למה הדתיים לא היו חלק מהמחאה החברתית?
שלוש שנים אחרי, יצאנו לבדוק מדוע הציבור הדתי־לאומי בחר שלא לקחת חלק במחאה החברתית, האם שגינו ואיך בכל זאת היא השפיעה על חיינו
ההתנזרות הדתית–לאומית הייתה בעיקר מהמחאה התל אביבית. במחאה הירושלמית הציבור הדתי דווקא היה מעורב ופעיל בארגון האירועים, וכך גם במאהלים שהוקמו בפריפריה. גם בתל אביב נרשם ניסיון של "אם תרצו", תנועת בני עקיבא ו"ישראל שלי" להציג נוכחות, ועדיין, במבחן התודעה התקבעה המחאה של רוטשילד כמחאה נטולת כיפות.
באחד מאותם ימי יולי הלוהטים לקחתי את ילדיי הגדולים לסיבוב בין אוהלי רוטשילד. לקראת סוף השדרה, פגשתי עוד כמה מבקרים שבלטו כמוני בהופעתם החיצונית השונה. בין השאר היו שם נפתלי בנט, שכיהן באותם ימים כמנכ"ל מועצת יש"ע, ותמר אסרף, תושבת עלי ורכזת ההסברה של המועצה האזורית בנימין. חלק מאנשי מועצת יש"ע הביעו אז מורת רוח מהביקור של בנט בשדרות רוטשילד, בעיקר מכיוון שהמחאה נתפסה כהתרסה מול נתניהו. אסרף הייתה אחת מאלו ששכנעו את בנט בחשיבות הביקור. "אני לא היחידה שאמרה לו שלא ייתכן שאנחנו לא שם. ארגנתי את הביקור כי היו לי קשרים עם אנשים מאגודת הסטודנטים, וכך נולד הסיור במאחז הבלתי חוקי של רוטשילד", היא מספרת בחיוך. "אני זוכרת שהם הראו לנו את דפני ליף וחבריה ואמרו לנו 'עזבו אותם. המיינסטרים זה הסטודנטים'. השבתי להם שכנראה גם כאן יש נוער גבעות". אסרף משוכנעת גם היום שהציבור הדתי–לאומי היה צריך לקחת חלק באותה מחאה חברתית.
"אי אפשר להתעלם מכמות האנשים שהגיעו שבוע אחרי שבוע להפגנות שם במוצאי שבת. בין אם הסיבה מוצדקת ובין אם לאו, ברגע שעם ישראל מוביל מהלך כזה, אנחנו לא יכולים למצוא את עצמנו פעם אחר פעם מחוץ לדבר הזה. גם אם היה מדובר במהלך רע, עדיין היינו חייבים להבין מה עומד מאחורי הדברים, ולהיות קשובים. אמרתי אז לנפתלי שאני מרגישה שלא ייתכן שאנחנו, שמנסים כל הזמן לחבר אלינו את עם ישראל, נשב על ראש ההר, נגיד לכולם לבוא אלינו כדי להכיר ולשמוע, ונתעלם כשקורה משהו למרגלותיו".
אסרף לא מתרגשת מהסיבות שניתנו על ידי מתנגדי המחאה. "התירוצים היו חשבונות קטנים. אמרו שזה נגד המדינה ולא ממלכתי, אבל גם אנחנו לא תמיד ממלכתיים במחאות שלנו. אז יכול להיות שאצלנו לא שואפים לקבל אלא רק לתת, אבל זה לא משנה. יש פה אחים שלנו והם מרגישים את הקושי יותר מאיתנו כי הרבה יותר קשה לחיות במרכז הארץ. אנשים אמרו: 'שיעברו לגור במקום אחר', אבל אלו האחים שלנו וכך נראים החיים שלהם. צריכים גם לעשות הפרדה בין חלק מהמנהיגים של המחאה שאולי היו להם אינטרסים, לבין ההמונים שמצאו לנכון לקום ולצאת עם המשפחות שלהם להפגין. החברה הישראלית היום לא ממהרת לצאת מהבית, אפילו אנחנו המתנחלים, ובעיניי אם מישהו מטריח את עצמו לישון באוהלים בלב תל אביב בשיא החום של הקיץ, זו מסירות נפש; אחרי כמה שעות בחום של המאהל כבר רציתי לברוח משם הביתה. כנראה הייתה שם מצוקה אמיתית ורצון אמיתי לייצר שינוי, ואי אפשר להתעלם מזה ולהיות עסוקים כל היום רק בתירוצים".
אסרף, שגדלה בבית לא דתי, רגילה לשמוע את הטענות נגד הציבור הדתי על התעלמותו מנושאים חברתיים. "אבא שלי אמר כבר לפני למעלה מעשר שנים שהוא לא שומע את הרבנים שלנו בסוגיות חברתיות. הוא אמר לי: אתם עסוקים רק בארץ ישראל, בכשרות ובשבת, ולא מעניין אתכם שום דבר אחר.
זה משהו שיושב לי מאוד חזק בראש. התווכחתי איתו ואמרתי לו שזה לא נכון ושהתקשורת פשוט לא משמיעה את הקולות, אבל בהמשך ראיתי שבאמת יש הרבה הזדמנויות שבהן ההנהגה הרוחנית שלנו יכולה להשמיע את קולה, וזה פשוט לא קורה".
אורי אורבך הוא הפוליטיקאי היחיד מ"הבית היהודי" דהיום שהיה חבר כנסת מטעם המפלגה בזמן המחאה החברתית. אורבך צוטט אז כאומר שלמרות שהמאבק הפך לפוליטי, הח"כים הדתיים צריכים להצטרף אליו. גם היום, בפרספקטיבה של שלוש שנים אחרי, הוא חושב שהציבור הדתי–לאומי היה צריך להיות חלק מהמחאה. "אני דווקא חושב שבמחאה החברתית הייתה הרבה אמת. נכון שהעניים לא היו שם, אבל מי שקובע את סדר היום פה זה מעמד הביניים ולא העניים. באופן אישי ערכתי שם ביקור קצר והתראיינתי בנושא, אבל לא מעבר לכך כי הייתי בעמדה פוליטית ובזירה הזאת דברים התפרשו כניסיון להפלת הממשלה. חבל לי על כך שכל מעשה ציבורי של מחאה חברתית נתפס כשותפות עם השמאל. הנושאים החברתיים נוגעים לימניים לא פחות ואפילו יותר מאשר לאנשי שמאל".
אורבך תורם הסבר משלו להיעדרות הסרוגה מרוטשילד: "לציונות הדתית יש נטייה להחמיץ טרנדים או להצטרף אליהם באיחור. אני למשל מתקשה למכור לחבריי את חשיבות נושא היחס של המדינה לזקנים. זה נובע מכך שאנחנו אוהבים רק את המסיבות
טענו שמדובר במחאה של מפונקים.
"זו לא הייתה מחאה של עניים אלא של אנשים שלא גומרים את החודש. יצאו נגד הנסיעות לחו"ל, אבל נסיעה לחו"ל פעם בשנתיים היא כבר לא מותרות אצל חלק נכבד מהציבור, גם הדתי. השאלה היא מה הסטנדרטים. אצלנו אמרו לאנשים 'אתם לא צריכים לגור בתל אביב', אבל מה לעשות? גוש דן הוא מוקד החיים שלהם, ואי אפשר להגיד להם תגורו במקום אחר. אדם רוצה לחיות חיי רווחה ואני לא חושב שזה פינוק. שמעתי פעם מאורי אליצור ז"ל, בהקשר אחר, שכל אחד מאיתנו מוותר בקלות על דברים שחשובים לאחרים. לנסוע לחו"ל זה החופש שלו גם אם לך זה לא חשוב, ולגור בתל אביב חשוב לו, גם אם לך זה לא חשוב. מעבר לכך, בנושא הדיור, היום באמת אי אפשר לקנות דירה. ההורים שלנו הצליחו לממן לנו חצי דירה או שליש. אני במעמד כלכלי לא פחות מזה של הוריי ובכל זאת אני לא יכול לממן לילד שלי שליש דירה, ויש לכך השלכות".
אחד מתוקפי המחאה היה העיתונאי קלמן ליבסקינד שפרסם אז בעיתונו "מעריב" סדרת מאמרים על ארגוני השמאל שמתחבאים מאחורי המחאה העממית לכאורה. גם היום ליבסקינד משוכנע שלציונות הדתית לא היה מה לחפש ברוטשילד. "הציבור הדתי–לאומי לא היה יכול להתחבר למחאה מכמה סיבות. קודם כל, מבחינה פסיכולוגית זה ציבור שלא רגיל להפגין על דברים כאלו. בתפיסה שלו מפגינים רק על דברים אידיאולוגיים ולא על כסף. יוקר מחיה הוא אמנם לא דבר שלילי ולא ביטוי מגונה, אבל הציבור הדתי התרגל להפגין על דברים אחרים. לבוא ולהגיד 'תורידו לי את מחיר הקוטג', הדירה יקרה לי, אני לא רוצה לשלם כל כך הרבה', זה משהו שלא נמצא בדי–אן–איי שלנו. זה נתפס כמחאת מפונקים. דבר שני, אי אפשר להתכחש לאלו שעמדו בראש המחאה הזאת. היו למשל ויכוחים בין מנהיגי המחאה אם לשיר 'התקווה' בסוף ההפגנה כי היו כאלו שהתנגדו לכך. הציבור הדתי–לאומי לא יכול להתחבר למקומות כאלה. דבר שלישי, אני זוכר שאמרתי למישהו ממעלה אדומים שהלך להפגנה - אתה לא מבין שהם אומרים שאתה זה שלוקח להם את הכסף. נכון שהיו אנשים יותר מתוחכמים שהשתדלו לא להשמיע את הקולות הללו אבל הנה, היום, גם איציק שמולי משתתף בסרטים של יריב אופנהיימר ואומר שם שהכסף הולך לגגות האדומים של ההתנחלויות. הקולות הללו נשמעו כבר אז. הם אמרו שיש כסף והוא פשוט לא הולך למקומות הלא נכונים כי הוא אצל המתנחלים".
אז למה לא לקחת את המחאה לכיוונים אחרים? בירושלים עשו את זה.
"להפגנה בבאר שבע או בירוחם היה לנו יותר קל להתחבר ולומר 'אנחנו שם'. הבעיה היא שההפגנות במקומות הללו היו רחוקות מהעין התקשורתית שחגגה את רוטשילד. גם המחאה הירושלמית לא הייתה המחאה המרכזית".
ליבסקינד לא מקבל את הטענה שהציבור הדתי–לאומי לא מגיע להפגנות שהוא לא יוזם. "אני לא חושב שלא באנו בגלל קרדיט. זה בא ממקום חשדני. מה לעשות שגם כשאתה פרנואיד, עדיין יכול להיות שבאמת רודפים אחריך. אין לי בעיה להפגין עם מישהו ששונה ממני, אבל יש לי בעיה עם מישהו שברור לי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לו הוא יאשים אותי במצב. יש בעיה, שהיא לא רק שלנו, שכל קבוצה בחברה הישראלית באה למחאה עם חבילה של תפיסות עולם. לפעמים אתה אומר - לצורך המאבק אני לא אפרוש ממנו בגלל מרכיב אחד בחבילה, אבל יש מרכיבים שאתה לא יכול לשים בצד. אני לא יכול ללכת להפגנה שיעמדו בה על הבמה ויגידו דברים נגד המתנחלים".
ובכל זאת, בשורה התחתונה, לליבסקינד יש גם מילה טובה על תוצאות המחאה. "המחאה השפיעה על השיח וזה לא משהו שאפשר לזלזל בו. זה לא רק שיח על יוקר המחיה. יש היום גם שיח הרבה פחות סובלני לשחיתות, ולדעתי גם זה תוצר של המחאה החברתית. זה לא היה לפני כן. כשפואד ושטרית התמודדו לנשיאות וחברי הכנסת של השמאל תמכו בהם, ראיתי ברשתות החברתיות וגם בקרב לא מעט עיתונאים שמוחזקים כאנשי שמאל אמירה הגונה - אנחנו לא רוצים אותם. בעיניי זו דוגמה לדבר טוב שיצא מהמחאה החברתית". גם השר אורבך מזהה השפעה חיובית של המחאה על השיח החברתי: "אתה רואה יותר דיבור בנושאי חברה ויותר אכפתיות מסוגיות כמו הגבלת שכר הבכירים, התנגדות להשתלטות של טייקונים על נכסי מדינה ועוד. יש תולדות חיוביות של אווירה, ויש כמובן גם מחירים בעייתיים כמו למשל סתם שנאת עשירים ואיבה לכל מי שמצליח".
מי שהשתתף בפועל במחאה החברתית ולא רק באירועים הירושלמיים שלה היה הרב ד"ר בני לאו, שנשא נאום באחת ההפגנות הגדולות שהתקיימו בתל אביב במוצאי שבת "חזון" הסמוכה לתשעה באב. הפנייה לשאת דברים הגיעה אליו מחברי הנהגת "השומר הצעיר", שהיו חלק ממארגני העצרת. הרב לאו שאל אם ישירו "התקווה" בסיום העצרת, וכשקיבל תשובה חיובית החליט להצטרף. בתום המחאה סיכם את תחושותיו במאמר שכתב תחת הכותרת "החמצת המחאה". שלוש שנים אחרי, הוא עדיין חש כך, גם כלפי עצמו. "זה היה מעט מדי. צריך לעשות הרבה יותר כדי להכניס שפה תורנית לתוך מחאה. לא כקישוט, לא כאמירת פסוק בפסטיבל, אלא כמשהו עמוק יותר שנוגע לשורש המחאה ומייצר את השפה. אני חושב שמהבחינה הזאת הייתה החמצה".
הרב לאו מכיר היטב את כל הסיבות שנמנו בציונות הדתית נגד ההשתתפות במחאה. "הכל נכון, אבל אחרי כל הנכון הזה, הסיסמה של הצופים היא 'היה נכון'. אני חושב שציבור אמור לשאול את עצמו איפה הוא נמצא בכל נקודת זמן, והעמידה מנגד בגלל כל הסיבות הנכונות היא בעצמה זקוקה לשאלה. נכון שהיה שם המון פינוק ונכון שניצלו את זה למגמות פוליטיות, אבל אחרי כל זה, גם נכון שהייתה תחושה שמדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית, דוהרת למקומות פחות סולידריים והולכת למקומות של חברה שמייצרת מרווחים ופערים מאוד מסובכים. חלק גדול מהטענות שנשמעו במחאה היו טענות שציבור דתי אמור לשאת את הדגל שלהן. הקריאה לצמצום פערים חברתי היא קריאה תורנית שרבנים היו צריכים להוביל ולא אנשי שמאל, וזה לא קרה".
הרב לאו לא מתכחש לתחושת הזרות שהייתה מנת חלקו של כל דתי שהסתובב ברוטשילד. "אני אומר בכנות שלא היה פשוט להסתובב בתשעת הימים במתחם האוהלים. אדם דתי לא הרגיש בן בית בכל הפסטיבל הגדול שם. ובכל זאת, הרגשתי באותה תקופה שזו בדיוק ההזדמנות לעשות תנועה שתשבור את החומה והזרות. אפשר היה להשתתף בצרה במקום לשפוט את המניעים של המחאה. אפשר היה לבוא ולתעל אותה למקום שיותר מתאים לנו". בכל מה שנוגע לעיסוק של הציונות הדתית בנושאים חברתיים, הרב לאו דווקא אופטימי. "אני אקח שני ארגונים גדולים בתור דוגמה - 'בני עקיבא' ו'בת עמי' של השירות הלאומי. אני מכיר אותם מקרוב ואני רואה כמה עיסוק חברתי יש בשני הארגונים האלה בשנים האחרונות. אני לא בטוח שזו נגזרת של המחאה אבל זה ודאי שייך לרוח הזמן. זו תנועה שמתרחשת אצלנו וזו ברכה עצומה. גם בתחום היחס לאנשים עם צרכים מיוחדים אנחנו נמצאים היום במקום אחר. בסך הכל יש תנועה לכיוון תורה ששמה יותר לב לפנים של בני האדם".
הניסיון לחבר בין הציונות הדתית לצדק חברתי היה אחד המניעים המרכזיים שגרמו לארבעה צעירים ירושלמים דתיים להקים את עמותת "במעגלי צדק". עשר שנים בדיוק חלפו מאז ייסדו חילי טרופר, שמולי בינג, אסף בנר ואפרת דגני–טופרוב את הארגון שנאבק לשינוי תנאי העסקתם של עובדי הקבלן, והמציא את "התו החברתי" שהוא תעודה הניתנת ללא תשלום לעסקים בתחום המזון שמתחייבים לשמור על זכויות עובדים ועל נגישות לקבלת שירות. נפח הפעילות של "במעגלי צדק" הצטמצם בשנים האחרונות מסיבות כלכליות, אבל העמותה עדיין פועלת, וגם הייתה מעורבת במחאה החברתית. "ניסינו להיות חלק מהמחאה אבל להשמיע קולות קצת שונים מהקולות שרווחו בה", אומרת אפרת דגני–טופרוב, המכהנת כיום כיו"ר הוועד המנהל של במעגלי צדק.
"מבחינתנו האמירה המשמעותית היא שצריכים לדאוג לאלו שלא יכולים לצעוק ולצאת למחאה בכיכר. זה הקול שניסינו להשמיע כל השנים וגם במחאה החברתית. עשינו אז כל מיני פעולות של מחאה בעצמנו למען עובדי הקבלן והאנשים השקופים ועשינו הפגנה בירושלים בסגנון קצת שונה, אבל אני מודה שזאת הייתה מחאה קשה מבחינת הפוליטיקה של הארגונים. היה קשה להיכנס ולהשמיע קול אחר בתוך הדורסנות של חלק מהארגונים שהיו שם. עשינו את ההשתדלות שלנו אבל היה קשה להגיע לפרונט". דגני מרוצה באופן חלקי מתוצאות המחאה. "המחאה הצליחה להביא את צמד המילים 'צדק חברתי' לקדמת הבמה, אבל את הפרשנות של המילים הללו עדיין צריכים לדייק כי הפרשנות שניתנה להן במחאה היא לא הפרשנות שאני בהכרח רוצה לקדם. מבחינתי 'צדק חברתי' אומר לקדם שוויון הזדמנויות יחד עם מוכנות אישית, לקחת על זה אחריות וגם לצאת מאזור הנוחות שלי. זה אומר גם להיות פתוחה לאפשרות ליד מי אגור ועם מי הילדים שלי ילמדו, וזה דבר שלציבור הדתי יש עוד הרבה דרך לעשות בו".
אחרי עשר שנות פעילות של במעגלי צדק, דגני מזהה שינוי בציבור הדתי בכל הקשור לעיסוק החברתי. "אם בהתחלה המילים 'צדק חברתי' עוררו רתיעה גדולה מאוד בקרב אחוזים גבוהים מהנציגות של החברה הדתית והרבנים, היום המצב הוא לא כזה. יש נישות בציבור הדתי שיש בהן פתיחות וגם עשייה אקטיבית בתחום החברתי, גם אם ככלל הציבור הדתי עדיין עוד לא לקח על כך אחריות. זה משהו אחד להיות מסוגל להקשיב לשיח, ומשהו אחר להיות מסוגל להוביל בו עשייה. זה צריך להתחיל ברמה הבסיסית של התנהלות מוסר התשלומים בתוך הגופים של הציונות הדתית. מתרחשות עוולות יומיומיות בגופים שהייתי מצפה שיובילו את הדגל של מוסר תשלומים ראוי. בנוסף, הציבור הדתי עדיין נמצא מאחור בסוגיות כלכליות שנמצאות בשיח הכללי. הן לא נמצאות על סדר היום של הציבור הדתי ברמה הציבורית". גם השר אורבך, שמחזיק באחד התיקים החברתיים ביותר בממשלה, מסכים שלציבור הדתי יש עוד כברת דרך לעשות בתחום החברתי. "זה לא נכון שהציבור הדתי מזלזל בנושאים חברתיים, כי הוא חזק בכל תחומי החסד, החמלה וההתנדבות, אבל זו עדיין לא משנה סדורה. לצערי, הנושא עדיין לא קיים אצלנו כאג'נדה. אנחנו לא מחוללים משבר קואליציוני או מאיימים בפרישה מהממשלה כי קצבאות הזקנה או קצבאות הילדים לא עודכנו. על מה אנחנו כן עושים משבר ונלחמים? על סוגיות דת ומדינה, תקציבים לישיבות, וכמובן על נושאים מדיניים ביטחוניים, שחרור אסירים ופגיעה בהתנחלויות. זה בסדר, אבל זה לא מספיק. אני מנסה למשוך בהצלחה מוגבלת את הסיעה, ובעזרתה את הציבור, כדי שהנושאים החברתיים כן יעניינו. זה אפשרי, אבל מדובר בתהליך שהוא גם חינוכי ותרבותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
