הרב שרלו: באין ברירה אחרת - לקדם את ”חוק הגיור“
אני מעדיף כי הרבנות הראשית תהיה זו שתניע את המהלך ההלכתי בעניין הגיור, אולם אם הדבר לא נעשה - חוק כזה הוא יותר טוב ויותר מכוון מאשר השארת המצב הנתון. דעה
המוסד המגייר הוא בית דין של שלושה. ההלכה לא פסקה שיש צורך בבית הדין הגדול בירושלים, ואף לא בבית דין ה"מחוזי" של עשרים ושלושה. הגיור נעשה במקורו על ידי שלושה דיינים מקומיים. כך היה לאורך הדורות, ואף לאחר הקמת מדינת ישראל היו שנים רבות שכך היה נעשה הגיור – על ידי הרב המקומי ובית דינו, וכל זה גם לאחר הקמת הרבנות הראשית לישראל לפני כמאה שנים.
יש היגיון גדול בכך שהרבנות הראשית לישראל תהיה, על אף שההלכה לא מחייבת את הדבר, מופקדת על שער הכניסה לעם ישראל. בכך יהיה שער כניסה אחד לאומה, שיסמיך כמובן גורמים רבים אחרים לפעול מכוחו; בכך תהיה סטנדרט אחיד ככל האפשר במציאות של מחלוקות לכניסה זו, ולא נגיע למצב כי אלו יוכרו על ידי אלו בלבד; גם המציאות של הכפר הגלובאלי הקטן, מחייבת אחידות יותר גדולה, שכן בעבר המתגייר היה חי בקהילתו, ואילו כיום המציאות שונה. כך פועלת ובצדק הרבנות הראשית, הקימה בתי דין לגיור, שפועלים בצורה נאותה ונכונה, וב"ה יש מערכת שאמורה לתפקד.
אם כל כך טוב – אז למה כל כך רע? היכן מצויות הבעיות ? הבעיה נמצאת בראש ובראשונה בעובדה המצערת – אזרחי מדינת ישראל שהם חלק מהחברה הישראלית, אך אינם יהודים – אינם באים להתגייר! לאמור: המערכת קיימת, העמדות ברורות, התקנים מלאים וכדו' – והבעיה לא נפתרת. לא זו בלבד שהיא לא נפתרת אלא היא מחריפה. בכל שנה ושנה נולדים כ-4000 ילדים החיים בתוך החברה היהודית באופן מלא – אך הם גויים על פי ההלכה; במדינת ישראל מתרחשים נישואי תערובת בהיקפים הולכים וגדלים; ידי הדיינים בבתי הדין לגיור אינם מלאי עבודה – להפך. זו אפוא הבעיה הגדולה.
צריך להדגיש כבר כעת. בעיה זו היא בעיה הלכתית מהותית ביותר. אנו הרבנים מופקדים גם על כך שלא יהיו נישואי תערובת בישראל, ומצווים לעשות את כל מה שאנו מסוגלים לעשות כדי להתמודד עם הבעיה. בד בבד זו גם בעיה אזרחית מהותית – פילוג האומה לקבוצות שמגדירות האחת את השניה כלא יהודיות הוא גם סכנה לקיומה של החברה ולכינונה. היא לא נוגעת רק לאנשים עצמם, אלא לבני משפחותיהם, לקהילתם, למקומות המגורים ועוד ועוד.
האם הבעיה כולה קיימת בגלל ה"רבנות"? כל וכלל לא. הבעיה קיימת מסיבות רבות ומגוונות, וביניהן: העידן הפוסט מודרני, בו שייכותו של אדם ללאום חשובה הרבה פחות בעיניו, ועל כן אין הוא חש צורך להתגייר; החברה הישראלית, שמבוללת בתוכה אנשים בשל התרבות הישראלית שלהם ושרותם בצבא, ומתעלמת ממרכיב הזהות העמוק ביותר – היהדות; העובדה שחלק גדול מהאנשים הם בעלי זהות יהודית עמוקה מאוד, ואף מסרו את נפשם במקומות מולדתם על יהדותם, אך זהות זו היא זהות חילונית, ועוד ועוד. מי שמבקש להטיל את האחריות כולה על הרבנות, ולמעלה מכך – מי שמשלה את עצמו כי הפיתרון כולו נמצא בידיה, עושה טעות חמורה, עוצם את העיניים, ויגלה לבושתו כי אפילו אם הרבנות תעשה את כל השינויים שאנשים סבורים שיפתרו את הבעיה, וכל חוק שיתקבל בכנסת – לא יפתרו את הבעיה.
האם זה פוטר אותנו מלעשות את מה שאנחנו הרבנים חייבים לעשות? לא. העובדה שאין פיתרון אחד כולל אינה מסירה את האחריות מעל העולם הרבני
מהם הדברים שאנחנו יכולים לעשות – הרבה מאוד! ראשית, בלי קשר ישיר לשאלת הגיור, להמשיך לטפח את היהדות האטרקטיבית, את הרצון להיות קשור בברית עם ריבונו של עולם. ככל שאנו נהיה יותר מוסריים, יותר רוחניים, יותר נאמנים, יותר גומלי חסדים ופותחי שערים, יותר מקשיבים, יותר מזמינים וכדו' – כן הרצון של אנשים במדינת ישראל להיות קשורים ליהדותם ילך ויגבר, והיהדות ההלכתית תהיה דבר מה שרוצים להיות שייכים אליו וקשורים בו. שם נמצא המפתח האמיתי לבעיה.
שנית, עוד לפני שאלת הגיור: יש במדינת ישראל כנראה כ 15% של עולים מברית המועצות שהם יהודים כדת וכדין, אך מתקשים להוכיח את יהדותם. יש לזכור כי כל אחד מהם שמקבל את הסיוע הראוי להוכיח את יהדותו – מביא גאולה גם לכל קרובי משפחתו. "צהר" הקימה בשל כך את פרויקט "שורשים", שנועד לסייע בכך. זוהי מחלקה מאוד מקצועית, עם הצלחות עצומות, ופתרון 15% הוא התקדמות עצומה בהתמודדות עם המצב הבעייתי הזה.
אולם, יש עוד הרבה מאוד דברים לעשות במסגרת הגיור. קודם שאציין חלק מהם אני מבקש להדגיש כי בחלק מהם מדובר על חובה הלכתית נוספת. התורה אוסרת אונאת גר, כאיסור שמופיע הכי הרבה פעמים בתורה! ואנו מוצאים את עצמנו פעמים גורמים לאונאת גר, כביכול בשם התורה.
מה יכולה הרבנות לעשות? הרבנות יכולה לתבוע מיידית את פיטוריו של כל רב שמסרב להשיא גרים שהתגיירו על ידי בית הדין של הרבנות עצמה(!). רב כזה צריך להיות מודח מיידית בשל העובדה שהוא עובר על כל כך הרבה הלכות, שקשה למנותן. למותר לציין שהדבר לא נעשה; הרבנות יכולה ליטול על עצמה את המשימה העיקרית של גיורי קטנים, ובכך להתמודד עם שאלות הדור הבא. אלו שאלות מסובכות, אולם זה תפקידנו כרבנים להתמודד עם בעיות מסובכות, למותר לציין שהדבר לא נעשה; הרבנות יכולה להשעות כל דיין שיפסול גיור שנעשה על ידי בית הדין שלה עצמה(!); הרבנות יכולה לאמץ, לאחר דיון הלכתי מדויק ואך ורק במסגרת ההלכה, את עקרונות הגיור המקילים ביותר, לא בשל העובדה שתפקידה של רבנות ראשית הוא לחתור לקולות, כי אם בשל העובדה שחלק מהחומרות הקיימות היום הן חומרות שמביאות לידי קולות נוראיות בנושאי נישואי תערובת (בדיוק כפי שאני טוען זה שנים שחומרות בעגינות ובהתמודדות עם "גט מעושה" גורמות לבעיות הלכתיות הרבה יותר קשות של ניאוף וממזרות); הרבנות יכולה להנגיש הרבה יותר את הגיור; היא יכולה להפוך את הגיור לפרויקט של כל הציבור הדתי, להקים מערכת של משפחות מלוות, של שלוחי בית דין, ועוד ועוד עניינים רבים שהיא יכולה לעשות; היא צריכה לאמץ את רבני הקהילות בחוץ לארץ ולא להמשיך את המצב האבסורדי שרבנים של קהילות נאמנות להלכה מוצאים את עצמם כפסולים, עד כדי כך שהשאלה אינה עוד "מיהו יהודי" אלא "מיהו רב", וכדו'. בכלל נראה שחלק מהמחלוקת עתה כלל אינה נוגעת לגיור, אלא נוגעת לשאלה מי ייחשב כרב.
אנחנו אפוא חייבים, בתוך העולם הרבני, לקדם את כל אלה, כדי לשמור ולקדם את עקרונות ההלכה במובן הכולל שלה ולכל הכיוונים ההלכתיים, וגם כדי להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים ביותר הקיימים היום בתוך עם ישראל. יש לכך גם השלכות רחבות על הקהילה היהודית בחוץ לארץ.
האם אנחנו עושים את כל מה שאנחנו חייבים לעשות במצב הזה? לא !
כאן נכנס הבריון לתמונה – המדינה! צריך לזכור כי המדינה אינה מוסמכת לקבוע דבר במובן ההלכתי, וכל חוק שיתקבל בכנסת בניסיון לקבוע מהי ההלכה הוא חסר משמעות דתית והלכתית. המדינה גם אינה מבקשת לעשות זאת. היא מבקשת לענות על שאלה אחרת, והיא מי ייחשב כיהודי לצורך חוקי המדינה. עקרונית, היא יכולה לקבוע כי כל מי שעומד על רגל אחת ואומר שלוש פעמים קוקוריקו ייחשב כיהודי לפי עקרונות המדינה. ב"ה, היא אינה עושה זאת. יש בה אחריות עדיין, והיא מקבלת את ההגדרות ההלכתיות של הגיור הנעשה בארץ. אולם יש לה גם תנאים לעשות זאת, ועל רקע זה מועלה חוק שטרן, או כל חוק אחר, לדיון.
ראשית אומר כי קשה לתמוך ב"חוק שטרן" או להתנגד ל"חוק שטרן" בלי לדעת מה כתוב בו. כיוון שהוא משתנה כל הזמן – איני יכול לומר את דעתי. באופן אישי, אני בכלל סובר שצריך כמה שפחות חוקים; לא זו בלבד, אלא שנקודת המוצא שלי היא התנגדות להתערבות הכנסת בנושאים הלכתיים. באותה מידה, השארת המצב הקיים נתפשת בעיניי כהפקרות. אם חס ושלום צריך לבחור בין השארת המצב הנתון ובין חקיקה שתביא לשינוי – אני תומך בחקיקה מינימאלית שתביא לשינוי.
שיבה למצב בו רבנים ערים, שכולם בעלי הסמכה של הרבנות הראשית לישראל ופועלים מכוחה, כמגיירים, - תפתור חלק מהבעיה. כאמור לעיל, אני מעדיף שהיא לא תיעשה בחקיקה, ואני מעדיף כי הרבנות הראשית תהיה זו שתניע את המהלך ההלכתי. אולם, אם הדבר לא נעשה אני מאמין כי למען התורה, ההלכה, העם, הארץ, והמתגיירים עצמם – חוק כזה הוא יותר טוב ויותר מכוון מאשר השארת המצב הנתון. העובדה שמתנגדי המהלך הזה מדברים על חיזוק הרבנות ובאותה נשימה מוציאים לשון הרע מכוער על רבני הערים היא חלק מיותר בדיון הזה, וטוב שלא היה בא לעולם כלל.
איני נותן הוראות ופסקי הלכה לגורמים פוליטיים. אני לא מכיר גם במקור הלכתי כלשהו עליו ניתן לבסס פסק הלכה של פרישה מקואליציה או הישארות בה. כל שאני יכול לעשות הוא להמליץ בפני מי שרוצה לשמוע לנצל את הפגרה לפגישה של המפלגות הקשורות בעניין, הרבנות הראשית, משרד הדתות, ורבנים מכל קצוות הקשת של המוכנים להתמודד עם הבעיה לאוו דווקא מהציונות הדתית - לתיקון המצב הנתון. אפשר שאחרי שכל אחד הגיע להצהרות על קצה יכולתו הכוחנית - יתיישבו כולם ביחד, ויציעו את ההצעה הטובה ביותר לתרומה שאנחנו יכולים לתרום למציאות המורכבת הזו. זו האחריות שלנו. אני מאמין הרבה יותר גדול בשפה הזו מאשר בשפה הכוחנית, ורק אם היא לא תתרחש – צריך להכריע בעד החקיקה שתאפשר לנוע מהמצב הקיים למקום טוב יותר.
הכותב הוא ראש ישיבת אמי"ת "אורות שאול"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
