המהפכות הגדולות של הרב עובדיה יוסף
לא לחינם ראו רבים ברב עובדיה יוסף גאון ופוסק הדור. הנער שנתקל בהגמוניה של הפסיקה אשכנזית עשה צעד אחר צעד כדי לאחד את העדות המזרחיות, ליצור פסיקה ספרדית משמעותית ולבנות עולם ישיבות מתחרה. הוא הצליח בכל זה - ועוד הרבה יותר
כדי לבחון את המפעל הזה היום, כ-70 שנה לאחר שהכריז על הקמתו, יש צורך לזכור את הראשית. לא אאריך כאן בקטעי ביוגרפיה, אלא בקווים כלליים: שנות ילדותו של הרב עובדיה יוסף עברו בשכונת הבוכרים. היישוב העברי נשלט על ידי תנועת הפועלים. בן גוריון היה איש החזון שביקש לעצב את היהודי החדש, לאחד את הגלויות ב"כור היתוך" ולפעול במהירות ל"גייר" את העולים מארצות המזרח לשורשיות ישראלית חדשה, בדמות הפועל החלוץ.
באותה תקופה חי הרב עובדיה בבועה מסורתית-דתית, בתחילה בתלמוד תורה (המנוהל על ידי אשכנזים ליטאים) ואחר כך בישיבת הדגל של הציבור המזרחי בארץ, ישיבת "פורת יוסף". מעמדם הכלכלי, התרבותי והחברתי של יהודי בבל בירושלים, בתקופת צמיחתו של הרב עובדיה, היה נמוך מאד. לעומת האינטנסיביות הדתית של ישיבת פורת יוסף, הרחוב הספרדי-מזרחי מצא עצמו מאבד את צביונו העצמי, הן מבחינת קודים תרבותיים והן מבחינת פסיקת הלכה.
שנות ה-40 בירושלים הן שנים של התחברות למחתרות, להגמוניה האשכנזית השולטת בהם ולהטמעות תרבותיות (שמאופיינות פעמים רבות בנטישת הדת). לצד חוויות של היטמעות תרבותית, סבלה היהדות המזרחית בירושלים מהיעדר מנהיגות תורנית בעלת שיעור קומה. להוציא את ישיבת פורת יוסף ורבניה, מעטים היו הרבנים שנשאו את דגל המסורת המזרחית, הן מבחינת לימוד התורה והן מבחינת פסיקת ההלכה. ספרות ההלכה האשכנזית פרחה באותן שנים, כשיהדות המזרח לא הוציאה כמעט דבר כתוב מתחת ידיה.
אפשר לסמן את היום שבו הוציא ראש הישיבה הרב עטייה את הנער עובדיה מחנות המכולת של אביו והחזירו אל הלימוד כיום המעבר של הרב עובדיה מן הבית לעולם אחר. מעתה הוא שרוי בעולם של תורה. אביו הרוחני הוא ראש הישיבה, אהוביו הקרובים הם חבריו לספסל הלימודים, ואוצר הספרים הוא גן השעשועים.
מהישיבה הוא יצא להעביר את שיעוריו הראשונים, מוגן על ידי אביו הרוחני, הרב עטייה. לצידו הוא יושב בבית הדין לעדת הספרדים, על ידו הוא יוצא לשליחות בקהיר ואליו הוא חוזר לאחר תום השליחות. מאז נשאר הרב עובדיה בתוך עולם התורה.
גם בכל שנותיו כדיין וכרב מכהן לא פסק מלחתור לחיזוק מפעלו המרכזי - "להחזיר עטרה ליושנה". המפעל הזה פועל בשלשה קווי יצור: האחד – יצירת "כור היתוך" בתוך העדתיות המזרחית. השני – העמדת מסורת הפסיקה הספרדית כ"בכורה" מול אחותה האשכנזית. השלישי – יצירת שדרת מנהיגות של פוסקים מובילים המחונכים בלימוד ופסיקה כמיטב המסורת הספרדית.
כבר בשנות בחרותו (שנות ה-30 של המאה העשרים) מגלה הרב עובדיה את חשקו "להחזיר עטרה ליושנה". משמעות החזון הזה, בגלגולו הראשון, היא להעמיד את פסיקתו של הרב יוסף קארו בראש, בתור "מרא דאתרא" בארץ ישראל. הרב עובדיה יוסף ביקש להעמידו מול משנת הפוסק האשכנזי הרב יוסף חיים, הבן איש חי, ולטעון שבחזרתנו לארץ ישראל, לאחר שנות גלות, חובה עלינו לקבל את מסורת הפסיקה של "מרא דאתרא".
עליית היהודים מארצות האיסלאם בשנותיה הראשונות של המדינה היתה, מעבר לחוויית המפגש עם התרבות הישראלית-אשכנזית, גם מקום למפגש עם הגיוונים הפנימיים של העדה הספרדית. עולים אלה, שברובם החזיקו במסורת עדתית מובהקת ומגדרית ביותר, מצאו עצמם במעברה עם בליל עדות ומנהגים שנאספו מכל פזורת השלטון המוסלמי: יוצאי מרוקו הכפריים עם האצולה העירונית, לצד יוצאי בגדד עם עולי ג'רבה, וכן הלאה. לכל תת-קבוצה היו החכמים שלה, והמסורת הקהילתית שהביאו עמם, שכללה ניגונים, טעמים ושלל מנהגים.
המפגש המגוון הזה יצר בהכרח שאלות של שמירת מנהגים מול אחדות בהלכה. הרבה רבנים מקומיים, רבני בתי כנסת, שכונות ויישובים, המשיכו ללמד ולהטיף לשמירת המנהג העדתי, בדרך שתיתן לעולים החדשים תחושת שייכות וחיבור מיידים. ד"ר נרי הורוביץ הגדיר את הרבנים בבתי הכנסת העדתיים כ"ספריות הזיכרון של יהודי המזרח".
על רקע זה אפשר לקבוע שמפעלו הראשון של הרב עובדיה היה להעמיד את כל יהודי המזרח בחזית אחידה אחת, ולהעביר את כל העדות ממזרח שמש ועד מבואו (ארצות הים התיכון) למסורת ה"מחבר", רבי יוסף קארו. זהו מפעל המזכיר מאד את "כור ההיתוך" של בן גוריון, אלא שבשונה מהאחרון, הרב עובדיה לא התייחס כלל לאשכנזים. כל מעייניו היו נתונים לגיבוש המסורת המזרחית. הפסיקות שלו, ההתקפות שלו והתשובות שלו מאותן שנות ראשית, נתונות כולן למאבק פנים עדתי – בין רבני המזרח ומסורת הפסיקה של מרן.
בשלב מאוחר יותר, כשנחשף מתוקף תפקידו כדיין למעמדה הנחות של הפסיקה הספרדית בקרב האליטות האשכנזיות השולטות במערכת הרבנות והדיינות בארץ, החל הרב עובדיה יוסף לפעול "להחזיר עטרה ליושנה" במגמה לרומם את קרן הפסיקה הספרדית. במפעל זה הוא לא ביקש לאחד, אלא דווקא לפצל.
בהתייחסותו לשוני שבין האשכנזים לבין ספרדים הוא נשא את דגל הגיוון ושמירת העדתיות באדיקות: "כל קהילה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר שולחן ערוך, והאשכנזים יוצאים ביד רמ"א, ולא חששנו מעולם שעל ידי כך תהיה התורה כשתי תורות".
החוויות שצבר בישיבתו לצד דיינים אשכנזים עוררו את חשקו להעמיד את המסורת הספרדית בעוצמה על תילה. בכמה וכמה תשובות מתאר הרב עובדיה את הזלזול של ההנהגה הרבנית האשכנזית ביחס לרבני המזרח.
כשעלה לכס הרבנות בתל אביב הוא הורה לרושמי הנישואין לאשר לחתנים מעדות המזרח להתחתן בימי בין המצרים ועד ר"ח אב. "ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א שקדמוני הניחו המנהג להחמיר אין לשנות המנהג - ולאו מילתא היא... על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו".
וכמו דוגמא זו ניתן להציג רבות נוספות. הרגשת הקיפוח שמבטא הרב יוסף אינה פרי דמיון בלבד. הרגשה זו לא הסתכמה אצלו בביקורת פסיבית אלא הוא פעל מראשית דרכו. כנגד עמדתו, היתה דמותו של הרב עוזיאל שראה את איחוד המנהגים כמהלך הכרחי בבניית העם, והסכים לשלם את מחיר הוויתור על מנהגי אבותיו למען אותה אחדות.
קשה להעריך את הרווח וההפסד שבכל אחת מהשיטות. בעולמה של הציונות הדתית טושטשו זה מכבר המחיצות העדתיות. עדות מתחתנות זו עם זו, רבנים מלמדים בישיבות ללא שום הקשר עדתי וקהילות מתנהלות בשילוב מנהגי עדות. הרחוב החרדי, אשכנזי וספרדי, ממשיך להקפיד על מגמות הפרדה עדתיות. לעיתים מתפרצת פרשה כמו בית הספר בעמנואל וחושפת את פניה הכעורות של המגמה העדתית הזו, אולם לריקוד הטנגו הזה יש שני צדדים. גם הרב עובדיה יוסף מעצים עד לקצה את הצורך בהגדרה מזרחית נבדלת, תוך הקפדה על בכורתה מול זו האשכנזית.
הנקודה הזו, של דמות "בן התורה" הספרדי חשובה ולא מוכרת מספיק. הדגם הרגיל בעולם התורה של "בני תורה" הוא הדגם הליטאי. הרב עובדיה נטוע עמוק בתוך הדגם של בני תורה אך מבין היטב את הצורך של ההמון להכשיר עצמם לפרנסה.
ניתן למצוא הרבה אמביוולנטיות בדבריו ולעיתים גם סתירות בין האמירות הפומביות, המיישרות קו עם האליטה האשכנזית ובין ההנהגה הפרגמטית שחותרת למציאת שיווי משקל בין לומדי התורה ובין העוסקים בפרנסה. באוזן הישראלית עוד מהדהדים דברי הגידופים שהשמיע הרב עובדיה כלפי השר יעקב נאמן בעקבות הצעותיו לגייס בחורי ישיבה לפרק זמן קצר, שאחריו יוכשרו למלאכה מודרנית.
איני יכול לאשש זאת, אך דומני שזוהי רטוריקה ציבורית, ואילו בדיונים פנימיים הוא קשוב הרבה יותר לפתרון בעיית הגיוס של מי שאיננו משתלב בכל מאודו בלימוד התורה.
ואולם, עיקר כאבו של הרב עובדיה יוסף הוא על סגנון הלימוד בישיבות הליטאיות. בשעה שהרב עובדיה הספיד את הרב יעקב עדס, שהיה רבו בישיבת פורת יוסף, סיפר על שיטת הלימוד בישיבה: "המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערינו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף".
לצד פעילותו הציבורית הרחבה פעל הרב עובדיה ללא הרף להקמת מוסדות לימוד לבני תורה ספרדים, המאמצים את עקרונות הלימוד שהוא דוגל בהם ואת מסורת הפסיקה שלו.
מראשית שנות ה-50, בשובו מהכהונה הראשונה כדיין בפתח תקווה ועד ערוב ימיו עסק הרב עובדיה יוסף בעיצוב בן התורה הספרדי שימשיך את מפעלו 'להחזיר עטרה ליושנה'. בשנת תשל"ג, עם בחירתו לתפקיד ה'ראשון לציון', הקים את בית המדרש לדיינים "חזון עובדיה", ומימן את החזקת האברכים. בוגרי הכולל הזה מכהנים כדיינים ורבנים בערי ישראל והתפוצות.
בשנת תשמ"ו הקים הרב עובדיה כולל נוסף בראשות בנו, הרב דוד, בשם 'יחוה דעת'. כולל זה נחשב לגדול שבכוללים הספרדיים בעולם. הרב עובדיה הקפיד למסור בו שיעורים קבועים לתלמידי הכולל, ושמר איתם על קשר רצוף וישיר. בשנת תשנ"ג החליט הרב עובדיה על הקמת ישיבה גבוהה בראשות בנו הרב יצחק. בישיבה זו מדריך הרב יצחק את תלמידיו על פי שיטת אביו, ומעמיד מאות תלמידים. זהו חוד החנית של עתודת הרבנים מתלמידי הרב עובדיה. בשנת תשנ"ו נוסף עוד כולל אברכים לרשת הזו, בראשות הבן הצעיר הרב משה, 'מאור ישראל'. שלושת המוסדות הללו הם בסיס הפעולה הביתי של הרב עובדיה.
כך ביקש הרב עובדיה לאמץ את הדגם האידאלי של חברת לומדי תורה, עם שמירת האפיון המיוחד של בן התורה המזרחי.
פרשת "עמנואל" העמידה את הרב עובדיה במבוכה עצומה. בדרך הטבע הוא היה אמור להיות מראשי התומכים במאבק על האפליה במערכת החינוך התורני. אולם כפי שנהג לומר בעבר על רבני המזרח הכנועים לאליטות האשכנזיות, גם הוא מילא פיו מים ו"שרים עצרו מילים". הרחוב המזרחי נותר עמום מול הנהגה הנשלטת על ידי חצרו של המנהיג הליטאי הישיש, הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל.
בשנים עברו ידע הרב עובדיה לנהל מלחמות קשות מול הרחוב הליטאי. כוחו העיקרי בפסיקה הוא "כוח דהיתירא". המעיין בתשובותיו, מראשית דרכו בהלכה ועד עתה, ימצא מאות פעמים בהם הלך הרב עובדיה בכוח זה. מי שרגיל בתשובות הלכתיות של העת החדשה מכיר את המילים: "המחמיר – תבוא עליו ברכה". המעיין בכתביו של הרב עובדיה ימצא שבדרך כלל הוא מתיר ללא חשש. העימות הגדול והמשמעותי ביותר של הרב עובדיה עם הרחוב האשכנזי - ליטאי התנהל סביב סוגיית היתר המכירה.
מספר בנו, הרב יצחק יוסף, שבאחד מביקוריו אצל ה"סטייפלער", הרב יעקב קנייבסקי, ביקש ה"סטייפלער" מהבן שיעביר את תרעומתו על אביו שמלמד בבני ברק, מקומו של החזון אי"ש, פסקים הנוגדים את רוחו. הוא ביקש שהרב עובדיה יפסיק לומר את דעתו בנושא זה בבני ברק, כי "שיעוריו הורסים להם את כל מה שהם משקיעים בשמירת שביעית כהלכתה".
הרב עובדיה הגיב על בקשתו של הסטייפלר כי "מאחר ורובו של הישוב בארץ אינם חרדים ואם לא יעשו בשבילם את ההיתר יכשלו ח"ו באיסורים לפיכך גם היום צריכים להסתמך על ההיתר, וכמו שכתב הגאון מקוטנא 'שעל ידי פחזותם של הרבנים האשכנזים יצאה מכשלה גדולה'…והרי ישראל ערבים זה לזה". בתקופה האחרונה נחלש הרב ונדם קולו. כוחו הרב וכתפיו הרחבות חסרות מאד במאבקים הציבוריים. הדוגמאות רבות והכאב גדול. כמעט כל פרשה הלכתית ציבורית שנמצאת במאבק של הציבור החרדי לא זכו לתגובה מאת הרב עובדיה, גם במקומות שבעבר הביע עמדה נחרצת (כמו, למשל, בסוגיית הגיור).
בארון הספרים ההלכתי הוא כבר קבע את מקומו. כמעט ולא יימצא רב ומורה הוראה שלא יעיין ב"יביע אומר" כדי לפלס דרך בפסיקה. בעולם הרבנות והדיינות הוא שינה לחלוטין את המפה. מול הגמוניה אשכנזית שמצא בתחילת דרכו הוא עומד עם רוב בולט של דיינים ורבנים מעדות המזרח, תלמידיו ותלמידי תלמידיו. רק בחזית האלטיסטית, עולם התורה – נשארה ההגמוניה האשכנזית כשהייתה.
נוכל להתפלל שמורשתו של הרב עובדיה תתעצם סביב האחריות שנטל על עצמו בעשרות שנות פסיקה, מתוך מחשבה על כל אחד בישראל ומתוך מגמה של "ערבים זה לזה".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
