עכשיו תורה: גם הנשים אשמות בהדרה
בדורות קודמים היה לנשים מקום מרכזי בחיי הקהילה היהודית - בשמחת תורה ובכלל. מאז נשכחו המנהגים, אבל לא בכל אשמים הגברים. גם אנחנו הנשים אשמות ששכחנו, שלא שאלנו
אמנם הם אינם מעודדים ליוזמה שכזו מלכתחילה, אך מי שבוחרת מיוזמתה לעשות כן זוכה לתמיכתם: "לנשים הרואות בכך חשיבות, מותר לרקוד עם ספר תורה או סביב ספר תורה המונח על שולחן במרכז הריקודים "... על הקהילה לבחון את האפשרויות לשיתוף הנשים בחג בדרכים מגוונות".
אך למרות תחושת החידוש שבדבר, התבוננות מגדרית בתולדות התרבות היהודית מגלה שמדובר רק בהחזרת עטרה ליושנה. גם במהלך ההיסטוריה היו הנשים חוגגות בדרכן את שמחת התורה בפזורה היהודית ופיתחו מנהגים וטקסים ליום זה. התחושה שרק בדורנו מתאפשרת יוזמה נשית למעורבות בריטואלים הדתיים ובשותפות נשית בעשייה הדתית נובעת מחוסר היכרות עם עולמן של הנשים היהודיות בדורות קודמים.
לא נעסוק כעת בשאלה על מי מוטלת האשמה לאובדן הידע ועולם העשייה הנשי. על כך ראוי שנקדיש מאמר נפרד. ביום חג זה של שמחת תורה, נחזור למורשת שהשאירו לנו אמותינו; נעיין במנהגים ובתפילות של נשים יהודיות, אשר שילבו בין התרבות היהודית לבין מנהג המקום.
צ'כיה, המאה ה-16. רבקה בת מאיר טיקטינר כותבת פיוט הודיה לנשים: שיר לשמחת תורה. ככל הידוע, זהו הפיוט הקדום ביותר שכתבה אישה באירופה, בשפת היידיש. הוא הושר בזמן שנשים טרחו וקישטו את ספרי התורה לקראת החג. רבקה, שקבורה בבית העלמין היהודי העתיק בפראג, לא הייתה לבד; אנו מכירים עוד נשים למדניות שפעלו באותה תקופה בצ'כיה.רבים שסיירו בבית הקברות העתיק בפראג זיהו בוודאי כתובות מרתקות על המצבות, עדות אילמת למעורבון של הנשים בחיי הקהילה.
בוורמס שבגרמניה היו הנשים מתכנסות בערב שמחת תורה לפני בית הכנסת. בראשן עמדו שתי נשים: אשתו של "חתן תורה", המתכבד בקריאת הפסוקים האחרונים שבתורה, ואשתו של "חתן בראשית", הפותח בקריאת ספר בראשית מחדש. כשנכנסו הנשים לבית הכנסת היה נער קורא ומכריז על תרומות לבית הכנסת - טאטוא בית הכנסת, הכנת פתילות והדלקתן, שאיבת מים לנטילת ידיים - ומוכרן למרבה במחיר. דמי המצוות הללו לא היו נמסרים לגבאי הצדקה, אלא שתי גבאיות היו אחראיות לו. הנשים היו משלבות את ידיהן, סובבות בעיגול ושרות זמירות לכבוד התורה.
בקוצ'ין שבהודו היה צבע בגדי הנשים, שהקפידו לבוא לבית הכנסת לכל התפילות, משתנה מחג לחג. בעיקר בלט הדבר בחגי תשרי: אדום ולבן בראש השנה, לבן ביום הכיפורים, ירוק בחג סוכות, לבן בהושענא רבה וססגוני בשמחת תורה.
נשים השתתפו באופן פעיל בחיי הקהילה ולעתים קרובות יצרו להן מרחב נשי יהודי משלהן. הן יצרו מנהגים וחידשו טקסים, וההנהגה היהודית תמכה, עודדה והכירה בייחודן של הנשים. אז מה קרה בדרך? איך ייתכן שבישראל של 2013, כאשר נשים מבקשות לאמץ מנהגים, הדבר נתפס כחידוש אסור?
לא בכל אשמים הגברים. גם אנחנו הנשים אשמות ששכחנו, שלא שאלנו. אולי חששנו, אולי התביישנו. כך או כך - אבד לנו ואבדנו. כעת, אני מאמינה שבשלו התנאים לחזור אל מה שהשאירו לנו קודמותינו ולהמשיך בדרכן. במערכות רבות חלו שינויים: זה קרה בפוליטיקה, במערכת המשפט, באקדמיה, בצבא ועוד. הגיע הזמן שהשינוי יתרחש גם בעולם היהודי.
זוהי משימתם של נשים ושל גברים בדורנו.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
