לא עומדים מהצד: החרדים לוקחים חלק בסיפור הישראלי
מבצע ”צוק איתן“ מהווה מקרה מבחן חברתי, המלמד על המעורבות החרדית העמוקה במציאות הישראלית. החרדים, מסתמן, לא מוכנים שיביטו עליהם כעומדים מבחוץ - הם באמת רוצים לקחת חלק. פרשנות
כן, הם רוצים להוכיח. אחרי שנה שעובדת אי גיוסם של בני הישיבות עומדת בראש סדר היום הציבורי, והקהילה החרדית נתונה למתקפות על מידת שותפתה בנטל, מבצע "צוק איתן" מהווה מקרה בוחן חברתי מעניין. התוצאה כבר ברורה: החרדים לא אדישים לטענות כנגדם. הם עושים הכול כדי שהחילונים יכירו באמת בתרומתם הרוחנית למאמץ המלחמתי ולא מסתפקים רק בכך שיאפשרו להם להמשיך בפועל באורח חייהם. ההוויה הלאומית לא זרה להם והם לא מוכנים שיביטו עליהם כעומדים מבחוץ. החרדים רוצים להיות בפנים. בדרכם שלהם, אבל בפנים.
בואו נעשה סדר: האידיאולוגיה החרדית לפיה לימוד גמרא שקול ללחימה בקיני הטרור בסג'עיה לא משתנה גם בימי חירום אלו. אבל בתקופת "סערת הגיוס", ואל מול העלייה בכוחו של האויב הגדול יאיר לפיד, על בסיס האידיאולוגיה הזו צמחו תגובות רגשיות שהקצינו את השיח הרבה מעבר למה שהמדיניות הרשמית דרשה. התחושה ברחוב החרדי הייתה כי מדובר בגזירת שמד היסטורית – ולכן, יאללה שוברים את הכלים.
בחג הפורים האחרון רבים נמנעו מלחפש את ילדיהם לחיילי צה"ל, לא כי אסור אלא סתם כי זה "ספאסט נישט" (לא מתאים עכשיו). קמפיין פרסום שיצא מבית קיצונים אלמוניים ונועד להשחיר את פניהם של חיילים חרדים התקבל בשלוות נפש. איש לא גינה אותו, גם לא כשהוא הוביל בפועל לתקיפה של אותם חיילים חרדים. האיום הגדול של ההנהגה החרדית היה כי יוטל איסור גורף על התגייסות לשורות צה"ל, שיכלול גם את מי שאינו בן ישיבה או אברך כולל. האיום לא יצא לבסוף אל הפועל, אבל איש לא המתין לו. הנתונים הצביעו בבירור כי מגמת העלייה בהתגייסות החרדים נעצרה. התחושה הייתה קשה. צה"ל הפך לפסול, ויחד איתו המדינה, נתניהו, הליכוד, הימין, הסרוגים, ארץ ישראל השלמה, וכל מישהו או משהו שהיה שותף לניסיון לערוך שינוי בהסדר הוותיק של עולם הישיבות החרדי.
והנה, ארבעה חודשים אחרי אישור חוק הגיוס נותרנו עם האידיאולוגיה החרדית הבסיסית, אך ללא כל הספיחים הרגשיים שנדבקו אליה. הימים האחרונים הוכיח שהתגובות הרגשיות, כמו תגובות רגשיות, לא היו יותר מאשר גל חולף. החיבוק הגדול שמעניק הרחוב החרדי לצה"ל כלל אינו מובן מאליו. איש לא חשב שהחרדים יצדדו בחמאס בעקבות הקרע עם ממשלת נתניהו, אבל כן היה מצופה שישמיעו קצת קולות אלטרנטיביים. הלוא בעת דיוני וועדת שקד החרדים החלו לשבור שמאלה, לא רק פוליטית אלא גם אידיאולוגית. הביטאון הליטאי "יתד נאמן" פרסם בזמנו סדרת כתבות נגד מפעל ההתנחלויות והגדיר אותן "נטל כלכלי וביטחוני". התנועה הציונית, נטען אז מכיוונם, היא שאשמה בהתקוממות הערבים וכיוון שהחרדים מלכתחילה לא היו שותפים לה הם אינם מחויבים לשאת בנטל ההגנה. כעת אין לכך כל זכר. אם חשבנו שהחיבוק שיעניק הפעם הרחוב החרדי לצה"ל יהיה מעט רפוי יותר, מול עינינו קורה בדיוק ההיפך: החרדים עוטפים את צה"ל חזק חזק בחיבוקים, תפילות ומארזי תחתונים כדי שיהיה ברור לכולם שהם בעדו.
לאן כל זה הולך? לא ברור. אבל כן כבר ניתן לקבוע לאן זה הלך עד עתה, יותר נכון לאן זה לא הלך: רבים הזהירו שהקרע בין החרדים והמדינה מהווה שבר חברתי אמיתי. שהמיינסטרים החרדי, שעד עתה דגל בשותפות במערכות השלטוניות, יילך ויקצין
זה היה כמעט קונצנזוס לטעון שהשיח שמוביל יאיר לפיד כלפי החרדים יביא להסתגרותם בתוך עצמם והגבהת חומות ההפרדה. למעשה ניכר שהקהילה החרדית הפנימה היטב שהישראלים רואים בה משתמטת ועושה הכול כדי להוכיח את ההיפך. הפנמה של טענות הצד שכנגד, בעיניי, היא בדיוק ההיפך מהסתגרות. מילת המפתח, אם מישהו שכח, הייתה: "המגמה". 'יש מגמה', אמרו אז רבים וטובים, 'החרדים הולכים ומתגייסים, רק אל תפריעו'. עוד נידרש להמתין ולבחון מה יהיו נתוני ההתגייסות החרדית במחזורים הבאים, אבל כבר כעת ראוי למתוח סימן שאלה על הטיעון הפשטני לפיו מי שרוצה שהחרדים יתגייסו חייב לשים מחסום לפיו, לא לטעון כנגדם טענה וחצי טענה, ולהמתין שהכול יתרחש מאליו. מסתבר שאותם אלו שדיברו מבוקר עד ערב בדבר האיטיות של תהליכים חברתיים, מיהרו בעצמם לבחון תוצאות בפרספקטיבה של יומיים ולטעון שההתקפות נגד החרדים הובילו לכישלון. אז הנה, לא בטוח. לפעמים התקפות מובילות ברגע הראשון לנסיגה אחורנית, אך אחרי שהסערה נחה הן דווקא מחלחלות פנימה.
דבר לא ברור עדיין, רק שימו לב שגם זו אפשרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
