נשים שלא עושות את מלאכתן כראוי, יש להתלונן עליהן ולדאוג שהן לא תהיינה במקום הזה. ואפשר גם למצוא מקווה אחר, יש מספיק מקוואות שבהם לא תתקלי בשום שאלות.
אני זוכרת את הזעזוע שהביעה אמי כשסיפרתי לה על אותה חוויה שלילית שחוויתי במקווה. "את חייבת להתלונן, חייבת! ואם את נכנסת פעם נוספת למקווה ומאיזושהי סיבה, הבלנית אינה מוצאת חן בעינייך, אל תתביישי, בקשי שתיכנס בלנית אחרת. זו זכותך המלאה! אין סיבה שהיום המיוחד הזה ייהפך עבורך לסבל, רק בגלל נשים שאינן מכבדות את העבודה שלהן".
לשמחתי לא עמדתי בניסיון כזה פעם נוספת.
אני חייבת לציין שאני חשה באי נוחות מעצם הדיון הזה. מן הגמרא אנו למדים שהפסוק "ארור שוכב עם בהמה" נאמר על מי שמפרסמות את טבילתן, משום שיש בכך חוסר צניעות. כל הדיון הזה הוא הפך המהות של נושא הטבילה, וחבל מאד שנאלצתי בכלל להגיב לו.
לצערי הרב שמעתי על עוד נשים שחוו חוויות בלתי נעימות במקווה, אך הדבר אינו מהווה נורמה. הרוב המוחלט של הבלניות, הן נשים עדינות, טובות לב וצדיקות, אין הרבה נשים אחרות שהיו מוכנות לעשות את העבודה הזאת. ואם יש בלניות שחושבות שמותר להן לקחת את העבודה צעד או יותר קדימה ולדאוג לצד הרוחני שלך, חובה להתלונן עליהן. חבל שהקומץ יאפיל על כל המערכת המיוחדת הזאת. אין סיבה להיכנס ללחץ מיום המקווה, אין סיבה להיות בלחץ מי תהיה הבלנית והכי מומלץ למצוא בעירך את המקום אליו את הכי מתחברת ואפילו לתאם עם בלנית מועדפת עלייך. תתפלאי כמה נכונות יש מצדן.
הבלניות הן צדקניות! ברגע שאת עולה מהמקווה הן לא מסתכלות עליך וחוצצות ביניכן במגבת! כל מה שהן רצו זה לסייע לך, או לי, לטבול כהלכה. הרי בשביל זה הגענו למקווה, לא?
אני מאחלת לך הדסה שתזכי תמיד לטבילה כשרה כהלכה, עם חיוך והרגשה נעימה!
הכותבת שותפה בפרויקט'דוסים'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
