המתאבל על ירושלים עוד יראה גם בשמחתה
האבלות, המעוררת את הזיכרון הלאומי בתשעה באב, מזכירה לנו לאן עלינו לשאוף וממלאת אותנו בהשתוקקות לפעול במרץ לקראת עתיד טוב יותר
ר' לוי יצחק מברדיטשב מביא בספרו "קדושת הלוי" הסבר נפלא ללשון הגמרא. "כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים אז מחשבתו ועצמותו בקדושתה וזוכה הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחתה קצת דהיינו קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבא". הזכייה הינה הזדככות. היכולת להתאבל הינה זכות המזככת אותנו. עסקי היום-יום ושגרת חיינו, שוחקים את רגשותינו והתרגשויותינו. אנו עוטים על עצמנו מעיל כבד של אדישות וציניות. התרדמת הזו הינה אם כל חטאת. אנו מקבלים כמובן מאליו את כל שעובר עלינו, שוכחים להעריך את "נסיך שבכל יום עמנו", ובד בבד מתרגלים אנו גם לצרותינו ולחסרונותינו, ומאבדים את המוטיבציה והשאיפה לתקנם. דומה הדבר לחולה השרוי בתרדמת. אין הוא חש ומעריך כל מגע וליטוף, ובאופן דומה, אין הוא מרגיש כאשר חותכים בבשרו החי. הרגע הראשון בו חש החולה בכאב, הינו הרגע המאושר מכל. זהו סימן שהחולה נמצא כבר בתהליך התאוששות. הרגשת הכאב יש בה סימן גדול לתחילת תהליך ההתאוששות וההחלמה.
נכון הוא הדבר גם לגבי בית מקדשנו וגאולתנו השלימה. אנו נוטים לפתח כושר הסתגלות לחיות עם קשיי המציאות. אנו מתרגלים מהר מאוד לתאונות הדרכים, לפיגועים ולקסאמים, להתנתקות והתנערות מאחריות, לשחיתויות ולתככים הפוליטיים, ומבחינתנו כל אירוע הוא כותרת נוספת במהדורת החדשות אשר תיגנז ביום שלמחרת ולכל היותר בחודש הבא. האדישות מונעת בעדנו מלהפגין ולפעול במרץ לתיקון הליקויים. האבלות לעומת זאת, מזככת אותנו, היא מזכירה לנו לאן עלינו לשאוף, וממילא ממלאת אותנו בהשתוקקות לפעול במרץ לקראת עתיד טוב יותר. "וכל מי שאינו מתאבל אינו זוכה כי מחמת שנשתכח ממנו גדולת בית המקדש וגודל התענוג מזה ולא מזדכך נפשו לכן מרוב חומריותו וגשמיותו לא יהיה בכחו לקבל התגלות אלקות וגודל התענוג והבהירות" (קדושת הלוי, ליקוטים). האבלות מעוררת היא את הזכרון הלאומי, אשר הוא מקור כוחנו וחוסננו, ובמובן זה – אנו זוכים ורואים משהו מבית המקדש, כאן ועכשיו.
יתרה מכך, האבלות על בית המקדש, מעניקה לנו שמחה פנימית. בעל ה"שפת אמת" מסביר שבית המקדש הינו מרכז השמחה בעולם. "וכמו שהיה בית המקדש באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכתיב משוש כל הארץ. כן היה באמצע דורות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפניה ולאחריה" (שפת אמת, כי תבוא). בית המקדש העניק שמחה גם לדורות שלא זכו לראות בבניינו. האבות לדוגמא, זכו להארת בית המקדש ע"י תשוקתם לבניינו. אם כן, כיצד נוכל גם אנו לזכות להארת שמחה מבית מקדשנו החרב אשר שועלים הילכו בו? ובכן, התשובה
זהו גם מקור השמחה הנחמה לשבע שבתות הנחמה ולימים השמחים הבאים עלינו לטובה לאחר תשעה באב. אבלות אמת אשר זיככה אותנו וחיברה אותנו באמת ובתמים למקור חיינו, הוציאתנו מקללת האדישות וממילא שאבה עבורנו שמחת אין קץ מ"משוש כל הארץ", הוא בית המקדש. השמחה הנובעת מהאבלות המזככת, מובילה אותנו בבטחה לקראת הימים השמחים מכל וכפי שדרשו חז"ל: "אמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם ...יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. ...וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה.
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן" (משנה תענית ד', ח')
הכותב הוא מנכ“ל ארגון הרבנים ”בית הלל“.
נא להמתין לטעינת התגובות
