קריאת אזהרה: הרפורמים השתלטו על הפמיניזם הדתי-לאומי
המאבק הפמיניסטי בציונות הדתית עבר השתלטות עוינת על ידי גורמים רדיקליים ורפורמים, שהפכו דיאלוג פנים-מגזרי, שהיה מסוגל לשינוי, למתקפה זועמת נגד האורתודוקסיה. עד שהרוב השקט ידע להקיא את הקיצוניות, אפשר לומר קדיש על התקווה לשינוי במעמד האישה הדתית לאומית
אותו חבר אמר לי אז: ”אתם טועים. זהו מאבק רפורמי שתכליתו פגיעה בציונות הדתית האורתודוקסית, גם בזו הליברלית. בתוך זמן קצר אתם תלמדו, על בשרכם, שליוויתם ו‘ניפחתם‘ ניסיון לפגוע ברבנים הליברלים בציונות הדתית. הפוסטים על תפילות שיוויוניות וחיזוק מעמד האישה הדתית, יהפכו במהרה לדרישות רפורמיות, למתקפה שתסמן גם אתכם, בציבור הליברלי“. אמרתי לו שהוא טועה, שהוא חרד“לי, שמרן ומיושן, שמפחד מהצל של עצמו ומודאג מרפורמים שלא יכולים לעשות דבר.
ביום שישי האחרון התקשרתי אליו. ”אתה צודק“, אמרתי לו, ”טעיתי טעות מרה“. זה קרה אחרי שכתבה נרחבת, שעסקה בטיפולי ההמרה להומוסקסואלים דתיים, התפרסמה במגזין ”מוצש“ מבית ”מקור ראשון“ ועלתה גם לאתר זה. בקבוצות הפמיניסטיות ספגתי אש כבר ביום חמישי בלילה, עוד טרם פורסמה הכתבה. הטענות המרכזיות היו: מה פתאום אתה מציג את טיפולי ההמרה כאופציה (הם נתונים במחלוקת מקצועית שהצגתי בכתבה), למה לא ראיינת את כל הארגונים ההומוסקסואלים שעוסקים בנושא (ראיינתי את כמוך, שגיתי שלא ראיינתי גם את הו“ד אך תיקנתי זאת בכתבה המקוונת ועוד נפרסם מאמרים נוספים בשיתוף פעולה עם יו“ר הו“ד הרב רון יוסף), ועוד תהיות וטענות.
הפמיניסטיות הרדיקליות התעלמו מההישג: מוצש, פלטפורמה דתית אורתודוקסית, שיוצא לאור ב"מקור ראשון" שהוא אולי הבמה המכובדת והמשפיעה ביותר במגזר הדתי לאומי בפרט ובציבור הלאומי בכלל, מתייחס בהרחבה של 3000 מילה להתמודדות של הומואים דתיים עם טיפולים פסיכולוגיים. בכתבה מתראיינים אנשים שעברו את הטיפולים לחיוב, אחרים שאומרים שזה לא השפיע עליהם, ואנשי מקצוע שמבקרים את הטיפולים ומזהירים מפני סכנותיהם.
כבר 24 שעות שאני סופג אש מכל הכיוונים. האש מימין, "עצת נפש" וימינה, ברורה לי: מה פתאום מעלים סימני שאלה על הטיפולים הללו, שרוב הרבנים תומכים בהם? "האם אתה יודע שהומו דתי שיקרא את הכתבה עלול לפחד ולא לחשוב בכלל על האפשרות הזו?", אמר לי פעיל ותיק בסצנת טיפולי ההמרה.
אבל עצם קיומם, ועצם העיסוק בכלל בסוגיית הטיפולים, והעובדה שבחרתי שלא לראיין לכתבה ארגוני "שמאל קיצוני" (מבחינה דתית) אלא להגיע לאנשים שאינם תלויי יח"צ, הרתיח את הפמיניסטיות. הן התעלמו מעובדה אחת פשוטה: אני בצד שלהן, אני שייך לאנשים שהם בצד שלהן, אני מגיע מלב הקונצנזוס הליברלי של הציונות הדתית, עורכיי נמנים על קבוצה זו, וכולנו רוצים יחס אנושי ואוהב ומחבק הרבה יותר לבני הקהילה הלהט"בית במגזר הדתי. ובשביל לעשות את זה, אנחנו מוכנים אפילו להסתכן ולפרסם על זה 3000 מילה.
להסתכן? כן, להסתכן, בידיעה שרוב קוראינו אינם בהכרח מגיעים מאותו מקום דתי-חברתי, חלק גדול מהם מגיעים מהקונצנזוס החרד"לי או הדתי האורתודוקסי יותר, וכתבה שמגיעה אליהם הביתה בשבת, ועוסקת בהומואים, ומגיעה אל הילדים שלהם, ואל שולחן השבת שלהם, ואל השיחה המשפחתית שלהם - לא מתאימה להם. הם עלולים לעזוב. זה לא כוס התה שלהם. זה לא העיתון שהם רוצים לקרוא בשבת, כי ככה הם ולחלקם יש דעות קדומות או לכל הפחות רצון להצניע סוגיות מורכבות מבני משפחותיהם.
לפמיניסטיות הדתיות, לשוליים הרדיקליים, לארגוני הגייז הדתיים, זה לא משנה. העיקר הוא רבע הכוס הריקה ולעזאזל העולם. אם לא יכתבו בדיוק כפי שהם רוצים\רוצות, אז לעזאזל על מקור ראשון הפאשיסטים ואוריך ההומופוב הזה.
לצערי, הגענו למציאות עגומה, בה המאבק הפמיניסטי הדתי עבר השלטות עוינת מצד גורמים רפורמים. מספיק לדפדף בקבוצה הפמניסטית בפייסבוק כדי ללמוד מקרוב על המגמה. הרבנים הליברלים הבכירים ביותר בציונות הדתית, כמו הרב דוד סתיו והרב יובל שרלו והרב בני לאו, כולם סופגים שם אש. כשהרב דוד סתיו מפרסם פסיקה הלכתית המתירה באומץ דחיית היריון למען לימודים אקדמיים, הפמיניסטיות תוקפות אותו: ”מה פתאום רב מתערב בתכנון משפחה?“. הארגונים הרפורמים, בקהילה הגאה ומחוצה לה, זוכים שם למחיאות כפיים. הגופים הליברליים - ”צהר“, ”בית הלל“ - לצד עיתונאים ששכבו למענן על הגדר, סופגים אש, ביקורת וזלזול. כשעיתונאי דתי, אריאל הורוביץ, מפרסם ראיון עם הרב אביה הכהן סביב נושא טעון כמו מניינים שיוויוניים, הוא והרב מותקפים בקבוצה בגלל שעמדתו של הרב, המשתייך לשמאל הדתי מכל הבחינות, אינה מתיישבת להן עם תפיסת עולמן.
הקבוצה שהצליחה לחולל שינויים בציונות הדתית, הפכה ללא רלוונטית ברגע שהפעילות המרכזיות בה משתייכות למיעוט צווחני ורפורמי. ברגע שהמאבק הפמיניסטי הפך מזוהה לחלוטין עם מאבק רפורמי לשינוי גבולות הגזרה של הציונות הדתית, מדובר במתקפה על האורתודוקסיה המודרנית והליברלית. ברגע שמערערים שם על כל סמכות דתית וכל רב עם זקן או בלעדיו, הרדיקליות אמרו בפה מלא: ”אנו כופרות בעיקר“ - והוציאו את עצמן מן הכלל. הן חצו את הקווים.
חבל שהן לא מבינות זאת, בהתעקשותן האלימה, הגסה, החד-ממדית, הקנאית. קבוצה קטנה של רפורמיות, שבזה בראש ובראשונה לשכבה הליברלית, לקצה השמאלי של הציונות הדתית. הן הפכו את המאבק כולו לחסר שיניים, למיותר ומנותק. הרי הרפורמים פועלים כבר מאות בשנים ולא הצליחו להזיז פסיק בעולם הדתי האורתודוקסי, שהגיב אליהם
עצוב שהפמיניסטיות הדתיות לא למדו משהו מרחלי פרנקל. פרנקל עמדה בלווית בנה, נפתלי, ואמרה קדיש. עמדו שם חרדים, עמד שם הרב הראשי, וכולם אמרו אמן. בטבעיות ובפשטות היא הצליחה להשיג את מה שאלפיים פוסטים זועמים לא השיגו ולא ישיגו: קבלה והכלה. חבל שהפמיניסטיות הדתיות עסוקות בהתלטפות פומבית עם הרפורמים, במקום לעשות מעשים טבעיים ופשוטים שבכוחם לשנות את פניה של הציונות הדתית.
חבל שהן לא הצטרפו אליי לחתונה שבה הזמינו גם נשים לעמוד מתחת לחופה ולשאת דברי תורה. חבל שהן לא מוחאות כפיים לפמיניסטית האמיתית, הרבנית ד“ר פנינה נויברט, ולבעלה הרב רונן, ששניהם עשו למען הפמיניזם הדתי יותר מכל אחד אחר. חבל שבמקום לעסוק בהידברות, בדיאלוג, בפתיחת השורות, בשיתוף פעולה עם ”בית הלל“ ו“צהר“, הן ”מתחרדות“ ומקצינות את עמדותיהן.
כל עוד המאבק הפמיניסטי במגזר הדתי ימשיך להיות מובל על ידי קומץ רפורמי רדיקלי, אפשר לומר עליו קדיש (גם נשים מוזמנות). מדובר במליציה מצומצמת, קנאית יותר מהחרד“לים הקיצוניים ביותר, שהרסה את חלומם של רבים-רבים בציונות הדתית, כולל כותב שורות אלה, לשינוי אמיתי במעמד האישה. כולי תקווה כי הרוב השקט ידע להקיא מקרבו את הקיצוניים, או במקרה הזו - הקיצוניות, בדרך המהירה ביותר שתביא לחזרה אל השיח הדתי-לאומי. רק כך אפשר יהיה לחולל כאן שינוי.
הערת הכותב, עדכון: חלק מהתגובות למאמר, לפחות עד לרגע זה, אינן מתייחסות לגופה של טענה אלא לגופו של כותב. יש מי שמזכירות תגובות בוטות ולא ראויות, שכתבתי בפייסבוק האישי שלי במהלך דיון שהתלקח בין שתי פעילות קיצוניות לביני. הדברים שכתבתי היו לא ראויים ונכתבו בעידנא דריתחא. מחקתי אותן זמן קצר לאחר פרסומן והתנצלתי בעמוד האישי שלי על אופי הדברים. הנה אני מתנצל שוב, אין מקום לאלימות מילולית ושגיתי כשהשתמשתי בה, גם אם כעסתי. מתפקידי, כנראה, לכעוס ולספוג. כעת ניתן, אולי, להתייחס לנושא ולא להתחמק לפסים אישיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
