אל תשתמשו בחטיפת הנערים כדי לקדם עמדות פוליטיות
גיל-עד, אייל ונפתלי לא נחטפו בגלל חוק הגיור, בגלל ההתנחלויות או למרות הכיבוש. מי שמנסים לתת לטרגדיה הזו תירוצים, רק מלבים שנאת אחים. דעה
אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער
פשוט אינני מבין. אינני מבין, כי הרי ברור לכל בר-דעת שההצהרות הללו מלבות שנאת-אחים בתוך עצמנו, בתוך עמנו; שנאת-אחים שלנצח תהיה שורש כל רע ומקור כל מחלוקת, ולכן מחובתנו ללחום כנגדה - ללחום ממש - תמיד, ובימים אלו - ימי השבוע האחרון - על אחת כמה וכמה. אך-צפוי היה שההצהרות הללו יגררו תגובות זעם, הן ע"י "הצד השני" והן ע"י גורמים מתוכנו; הצפי כמובן התממש. וכעת, יבואו תגובות על תגובות; ולאחר מכן תגובות על תגובות על תגובות; והצהרות תקשורתיות ונאומים פוליטיים, ועורכי העיתונים ואתרי החדשות צהלו ושמחו.
אם הלב יכול לשאת עוד קצת כאב, אחרי השבוע הזה, ספקנו לו אותו. ואולי מתפקידנו, כדור הצעירים של הציונות הדתית, להשמיע את קולנו, להביע את מורת-רוחנו, ולומר לכולם: די. פשוט די. יש כאן שלושה ילדים, שהדאגה לשלומם מדירה שינה מעיני כולנו כבר מזה שבוע. כל פיסת אנרגיה שיש לנו תופנה, עד שובם, לניסיונות לסייע במאמצים להחזרתם, ומי מאיתנו שלא מעוניין לסייע בכך, לפחות שלא יפריע לנו.
עד כאן לעצם ה-"דיון ההלכתי" שהתנהל בימים האחרונים, שאני
כשאני חושב על זה, מעניין אולי לשים לב להבדל בין דורות-עברו לבין דורנו-אנו, שנובע מהמדרש על תנורו של עכנאי. מי שזכה לסייעתא דשמיא במסגרת הדיון בתנורו של עכנאי הוא דווקא זה המתיר - ר' אליעזר, ולא המחמירים - חכמים. זה שהלך לפי "כוח דהיתרא עדיף", ושאף למצוא את הדרך להקל כמידת האפשר - הוא זה, להבנתי, שדעת המקום היתה נוחה הימנו, ועל כן גויסו ארבע רוחות השמיים על מנת לסייע בידו בכל דרך אפשרית. ההלכה, אמנם, נפסקה לבסוף שלא-כדעתו, אבל לא בהכרח כי הוא זה שטעה, אלא כי הוכחותיו היו "בניגוד לנהלים". בניגוד לכך, נראה לי כי בימינו, אלו, בעיקר, שמנסים לבסס את טענותיהם על העל-טבעי, הם דווקא המחמירים, ולא המקילים. אלו שפחות מנסים למצוא היכן ניתן לפעול באופן שיגרום למציאות להיות מאירת-פנים יותר ומקרבת את הבריות לתורה, ומעדיפים לפרש בדווקנות כל הלכה וכל סייג על מנת לחזק ולהקשיח עמדות הלכתיות.
בהקשר הדיון על חוק הגיור, הדברים מקבלים משנה תוקף. מעבר לכך, למרות הקביעה החד-משמעית בסיום אותו מדרש שדיון הלכתי מוכרע אך ורק ע"י נימוקים הלכתיים ולא ע"י מופתים, מפה-לשם אנו עוד שומעים בענייני דיומא ניסיונות להוכיח טענות תוך התבססות על אירועים שאין בינם ובין הדיון ההלכתי כל קשר; אני תוהה מה הסיבה לכך, ומתקשה כרגע לחשוב על אחת סבירה. בהקשר של חוק הגיור, אולי אלו המתנגדים לו מתקשים להתמודד עם עמדות פוסקים, בעבר ובהווה, שמראים שהחוק לא רק שאיננו בניגוד להלכה, אלא אדרבא, הוא דווקא משקף את עמדתה באופן הראוי יותר.
אך עם יד על הלב, אינני מצליח לחשוב על סיבה מספיק טובה. על הנאמר בתפילת ערבית "אותות ומופתים באדמת בני חם" אמר הר' מקוצק - "בני חם זקוקים למופתים; לא בני ישראל". אינני יודע האם ומתי בני חם אכן מתבססים על מופתים, אך אני מקווה שאנחנו, לפחות מעתה והלאה, נשתדל פחות להסתמך על הנס, ויותר על שיח פורה ומפרה.
ואתם יודעים מה - אם כבר מסתמכים על ניסים, אנא מכם, לפחות הסתמכו על ניסים, ולא על אסונות.
הכותב חבר קבוצת ”אמונת חכמים“, ארגון צעירים למען אופיה היהודי של מדינת ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
