כתר השתיקה: הסיפור המוזר של כתר ארם צובא
תעלומת הדפים החסרים בכתב היד החשוב ביותר של התנ“ך ממשיכה להסעיר את העולם היהודי: מי "טיפל“ בכתר ארם צובא מיד לאחר שהובא לארץ? תחקיר
ד"ר זר, תלמיד חכם ואיש אקדמיה, ראש מדור טקסט ומסורה באוניברסיטה העברית, היה הראשון שהכניס אותי אל "מחתרת הכתר". כמצוותו ישבתי וקראתי בשקיקה את ספרו המאלף של מתי פרידמן, "תעלומת הכתר". פרידמן מטלטל את קוראיו בין עבר להווה, מדלג בקלילות בין יבשות בהתחקות אחרי גלגוליו של "כתר ארם צובא" - כתב היד המדויק והחשוב ביותר של התנ"ך. לא רק בדפים עתיקים עוסק פרידמן, אלא גם באנשים חיים: אנשים שמחפשים באובססיביות את 190 דפי הכתר החסרים, המכילים כמעט את כל חמשת חומשי התורה. את קומץ המשוגעים לדבר - אנשי אקדמיה, אספנים, יוצאי קהילת המודיעין ובני קהילת חלב - מכנה פרידמן "מחתרת הכתר".
הקבוצה התגבשה לאחר שהתברר כי בניגוד להנחה המקובלת, כמעט כל דפי הכתר שרדו את פרעות 1947 בחלב. ארון הברזל שבו נשמר הספר אמנם הוצא מבית הכנסת, דופנו האחורית נתלשה ודפי הכתר התפזרו בחצר - אך שמש בית הכנסת ובנו הגיעו למקום ואספו את הדפים המפוזרים. ככל הנראה רק דפים ספורים אבדו בפרעות. "הכתר", ברובו הגדול, שרד. פרידמן טוען בספרו שכך גם יצא הספר העתיק מחלב בספטמבר 1957 - כמעט בשלמותו.
"תעלומת הכתר", שנכתב במקור באנגלית, תורגם לשפות רבות וזכה לתהודה עולמית. לאחרונה אף הוענק לפרידמן פרס סמי רוהר, הפרס הספרותי היהודי החשוב ביותר. דווקא בישראל התקבלו הגילויים החדשים באדישות יחסית, ואף ש"תעלומת הכתר" מעלה קצות חוט שיכולים להוביל לאיתור הדפים החסרים של הכתר, לא נפתחה כל חקירה רשמית בנושא.
כשהגעתי אל העמוד האחרון בספרו של פרידמן רציתי להמשיך ולדפדף הלאה. נראה כאילו המסע המאלף לא הגיע לסיומו. "למה לא תמשיך את התחקיר? " שאלתי את פרידמן כשנפגשנו. "הרי עצרת רגע לפני הסוף. הזכרת שמות של חשודים פוטנציאליים, אבל השארת שאלות פתוחות".
"את שלי עשיתי", השיב פרידמן. "הקדשתי לזה כארבע שנים, והיום אני עסוק בכתיבת ספר בנושא אחר לגמרי. אשמח לסייע ולהעביר לך כל חומר רלוונטי".
בספרו מעלה פרידמן תזות שונות באשר לשאלה באיזה שלב במסעו של הכתר מחלב לירושלים נעלמו הדפים. אחת האפשרויות היא שהדבר אירע ממש מתחת לאפו של נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי.
מהר מאוד התברר לי כי אף שפרידמן מנסה לשקוע בעבודה על ספרו החדש, מחתרת הכתר לא מרפה ממנו. פרידמן, יליד קנדה המתגורר כיום בירושלים, הוא שותף מלא לדיונים הסוערים שמקיימים חברי המחתרת בבתי קפה, מכותב למיילים שלהם המעדכנים בהתרגשות על כל גילוי חדש, ומסתובב בעצמו במסדרונות הכנסת כדי לשכנע ח"כים שיש לפתוח בחקירה על גורל הכתר שהוברח מסוריה לישראל.
מרדכי פחאם היה האיש שהוציא את הספר העתיק מסוריה לטורקיה. הרבנים שמסרו בידו את הגוויל, שגילו יותר מאלף שנה, ביקשו למוסרו לרב יוצא חלב שהתגורר בתל אביב. אלא שבנמל חיפה נלקח הכתר מפחאם בידי נציגי הסוכנות היהודית, והועבר לביתו של שלמה זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות. שם שהה הספר כשבועיים, ולאחר מכן, בהתאם לבקשתו של הנשיא יצחק בן צבי, הועבר למכון המדעי שהקים הנשיא. מי שטיפל בכתר והופקד על שמירתו היה מאיר בניהו, עוזרו המדעי של הנשיא ומנהל מכון בן צבי.
מה קרה בקו התפר בין שרגאי לבניהו? השאלה הזו טורפת את לילותיהם של חברי מחתרת הכתר. הם חולמים עליה בשנתם, ומנהלים בדמיונם שיחות נוקבות עם גיבורי הפרשה, שכבר הסתלקו לעולם שכולו טוב.
רפי סיטון, יליד חלב שעשה שנים רבות בשירות השב"כ, המוסד ואמ"ן, הוא חבר כבוד במחתרת. חלק ניכר מספרו של פרידמן מבוסס על תחקיר שערך סיטון לתוכנית הטלוויזיה "הטוענים לכתר", ששודרה בראשית שנות ה-90. הוא ראיין אז כמה עדים שראו את הכתר לאחר הפרעות, וכולם זכרו שרק דפים ספורים חסרו בו. העדות החשובה ביותר צולמה בארגנטינה. סיטון ראיין מול המצלמה את הרב יצחק שחיבר, אשר בשנת 1952, לפני צאתו מחלב, הלך לראות את הכתר במחבואו. "אני ביקרתי שמה את המחסן וראיתי את הכתר, ולא היה חסר כל כך", מעיד הרב שחיבר. "ידעתי שהיו חסר ממנו, אבל לא מאתיים דפים".
סיטון : "חסרים ארבעה וחצי ספרים".
שחיבר : "זה לא היה. אולי איזה יד. . ."
סיטון : "שיחקה בזה ? "
"שיחקה בזה וגנבה את זה", עונה שחיבר, שמדגיש שוב כי ראה את הכתר, פתח אותו, ובסך הכל חסרו בו דפים ספורים.
את סיטון, היום כבן 80, אני פוגשת בביתו במודיעין. כמי שנפגש גם עם שרגאי וגם עם בניהו, הוא חושף בשיחתנו לראשונה פרטים חדשים על הקשר בין שני האישים ובינם לבין הכתר. "תחילה חשבתי שהדפים החסרים נעלמו בדרך מסוריה לישראל", מספר סיטון. "לפני שידור התוכנית לא הייתה לי כל סיבה לחשוב שהם נעלמו בארץ. בין היתר הזמנתי לדיון הטלוויזיוני את מאיר בניהו, ואחרי שישבתי מולו באולפן הבנתי שמשהו לא תקין בהתנהלות שלו".
איך הגעת למסקנה הזו?
"כאיש מודיעין שהפעיל הרבה סוכנים, יש לי ניסיון בתהייה על אופיים של אנשים באמצעות שיחה".
בצפייה בתוכנית המצולמת, לא צריך להיות סוכן מוסד כדי להבחין בחוסר הנוחות של פרופ' בניהו. כשהמנחה מיכאל קרפין שואל אותו כמה דפים היו בכתר כאשר הובא אל הנשיא, מתחיל בניהו לגמגם: "הכתר בא... אם אינני טועה..." "294 דפים ", משלים משתתף אחר בדיון.
"294 דפים ", חוזר אחריו בניהו. "לא כולם היו במצב גרוע, אבל היו הרבה דפים שהפטריות עשו בהם שמות". " אנחנו יכולים לסכם שחלקו של הכתר שאיננו נמצא איתנו לא הגיע לישראל. האם כך אתה אומר? " שואל קרפין. "קשה לי לומר זאת", עונה בניהו. "הכתר נמסר למר שרגאי. הוא הביא את זה לבן צבי בבית הנשיא. מיד ראינו שמצבו לא טוב".
" ולגבי מספר העמודים? "
"כפי שאמרתי, 291", לא מדייק בניהו. מיד לאחר שידורה של התוכנית פרסם העיתון "העולם הזה"' תחקיר המשך שהתפרש על פני כמה כתבות. העיתונאית בתיה פלדמן, שנפגשה עם בניהו פנים אל פנים, מצאה אותו מבולבל.
וכך כותבת פלדמן: "בניהו, אם כך, ראה ראשון את הכתר בארץ. הוא מתקשה לזכור אם בספר היו חסרים עמודים כבר אז, ואם כן, כמה. פרופ' בניהו, חוקר מקרא, אספן מומחה, מתקשה לענות בבירור אם ראה את העמוד הראשון הכתוב, את המשפט הראשון, בראשית ברא וגו'. . . ". . . חקירה רשמית שתנסה להתחקות אחר הדפים הגנובים של הכתר, לא נערכה מעולם", קובלת פלדמן. "להערכת 'העולם הזה', רבים מהנשאלים יודעים יותר ממה שאמרו. משום כך, עושה רושם, אם תתנהל חקירה יסודית ניתן יהיה להגיע לעמודי כתר ארם צובא".
חקירה לא התקיימה, וגם התקציב לתחקיר הטלוויזיוני אזל. סיטון הבין שעליו להמשיך במלאכה באופן עצמאי, גם ללא מקורות מימון, ולהתמקד בבניהו. גם כעת, ישוב בכורסה בסלון ביתו, סיטון נרגש כשהוא מספר על התקדמות החקירה שערך. "אחרי שראיתי את הפנים של בניהו, הלכתי לכמה אנשים במכון בן צבי. הבטחתי להם שלעולם לא אזכיר את שמם, והם כיוונו אותי לעבר בניהו. הבנתי שתחת ניהולו הייתה הפקרות מוחלטת בשמירה על כתבי יד ששווים מיליונים. לכן שנה אחרי השידור הוצאתי מכתב ובו טענתי שחלקי הכתר החסרים נעלמו בארץ".
סיטון החליט להיפגש גם עם שלמה זלמן שרגאי. "הבן של שרגאי, עובדיה, היה שליש בגדוד שלי", מספר סיטון. "הוא סידר לי שתי פגישות עם אביו, שכבר היה אז אדם מבוגר, בן יותר מ-90".
בפגישה הראשונה סיפר שרגאי האב לסיטון כי הכתר הגיע לארץ כמעט בשלמותו. "הוא אמר לי בזה הלשון: ?כשפתחנו את הכתר בבית הנשיא, ראינו שהוא שלם וחסרים בו אי אילו דפים מן ההתחלה'. אי אילו דפים מן ההתחלה", מדגיש סיטון, "במילים הללו הוא השתמש. אני זוכר זאת היטב".
בפגישה השנייה, כמה חודשים אחר כך, שאל סיטון את שרגאי מי לדעתו "תחב את ידו לשקית", כלומר העלים את הדפים החסרים. שרגאי ענה: "תגיע לבד למסקנה". " אני לא יכול להגיע לבד למסקנה", אמר סיטון, ושרגאי לחש לו: "תחשוב על בניהו".
סיטון משחזר בדקדקנות את מילותיו של שרגאי, שלא הוקלטו. "עד היום נמנעתי מלפרסם את הדברים, מחשש לתביעת דיבה", הוא אומר.
השיחה הזו מעלה שאלות ותהיות רבות. מה הביא את שרגאי לומר את הדברים, זמן לא רב לפני מותו? האם היה מדובר ביותר מהשערות? והשאלה המתבקשת - אם שרגאי ידע שדפי הכתר נעלמו בארץ, מדוע שמר במשך כל השנים על שתיקה? האם ייתכן שניסה לגולל את האשמה על בניהו כדי לנקות את עצמו? מאידך גיסא, אילו רצה שרגאי להסיר את החשד מעליו, היה יכול לטעון שהכתר הגיע ארצה חסר; הגרסה שנצמד אליה אומרת שלא כך קרה.
גם בנו של שרגאי, עובדיה, דבק בטענה שהכתר הגיע ארצה עם חמשת חומשי התורה. עזרא קצין, חוקר קבלה ונצר למשפחה חלבית, נפגש איתו והקליט את שיחתם. "ראית את הכתר? " הוא שואל את עובדיה, שהתגורר בבית הוריו כשהספר העתיק הגיע לשם. "כן. כתב יד של תורה ", עונה שרגאי. קצין: "היה ספר בראשית? " שרגאי : "לדעתי היו כמה דפים בבראשית, שלושה-ארבעה דפים חסרים". קצין : "אתה זוכר שזה היה שלם? " שרגאי : "שלם לא. כמה דפים מבראשית לא היו. שלושהארבעה". קצין : "והשאר היה? " שרגאי : "בוודאי". קצין : "אתה ראית את זה? " שרגאי : "כן. זה דבר פשוט". " השיחה הזו היא מדהימה", אומר קצין, היו"ר הלא רשמי של "מחתרת הכתר". " צריך להבין שכתר ארם צובא הוא הנכס החשוב ביותר של העם היהודי, והנכס הזה נמצא היום בסטטוס ?גזול'. הסוכנות היהודית לקחה אותו מהקהילה החלבית שלא ברצונה, והוא נמסר לנשיא בן צבי - בניגוד גמור לבקשה המפורשת של ראשי הקהילה בחלב למסור אותו לחלבים בארץ. במשך אלף שנה הכתר נשמר היטב, ודווקא כאן, תחת חסותה של מדינת ישראל, ארבעים אחוזים ממנו נעלמו. זה עוול נורא שצריך לבוא על תיקונו". מה השווי הכספי הנוכחי של דפי הכתר החסרים?
"קשה מאוד להעריך, זה משהו שאין לו מחיר. אבל לפחות מיליון דולר לדף, כלומר כ-200 מיליון דולר בסך הכל".
כדי להרכיב את הפסיפס המסובך אסף קצין במשך השנים מסמכים רבים על הכתר ועל מכון בן צבי. גם בארבע לפנות בוקר תוכלו למצוא אותו רכון מעל מאות מכתבים ודו"חות ומנסה לעשות סדר בפרטים. הוא מגיע על אופנועו אל כל אדם שיכול לספק קצה חוט בפרשה, ומתעד כל שיחה.
הערפל הכבד ביותר, מבחינתה של מחתרת הכתר, שורר סביב חלקו האפשרי של מאיר בניהו בפרשה. "בניהו פוטר ממכון בן צבי, וצריך להבין מה קרה שם. הוא היה לא רק חוקר, אלא גם אספן של ספרים נדירים וכתבי יד", אומר לי ד"ר זר. "בעולם האקדמיה מספרים שכתבי יד ממכון בן צבי נעלמו מהמכון כשבניהו ניהל אותו. פרידמן הצליח לאתר כתב יד כזה. אם את מחפשת קצה חוט, כדאי שתנסי בכיוון הזה".
בניהו הלך לעולמו בשנת 2009. הוא היה עילוי של ממש: בגיל 17 פרסם את מאמרו המדעי הראשון, בגיל 19 כבר הוציא לאור ספר. מאז המשיך לפרסם עשרות מאמרים מדעיים וספרים חשובים, ועם השנים קנה לו שם עולמי כמומחה לכתבי יד שניחן בכישרון מיוחד לזהותם ולפענחם. הוא היה בנו של הראשון לציון הרב יצחק נסים.
בנובמבר 1948 נקלט בניהו בן ה-22 במכון לחקר קהילות ישראל במזרח, שהקים יצחק בן צבי שנה קודם לכן תחת חסותה של האוניברסיטה העברית. מטרת המכון, שלימים נקרא על שם מייסדו, הייתה לחקור את תולדות יהדות המזרח ולהציל את נכסי הרוח שלה. להציל? תלוי בעיני המתבונן. יהיו שיאמרו כי איסוף של מסמכים וכתבי יד באמצעות הפעלת לחץ על בעליהם אין משמעותו הצלה, אלא השתלטות.
בעוד יצחק בן צבי שאף לשמר ולהנגיש לציבור את האוצרות שנאספו, בניהו הצעיר והמוכשר, שהתקדם במכון עד ללשכת המנהל, פעל בערוץ נוסף. את קשריו ומעמדו הוא ניצל במשך השנים לא רק כדי להשיג ספרים נדירים וכתבי יד בשביל המכון אלא גם כדי להרחיב את ספרייתו הפרטית. במהלך שנות ה-70 הופסקה עבודתו במכון, והוא המשיך לעסוק במחקר באוניברסיטת תל אביב, שם הוענק לו תואר פרופסור. מחקריו וספריו ראו אור בהוצאת יד הרב נסים", המכון שהקים לזכר אביו, ובשנת 2004 הוענק לו "פרס אמ"ת", הפרס החשוב ביותר בחקר היהדות.
כדי להבין מדוע פוטר בניהו, פניתי למכון בן צבי וביקשתי לעיין במסמכים הנוגעים למנהל לשעבר. ידעתי שפרידמן כבר ניסה להגיע אל התיק הזה ונתקל בסירוב, ולכן לא הופתעתי כשגם בקשתי נדחתה. רק כשאיימתי להגיש עתירה בשם חוק חופש המידע הסכימו במכון לחשוף בפניי חלק מהחומר.
מקורביו ובני משפחתו של בניהו גורסים שהוא פוטר משום שהתנגד עקרונית להעביר את מכון בן צבי, גוף מחקרי מובהק, מחסותה של האוניברסיטה לרשות מוסד לא אקדמי כמו "יד בן צבי". לעומת זאת המסמכים שבתיק בניהו מצביעים על כמה מקרים בעייתיים שנכרכו בשמו. במכתב מראשית שנות ה-70 קובל מר משה אזולאי כי כתב יד שנכתב בידי סבא רבה שלו בחברון, הושאל לבניהו בעבור המכון לימים מספר - אך הוחזר אל בעליו רק כעבור חצי שנה, ורק לאחר שדרש פעמים רבות את השבתו. בהמשך התברר לאזולאי כי בעת שכתב היד הוחזק במכון, הוא צולם והועבר להדפסה ללא רשותו. במכתב אחר מלין הספרן הראשי בספרייה הלאומית כי בניהו פתח משלוח של ספרים נדירים מטורקיה, שהיה מיועד לספרייה, ולקח אל המכון כמה עשרות מהם.
בתיק מצאתי גם טיוטות נעדרות תאריך של הסכם הפיטורין שנחתם מול בניהו. אחד הסעיפים בהסכם כלל דרישה מהמנהל "להחזיר את המסמכים והתעודות ששאל מן המכון לפי הרשימה המצו"ב, וזאת בתוך שבועיים ימים". בקשתי לראות את רשימת הפריטים נענתה בסירוב, אך גורמים במכון הבהירו כי התעודות והמסמכים לא הושבו.
תשובה לשאלה המסקרנת ביותר - מדוע פוטר בניהו - לא מצאתי במסמכים שהוצגו בפניי. את התכתובות הפנימיות סירבו במכון למסור לי, אף שחלפו כבר יותר מארבעים שנה מאז הפיטורין.
השלב הבא היה מסע חקירות עצמאי בגנזך המדינה ובארכיון האוניברסיטה העברית. יצחק בן צבי, שנפטר בשנת 1963, ביקש בצוואתו שהנשיא הבא של המכון שהקים יהיה ד"ר אליהו אילת, ששימש בימים ההם נשיא האוניברסיטה. עוד ביקש בן צבי כי בניהו ימשיך בתפקידו כמנהל המכון. מסמכים מארכיון האוניברסיטה מספרים כי אילת, שהיה מסוכסך עם בניהו ואף התלונן בפני בן צבי על התנהלותו, סירב לקבל את התפקיד שהועידה לו הצוואה. בהיעדר נשיא למכון, ניצל בניהו את הוואקום והשתלט על המוסד. בשלב מסוים חדל להתכנס הוועד האקדמי של המכון, שהיה אמור לפקח על פעילותו.
הפתרון לכאוס הניהולי הגיע מכיוונה של רחל ינאית בן צבי, אלמנתו של הנשיא, שהקימה לזכרו את יד יצחק בן צבי, וביקשה להעביר למסגרת החדשה את מכון בן צבי. כשהמגעים החשאיים עם האוניברסיטה העברית, שבחסותה כאמור פעל המכון( הניבו הסכמה לביצוע המהלך, התכנס הוועד המנהל של יד בן צבי לישיבה חגיגית. "החברים בירכו את הגברת רחל בן צבי על שזכתה למילוי משאלת לבה ואיחלו לה שתזכה לראות את המוסד פורח ומשגשג", נכתב בפרוטוקול הישיבה, שמצאתי בגנזך המדינה. "כן ציינו את החשיבות הרבה בצירוף המכון ל'יד', שהוא הישג גדול בפתרון בעיה שהעסיקה את ההנהלה זמן כה רב".
אלא שהבעיה לא נפתרה מהר כל כך: בניהו סירב לשתף פעולה עם המוסד החדש ולמסור דיווח על הנעשה במכון בן צבי. יד בן צבי מצדה פנתה למבקר המדינה, וביקשה שיערוך ביקורת במכון. במקביל הציעה להשעות את בניהו מתפקידו, ולהקים ועדה לבדיקת מצבם של כתבי יד ותעודות יקרות ערך אחרות.
בישיבת הוועד המנהל מיום 6 באוקטובר 1970 הסביר היו"ר מרדכי איש שלום כי בכוונתו לפעול כדי לסגור את מכון בן צבי ואז לפותחו מחדש ב"יד". " הסגירה של המכון הכרחית גם כדי לאפשר, בהתאם להסכם בין האוניברסיטה וה' יד', למיין את התעודות וכתבי היד יקרי הערך כדי להפקידם בכספת הספרייה הלאומית, וכל זאת מטעמי בטיחות", מצוטט היו"ר בפרוטוקול. "לשאלות החברים. . . בדבר גורלו של ?כתר התורה', הדגיש מר איש שלום כי הפקדת כתבי היד, הספרים והתעודות בעלי הערך היקר והנדיר, השייכים למכון, תיע- שה מטעמי ביטחון ובטיחות הרכוש מבחינת תנאי החזקתו. רכוש זה, כולל כתר התורה של חלב, יוסיף להיות בבעלות המכון ואין הספרייה רשאית למסור כל מסמך לעיון ללא אישור המכון. מר איש שלום הטעים כי מנוי וגמור שד"ר בניהו לא יהיה במכון בתקופת העברתו ל'יד'".
כהצעתו של איש שלום, במהלך אוקטובר 1970 אכן נסגר המכון, ובניהו קיבל הודעה על הפסקת עבודתו. "יצוין כי ד"ר בניהו המשיך לבוא למשרד", תיאר איש שלום, בישיבת הוועד המנהל שהתקיימה בראשית נובמבר 1970, את הפרק הבא בפרשה. "המכון נסגר, ונקבעו במקום שלטים המורים על כך. ד"ר בניהו בא לעבודה, הוריד את השלטים וישב במשרדו. לאחר שהמנעולים הוחלפו למחרת, פרץ ד"ר בניהו למשרדו דרך חדרו של הנשיא. אחרי התייעצות ניתנה הוראה לסגור את הדלתות ולהעמיד שמירה של אנשי ביטחון. יצוין כי לפני השתלשלות העניינים האחרונים, פנה ד"ר בניהו לראש הממשלה גולדה מאיר, אשר העבירה את המכתב לשר החינוך והתרבות מר יגאל אלון. . . המכתב הועבר ליועץ המשפטי של הממשלה, שהזמין אליו את ד"ר בניהו".
אל היועמ"ש הגיע בניהו יחד עם אחיו משה נסים, אז חבר כנסת ולימים שר בממשלות ישראל. "בפגישה טען בפני היועמ"ש כי הנשיא המנוח והוא ייסדו את המכון, ולאחר מותו של יצחק בן צבי נשאר בניהו יחיד, והואיל והמכון אינו תאגיד והוא הפקר, יש לו לבניהו הזכות על המכון, ולא לאחר", נכתב בפרוטוקול. לאמור, המנהל המודח הציג עצמו כבעלים של המכון, לא פחות.
במקביל ללחץ הפוליטי, שכלל גם פנייה לנשיא זלמן שז"ר, הגיש בניהו עתירה נגד יד בן צבי. בית המשפט נתן צו ביניים שהקפיא את המצב, ומנע את העברת המכון למסגרת ה"יד". לבסוף , בעקבות לחץ מצד נשיא המדינה, שדרש לסיים את הסכסוך בדרכי שלום ונימק זאת גם בכבודו של הרב נסים, הוחלט שפיטוריו של בניהו יבוטלו, וכי הוא יתפטר בעצמו תמורת פיצויים. כשבניהו דרש לחזור ולנהל את המכון לשלושה חודשים נוספים בלבד, התעקשו ביד בן צבי לא לאפשר זאת. הם אף דרשו למנוע מגע כלשהו של בניהו עם אוצרות המכון, והדגישו שוב כי הפעולה הראשונה שיש לבצע לאחר עזיבתו היא מיון כתבי היד והתעודות.
הדרישה הזו התגלתה כמחוברת היטב למציאות. "כשבניהו סולק מן המכון הוא פתח את ארון הזכוכית שהיה בחדרו ולקח עמו ספרים עתיקים נדירים ביותר", מספר פרופ' יוסף הקר, חבר בוועד המנהל של מכון בן צבי, ששימש סגן מנהל המכון בשנים 1976-1975. " אני זוכר שראיתי פתקה עם רשימת הספרים שלקח. לצערי, עד היום הם לא הושבו למכון".
ידוע גם על כתבי יד אחרים שנעלמו ממכון בן צבי?
"אני יכול לספר שחוקרים שהשתמשו בספריית המכון בשנות ה-60 נתקלו לפעמים בקושי למצוא את המקורות שקראו באותו מקום שנים ספורות קודם לכן. אני עצמי השתמשתי בעבודת הגמר שלי לתואר שני בכתב יד מסוים, שהוא יחיד בעולם ושהטקסטים המצויים בו אינם קיימים בשום מקור אחר. כשביקשתי לעיין בו שוב בספרייה, לא מצאתיו שם. בניהו אמר לי שכתב היד הזה הוא רכושו הפרטי, ושנתנו לי לעיין בו כי הוא היה במכון באותה עת, אולם הוא לא מצוי שם עוד אלא אצלו. היה גלוי לעין שהגבולות בין רכוש המכון לרכוש מנהל המכון מטושטשים".
לא בקלות שיתף אותי הקר במידע הזה. כשאני שואלת מדוע השתיק מכון בן צבי את הפרשה, הוא משיב: "זה לא טופל כמו שצריך לא בגלל רשלנות, אלא כדי לשמור על כבודו של הנשיא יצחק בן צבי. עד סוף ימיו לא היה לו מושג על התנהלותו הבעייתית של בניהו. אני סברתי אז, וסובר גם כיום, שהיה אסור למכון לוותר לבניהו על כתבי היד והספרים שלקח".
כשאני מספרת לעזרא קצין על דבריו של פרופ' הקר, הוא שולף מיד את הדו"ח המדובר של מבקר המדינה. הדו"ח מספטמבר 1970 אכן מצביע על מחדלי ניהול ועל אי סדרים כספיים שנתגלו במכון בתקופה שבניהו עמד בראשו. גם הטיפול בספרים ובכתבי היד נבדק בידי המבקר. "הספרייה מכילה כ-8,000 ספרים , 1,992 כתבי יד, ובהם כתבי יד יקרים מאוד, צילומים ותעודות", נכתב בדו"ח. "מספור הספרים החל לפני כשנתיים ועדיין לא הושלם, כך שלפי הערכה רק כמחצית הספרים נושאים מסרים".
בבדיקה מדגמית של כתבי יד מצפון אפריקה מצאו נציגי המבקר את רוב הפריטים במצב טוב, אך חלקם לא אותרו במקומם. במכון טענו שכתבי היד החסרים הועברו לכריכה. "באשר לתעודות, מתנהל רישום רק לגבי כתובות. . . מן הצורך לרשום ולמספר את כל התעודות האחרות שבמכון", נאמר בדו"ח. עוד קבל המבקר על כך שקטלוג כתבי היד של המכון לא פורסם, אף שהחלטה על פרסומו התקבלה בעבר.
כמו כן, צילום הקטלוג שהועבר לספרייה הלאומית לא היה מעודכן, והקיף רק 1,001 מתוך 1,992 כתבי היד. לדברי המבקר, המכון לא ציין בכרטיסי המצאי את ערכם הכספי של כתבי היד - נתון שנחוץ כדי להשוות בין סעיף ההוצאות הכספיות לרכישת פריטים ובין ערכם של הפריטים הנמצאים במדפים. "התאמה כזו היא חוליה הכרחית בבידוק פנימי תקין", קבע המבקר.
אוצר כתבי היד של המכון בעת שנערכה הביקורת היה פרופ' יוסף טובי, כיום ראש המכון לחקר יהדות תימן ותרבותה, השייך אף הוא למכון בן צבי. בכירים לשעבר במכון טוענים שפרופ' טובי, שנכנס לתפקיד האוצר בשנת 1967, יכול לספר רבות על התנהלותו של בניהו. טובי עצמו, מתברר, אינו שש לדבר על האופן שבו נשמרו אוצרות המכון. "לשם מה את חוקרת את זה? אני לא רוצה להיות מעורב בכתבה כזו", הוא משיב לפנייתי.
אתה היית אחראי על כתבי היד.
"המפתחות לא היו ברשותי, ולא רק לי הייתה גישה אל כתבי היד".
האם כל אחד היה יכול להוציא אותם באופן חופשי מהמכון?
"לא כל אחד. היה צריך לקבל בשביל זה את אישורו של ראש המכון, בניהו. אבל בואי נפסיק כאן. לא נוח לי. אני פרופסור מכובד, התחקירים הללו לא בשבילי".
ייתכן שמתחת לאף של הפרופסורים המכובדים נעשה עוול היסטורי.
"כל טוב ושלום".
כשהחיים מסרבים לדבר, אין ברירה אלא לפנות אל המתים. למשל אל אברהם הטל, שהחל לעבוד כספרן במכון ב-1956, ולפני כשלוש שנים הלך לעולמו. הטל, צריך לומר, מעולם לא הגיש תלונה רשמית, אך בשיחות מסדרון שיתף גורמים במכון בסיפורים על מה שהעיק עליו בהתנהלות המכון. גם לרעייתו סיפר מעט. הצלבה בין הדברים שמשחזרים בני שיחו מאשרת שזיכרונם אינו מתעתע בהם.
בין היתר סיפר הטל כי בעת ניהול משא ומתן על רכישת כתבי יד וספרים נדירים בעבור המכון, נהג בניהו להפחית בערכם של חלק מהפריטים, דווקא החשובים שבהם, ואותם היה לוקח אחר כך לאוספו הפרטי. עוד סיפר הטל כי נסע פעם עם בניהו לרכוש אוסף חשוב, ולאחר שהתמורה שולמה נלקחו הספרים היקרים תחילה לביתו של בניהו ורק אחר כך הגיעו אל המכון. כשנפרק מטען הספרים ביעדו הסופי, חלק מהאוסף שזה עתה נרכש כבר לא היה שם.
פרופסור חשוב שביקש לשמור על עילום שמו, סיפר לי שבאמצע שנות ה-60, בעת שהיה סטודנט, ביקר בספרייתו הפרטית של בניהו. בין המדפים הוא זיהה ספרים רבים של אוסף ישעיהו זונה - אוסף חשוב מאוד שלדברי הפרופסור נתרם למכון בן צבי. "מה שאפיין את הספרים הללו הוא צורתם החיצונית. הדביקו את כריכתם בדבק נייר חום, ספק ניילון ספק בד. סוג דבק כזה לא היה אז בשימוש בארץ. כשבניהו קלט שאני מזהה את הספרים, הוא מיהר להוציא אותי מביתו. ניגשתי לאברהם הטל וסיפרתי לו מה ראיתי. הוא אישר את החשדות שלי ואמר שאכן, ספרים שהיו מיועדים למכון מצאו דרכם אל ספרייתו של בניהו".
טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי, יש לציין, לא היה המצאה של בניהו. בימי ראשית המדינה ההם, בקרב האנשים שנתנו את מיטב שנותיהם למען המדינה והעם, היו למרבה הצער כאלה שלא עשו את ההבחנה בין "אני" ובין "ארצי" גם בעת שנטלו לעצמם. המפורסם מכולם הוא משה דיין, שלצד תרומתו לביטחון המדינה נודע בהרגליו לספח אוצרות ארכאולוגיה לאוסף הפרטי שלו.
ייתכן שגם בניהו פעל מתוך תחושה ש"המכון זה אני ואני זה המכון". מהתיאורים של מקורביו עולה דמות של חוקר הסובל מהתאהבות יתר במושא המחקר; ייתכן שאהבתו הרבה לכתבי יד ויכולתו יוצאת הדופן בפענוחם גרמה לו להאמין שהוא מחזיק בבעלות המוסרית על האובייקטים הללו.
דוגמה לכתבי יד שנעלמו ממכון בן צבי בעת שבניהו עמד בראשו מצאתי בהערות על קטלוג כתבי היד של המכון. שני קונטרסים של פיוטים בעברית, בלאדינו וביוונית מסומנים שם בכוכבית אדומה. בהערה למטה נרשם כי "לפי שיחה עם מר דוד בנבנשתי ביום 16.12.80, שני כתבי היד נמסרו לד"ר מאיר בניהו בשנת תשכ"ח (1967) עבור ספריית המכון תמורת קבלה. לפני כשלוש-ארבע שנים ביקש מר בנבנשתי לעיין בשני כתבי היד לשם מחקר, ולא נמצאו במחסן כתבי היד".
גם "כתר תורה" אחר, שהיה בבעלותה של משפחת סילוורה מחלב, נעלם אחרי שעבר תחת ידיו של בניהו. פרידמן מתאר בספרו את קורותיו של כתב היד החשוב הזה, שכלל את חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים על גבי קלף. בשנת 1961 מסרה אותו משפחת סילוורה במתנה למכון בן צבי, ושמרה אצלה את מכתב התודה מהנשיא ואת זיכרון הדברים שנחתם בידי בניהו. "כתב היד יישמר במכון בן צבי שמירה מעולה. לא יימכר ולא ייגאל ולא יוצא ממנו כלל", נכתב שם. כעבור שנים, כשהגיעו בני המשפחה ממילאנו לביקור בארץ, נכנסו גם למכון וביקשו לראות את הפריט ההיסטורי. או אז התברר להם שכתב היד נעלם; הוא אינו נמצא בכספות, ואפילו אין לו אזכור בקטלוג המכון. כל הניסיונות לאתרו עלו בתוהו.
במהלך השנים הגיעו למכון תלונות על אובדן כתבי יד נוספים. "אני זוכרת כמה מכתבים כאלו. זה היה מאוד לא נעים", מספר עובד לשעבר במכון בן צבי. "נעלמו כתבי יד יקרים שאנשים תרמו. לצערי הרב לא נעשה די כדי לאתר את הפריטים".
אין שום הוכחה לכך שכתבי היד של בנבנישתי או של סילוורה נלקחו דווקא על ידי בניהו. בכלל, לכתבי יד יקרים יש תכונה של היעלמות מספריות בארץ ובעולם. אבל מי שהיה יכול לברר את החשדות בעת שבניהו היה בין החיים בחר לא לעשות זאת, וגם ביום פיטוריו לא הועלתה שום דרישה תקיפה שיחזיר את הספרים שלקח מהמכון.
"המכון שלח למשפחת סילוורה מכתב שבו התנער משפטית מהאחריות לאובדן כתב היד", אומר פרידמן. "אני לא מצליח להבין את ההתנהלות שם. מדובר במכון שאמון על חקר ההיסטוריה. איך יכול להיות שהם מנסים להשתיק את מה שקרה סביב פיטורי בניהו? גם את פרשת היעלמותם של דפי הכתר החסרים היו צריכים לבדוק, אפילו אם לבניהו עצמו אין כל קשר לכך. זה לא אמור להישאר מוסתר מעיני הציבור. במקום להקים בעצמם ועדת בדיקה רצינית לבירור הנושא, הם פשוט מתנערים מן העבר".
בדיקה כמו זו שמציע פרידמן אינה רק פיזור שכבות האבק מעל שערורייה היסטורית נושנה, שכן ספרייתו של בניהו חיה ונושמת גם כיום, ונחשבת לאוסף כתבי היד הפרטי הגדול בישראל. ספרים נדירים וכתבי יד נרכשו ונמכרו בעבר על ידי מאיר בניהו עצמו, ומאז מותו נעשות עסקאות כאלה על ידי יורשיו.
האוסף שמור בביתו של בניהו, בקומה השנייה של בית אבן ירושלמי מרשים בפינת הרחובות ברנר ובלפור. בבית מתגוררת כיום אלמנתו סנדרה, ומי שמתפעל את הספרייה הוא חנן בניהו )36(, השני מחמשת ילדיהם.
נפגשתי עם חנן בספרייה המרשימה. במשך שעתיים סיפר לי על אביו, וקולו מלא הערצה וגעגוע. הוא דיבר על איש המשפחה שהיה מאיר בניהו. על אב שלקח את ילדיו יוםיום לגן המשחקים, הקפיד לקרוא איתם את פרשת השבוע, והוציא ספר לכבוד כל אחד מהם עם הגיעו למצוות. אדם למדן, ישר ונדבן, שספרייתו הייתה פתוחה לכל. שום מילה על הפיטורין הכואבים ממכון בן צבי, או על הרמזים המופיעים בספרו של פרידמן בעניין אובדן כתבי היד מן המכון.
חנן, יש לציין, נולד שבע שנים אחרי שאביו פוטר ממכון בן צבי. לאחר מותו של מאיר בניהו פנה בנו אל המכון וביקש לערוך בו ערב לזכרו. ראש המכון דאז, פרופ' יוםטוב עסיס, הזמין אותו לפגישה והבהיר לו במילים עדינות כי בין מכון בן צבי ובין אביו שררה מחלוקת בנוגע לבעלות על פריטים מסוימים, וכי הדור הוותיק שם הביע זעם על הרעיון של קיום ערב כזה. המלצתו של עסיס הייתה שהאירוע לזכר פרופ' בניהו ייערך במקום אחר.
חנן יצא מהמכון כשדמעות בעיניו. את עריכתו של ערב הוקרה לחוקר הדגול לקחה על עצמה הספרייה הלאומית. באותה עת הייתה הספרייה הלאומית בעיצומו של תהליך צילום כתבי היד שבספריית בניהו, ומטבע הדברים לא רצתה לקלקל את היחסים עם המשפחה.
הפניתי לחנן בניהו ולנציגים אחרים של המשפחה, במכתב ובפגישות פנים אל פנים, את הטענות העולות ממסמכי הארכיון ומהעדויות של גורמים במכון בן צבי. השר לשעבר משה נסים טען שזו עלילה שפלה שכל מטרתה להכפיש את שמו של אחיו. לשאלה מדוע המשפחה לא ניסתה עד היום ליישב את המחלוקת עם המכון בנוגע לבעלות על כתבי יד מסוימים, לא קיבלנו תשובה. בני המשפחה הודו בפנינו שהם מוכרים פריטים מתוך האוסף של בניהו, אך לטענתם הדבר נעשה במידה מועטה ככל האפשר, ובעיקר כדי לתחזק את העלות הגבוהה של שימור הספרים.
כאמור, אין כל ראיה למעורבות ישירה של בניהו בהיעלמותם של דפי כתר ארם צובא. אך הפרופיל שצויר כאן על האיש ששמר על הספר העתיק; האיש שדיווח לראשונה שארבעה חומשים וחצי נעלמו מהכתר בן אלף השנים; האיש שנטען כי נטל ממכון בן צבי ספרים שלא כדין, ולא ניהל כהלכה את אוצרותיו של המכון - בכל אלה יש עילה מספקת לפתיחת חקירה רשמית בנושא. במחתרת הכתר מאמינים שצירוף קצות החוט הללו יביא להתקדמות משמעותית לעבר פתרון התעלומה שאינה נותנת להם מנוח.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
