אין לגזור על הומוסקסואלים דתיים חיי בדידות
איני מכיר רב מזרם כלשהו שיתיר את משכב הזכר שנאסר בתורה. אך אין היתר לגזור על בני אדם חיי בדידות. גבר שאינו מסוגל לחיות בזוגיות של אמת עם אישה נידון לחיי בדידות שעשויים להיות עבורו גזר דין מוות. גם "ספק פיקוח נפש" דוחה שבת. בסוגיה זו אנו צריכים לא לפחד להגדיר את המציאות כ"ספק פיקוח נפש"
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות.
גן נעול - לא שביל אליו לא דרך.
גן נעול - אדם. גן נעול.
האלך לי, או אכה בסלע
עד זוב דם.
(רחל)
בפתיחת מאמרו על הנישואין, מצביע הרב י"ד סולובייצ'יק על שתי תכליות בסיסיות בדבר מוסד הנישואין. האחת מבטאת מחויבות קולקטיבית שבה שני בני הזוג מעמידים עצמם לשירותה של החברה, והשנייה מבטאת את המחויבות הפנימית שבמוסד הנישואין. מחויבות זו נעוצה בחווית היחד של שנים המשתוקקים לאהבה וידידות.
תוצאה מבדילה (="נפקא מינה") בין שתי תכליות אלו היא המקום של מצוות "פרו ורבו".
לפי התכלית הראשונה מצוות פרו ורבו היא הקורה המרכזית שעליה מושתת הבניין כולו. טול מהנישואין את המחויבות הזו ואיבדת את כל משמעותה.
לפי התכלית השנייה אין פגיעה בנישואין גם אם לא צמחו מהם חיים חדשים. עצם ההתקשרות של בני הזוג היא היא היצירה המתבקשת.
כדרכו של הרב סולובייצי'ק במקומות אחרים, גם כאן הוא מבקש לגלות בתורה את שתי התפיסות גם יחד. הציווי "פרו ורבו" מבטא את מהותו ותכליתו של האדם הנברא בפרק א. חובת ההולדה של האדם המופיעה בפרק א מתבררת כחלק מהיות האדם שותף לקב"ה בהמשך מעשה בראשית. עצם המעשה המיני המוביל להמשכת הזרע אינו רק מקודש אלא טבעי והכרחי.
פרק ב המתמקד ב"לא טוב היות האדם לבדו" מבטא את כמיהתו של האדם לחלוק את חייו בשותפות. אין בפרק זה מאומה מצרכי הגוף של האדם, אין כלל עיסוק בחובת ההולדה אלא בבדידות המעיקה של הנברא הראשון. לאיש ולאישה יש שמות, הם לא שייכים לכלל הטבע אלא הופכים להיות אנשים פרטיים, מיוחדים ומתייחדים. "בהקשר זה צריכים היו הנישואין לקנות להם משמעות חדשה, בבטאם לא רק את דרישותיו של הגזע אלא גם (ואולי בעיקר) את כיסופיו של האדם היחיד" (הרב סולובייצ'יק, שם, עמ' 49).
הנישואין מכילים בתוכם גם את השאיפה הסובייקטיבית להיגאל מהבדידות, וגם את המוסד האובייקטיבי של כריתת ברית של שני יחידים המבקשים להקים יחד קהילה, ולשם כך מקבלים על עצמם מחויבות הדדית זה לזה.
על פי קריאה זו אבקש לגשש את מילותי בתשובה להרבה אנשים השואלים את דעתי ביחס לזוגיות של אנשים בעלי נטיות חד-מיניות.
כבר בפתיחה אומר שאיני מכיר רב מזרם כלשהו שיתיר את משכב הזכר שנאסר בתורה. הפסוק שבתורה ניתן לפרשנויות, אך גם באופן המקל ביותר משכב זכר ייחשב לאיסור. הנושא של דבריי כאן אינו קשור לחוויה המינית אלא לחוויית הנפש של האדם המבקש להימלט מגזירת הבדידות ולחוות את חווית היחד שמתרחשת בין בני זוג.
על פי זה נאמר שמוסד הנישואין היה ויישאר בהגדרה היהודית שלו התקשרות בין איש ואישה שנועד למימוש האידאה האלוקית של המשכת העולם ("פרו ורבו") ולמימוש האידאה הפרטית והסובייקטיבית של האדם ("לא טוב היות האדם לבדו"). זו המשמעות של נישואין "כדת משה וישראל". אלא שזוגיות לחוד ונישואין לחוד.
זוגיות אינה מחייבת נישואין ויש מקום רב לשחרר את התלות שבין שני המושגים. כבר עמד על כך הרב אליעזר מלמד בכותבו בטורו "רביבים" (אתר "בשבע", חנוכה תשע"ד):
יש לקבוע שכל שני אנשים זכאים לחתום על הסכם לשותפות זוגית, שיזכה אותם בכל הזכויות הנגזרות מחיים משותפים, כעין משפחה. אין ראוי לקרוא להסכם זה "ברית", מפני שברית מבטאת קדושה ונצח, ואילו המדינה צריכה לאפשר גם שותפות שאין בה קדושה והתחייבות לנצח. לכן השם המתאים לכך הוא "שותפות זוגית".
שלא אחטא חלילה בהוצאת דברים מהקשרם, הרב מלמד לא התייחס בדבריו להתקשרות זוגית של בני אותו מין. אני קורא את דבריו ומקשיב למשמעות מילותיו. הצורך של אדם לצאת מן הבדידות ולחיות במבנה זוגי הוא צורך קיומי. הרב מלמד עוסק בשאלה המשפטית הנגזרת מזה. קבלת זכויות "כעין משפחה". אני לא עוסק כאן בשאלה המשפטית אלא בשאלה העקרונית – האם עצם החיים המשותפים, תחת קורת גג אחת, של בני זוג חד מיניים שמוצאים הבנה ואהבה זה עם זה הם איסור?
לדעתי צריך לייצר גבולות גזרה כתשובה לשאלה זו:
הגבול האחד – אין היתר לאדם להביא עצמו לאיסורי תורה. כל פעילות גופנית או נפשית שמייצרת התעוררות פיזית שאינה מותרת – תהיה אסורה. מבלי להתפלפל במגוון אין סופי של סיטואציות אפשריות אני אומר שאיסורי תורה של גירויים מיניים לא יכולים למצוא היתר.
הגבול השני – אין היתר לגזור על בני אדם חיי בדידות. עצם היציאה מן הבדידות אל חיי הזוגיות היא הצלת חיים של ממש. ראיתי הרבה אנשים בודדים בחיי הקצרים, ואני יודע שפעמים רבות הם בסביבת סיכון גבוה. גבר שאינו מסוגל לחיות בזוגיות של אמת עם אישה (או להפך) נידון לחיי בדידות שעשויים להיות עבורו גזר דין מוות. ההלכה מכירה היטב את מושגי "פיקוח נפש" ועושה בהם שימוש רחב עד כמה שאפשר. גם "ספק פיקוח נפש" דוחה שבת. גם בסוגיה זו אנו צריכים להשתמש באותה מערכת מושגית ולא לפחד להגדיר את המציאות של הבדידות כ"ספק פיקוח נפש". ההגדרה הזו מחייבת אותנו (בני משפחה, מחנכים ורבנים) לעשות כמה שביכולתנו כדי שהאנשים החיים בסביבתנו יצאו מאפילה לאורה וממוות לחיים. הבדידות היא סם מוות והזוגיות הנאמנה היא סם חיים. ובחרת בחיים.
המאמר פורסם באתר 'כמוך' - הומואים דתיים אורתודוקסים
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
