תנו לי שבת חילונית
מתחם התחנה בירושלים משדר סוג של 'שבתיות', כי הוא מוקדש לבילוי ולא לעבודה. האם השבת היא רק יום מנוחה מהעבודה? האם אנחנו צריכים לקחת הפסקה גם מדברים אחרים מלבד העבודה?
אכן, המתחם החדש משדר אולי סוג של 'שבתיות', מעצם העובדה שהוא מוקדש לבילוי ולא לעבודה, ושהמבלים בו עושים זאת על טפם וכלביהם, בלבוש של פנאי ובקצב של שבת (ואני מניח בצד, לרגע, את התהייה על כל אלו שעובדים על מנת לספק את הבילוי הזה; לא בגלל שאני מקל ראש בסוגיה חמורה זו אלא לצורך מיקוד הדיון). אך האם בכך די? האם המנוחה הזו שונה מיום שישי הפנוי, והאם יש בה משהו יהודי ייחודי? האם השבת, באמת, היא רק יום מנוחה מהעבודה? האם רק מקום העבודה הוא הדבר שממנו אנו צריכים לעשות הפסקה?
ואנקדוטה ניו יורקית: אחרי שהות של כמה שבועות בתפוח הגדול, התחלתי להיות מוטרד מהעובדה שהרכבת התחתית בה פועלת ללא הפסקה כל ימות השנה. אין שבת, אין אפילו יום כיפור. משהו ברציפות הלא נשברת הזו נראה לי לא אנושי, סיזיפי, אפילו מטיל אימה. ואז הגיעה 'סנדי', ולפתע שבת הכל, ובאזורים שלא נפגעו היו יומיים שמשיים ויפים בהם אנשים הילכו כשלראשונה דום דבר אינו נוהם מתחת רגליהם.
השבת, לפי המסורת היהודית, היא ערך שמציע הרבה יותר מכך. לא אכביר כאן ציטוטים מאבותיה החילוניים של הציונות, שפיארו את השבת, חיפשו דרכים לשמור אותה בדרך עכשווית, וביכו את אבדנה בחברה המתהווה, בהתיישבות העובדת ובעיר כאחד. אסתפק בקביעה שהרעיון של הפסקת המירוץ האנושי ליום אחד בכל שבוע, ומעבר מיצירה ופעולה להקשבה והפנמה, אינו מתמצה במעבר משגרת העבודה לשגרת המנוחה. גם ביום המנוחה, בגירסתו המוכרת במערב, אנו ממשיכים להיות חברה צרכנית וממשיכים להיות מחוברים למדיה הטורדנית. היושבים במסעדות במתחם התחנה נושאים איתם, גם ביום השביעי, את הארנק ואת הפלאפון, את הסטטוס החברתי-כלכלי ואת הסטטוס בפייסבוק.
הביקורת על האופן שבו החברה הדתית שומרת את השבת היא לגיטימית, אבל היא תועצם אם תציג אלטרנטיבה. יש מי ששמחים בכך שהשבת תיהפך, לפחות באזור מסוים, לעוד יום של חולין, עוד יום 'נורמלי', עוד 'שפיות' בעיר הקודש, שתעמיד אותה בשורה אחת עם כל ערי המערב. יש מי שמסתפקים בכך שהשבת תהיה יום מנוחה במובן הפשוט של המילה, ותו לא. עבור כל אלה, הבשורה של מתחם התחנה היא בשורה מספקת.
אבל יש רבים בציבור החילוני – במיוחד בקרב אלה המבקשים ליטול אחריות על היהדות שלהם, ולא להותירה כמונופול של הציבור הדתי – המאמינים ששבת צריכה ויכולה להיות יותר מכך. עבורם מתחם התחנה הוא מבחן והזדמנות לעיצובה של פרהסיא יהודית-חילונית של שבת. אולי, למשל, מתחם בילוי שבתי בו לא משתמשים במכשירים סלולריים. חלון בזמן בו הסועדים זה עם זה צריכים להסתכל איש בעיני רעהו, לוותר על 'חלוקת הקשב' ולהקשיב באמת. ואולי מקום בו אמני רחוב מופיעים ומנגנים, כשהם יודעים שאיש לא יזרוק להם מטבע – כי זהו יום ללא ארנק.
אינני מציע דווקא את ההצעות הללו. כמי ששומר שבת בדרך הישנה, שאינני מכחיש שהיא זקוקה לרענון, אינני נמנה על אלו שרשאים או צריכים לענות לשאלה הזו. אבל מי שמאמין באמת שיש לו אלטרנטיבה יהודית פוזיטיבית לדרך הדתית, חייב להידרש לכפפה הזרוקה כאן על הרצפה. האם מישהו ירים אותה?
הכותב הוא מייסד מוסף 'שבת' לתורה, הגות וספרות במקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
