איך קובעים את מותו של חייל, ללא גופה?
במהלך 'צוק איתן' הכריעה הרבנות הצבאית במהירות וקבעה את גורלם של שני חיילים נעדרים. הרב ישראל וייס והרב צבי בלק, לשעבר מבכירי הרבנות הצבאית, מדברים על השאלות ההלכתיות, הדילמות, והמאמץ להקל את כאבן של המשפחות. "ההלכה יודעת לקבוע מוות גם כשאין ממצאים", הם אומרים
"ערב הטיסה התקיים דיון", נזכר הרב בלק. "לפתע פונה אליי ראש אגף המבצעים ושואל: כבוד הרב, מה תעשו אם לפתע תיפתח הדלת ומכבש המטוס ירדו שלושת החיילים חיים? הרי הכרזתם שהם חללים. עניתי לו: ברגע שזה יקרה, הרב וייס ואני אחריו נפצח עם שלושת החיילים בריקוד שכמוהו לא ראיתם מעולם". הרב בלק שימש ראש מחלקת שירותי הדת ברבנות הצבאית הראשית ואחראי ענף זיהוי וקבורה.
הוא ידע שבבית הדין שקבע את מותם של החטופים ישבו טובי המומחים בתחום, ולרגע לא הטיל ספק בקביעת הרבנות הצבאית – אבל משהו בלב עדיין ניקר עד לרגע שבו הורדו ארונותיהם של השלושה מהמטוס והתברר כי קביעת הרבנות הצבאית הייתה, למרבה הצער, מדויקת. בימי מבצע 'צוק איתן' אפפה את הרב בלק תחושת דז'ה־וו חזקה. הפעם אמנם לא גויס למילואים, אך הוא ליווה מרחוק את הדילמה הקשה שחוותה הרבנות הצבאית בפרשיות מותם של שני חללי צה"ל, סמל ראשון אורון שאול ז"ל שנהרג באסון הנגמ"ש וסגן הדר גולדין ז"ל שנהרג בידי מחבלים שיצאו ממנהרה ברפיח. בשני המקרים נחשף הציבור בישראל לחלק מאותה דילמה. פתרון התעלומה מצריך כניסה לנבכי השיקולים המנחים את הרבנות הצבאית עד לאותו רגע שבו מתייצבים ראשת אכ"א והרב הצבאי הראשי בבית המשפחה ובפיהם בשוֹרת איוב.
"הדילמה היא קשה והאחריות כבדה מאין כמוה", אומר הרב בלק. "במשך השנים התפתחו האמצעים שבהם ניתן לזהות חללים או לקבוע את מותם. בעתות רגיעה יש משנה סדורה של זיהוי שמבוססת על כמה שלבים, החל בזיהוי באמצעות היכרות אישית של חברים ליחידה, עבוֹר דרך טביעות אצבעות וצילומים דיגיטליים של חלל הפה והשיניים, ועד לזיהוי רפואי על פי דנ"א. בשרשרת החיול נלקחת מכל מתגייס דגימת דם והיא נשארת במצב לא מפוענח במאגר הנמסר לאחריות הרבנות הצבאית. הרי לא תמיד ניתן לקבוע זיהוי על פי אמצעים חיצוניים כמו דסקית החייל, ולעתים גם לא ניתן לזהות על פי המראֶה".
במשך השנים גויסה הטכנולוגיה המתקדמת לשירות התחום. באמצעות מסוף קטן ניתן היום ליטול טביעות אצבעות כבר בשטח ולשלוח אותן לזיהוי למרכז לאיסוף נתוני חללים (מאנ"ח) החדש הנמצא ליד צריפין. המרכז הוקם בידי תת־אלוף הרב ישראל וייס בהיותו הרב הצבאי הראשי, כשראה כי כך תוכל הרבנות הצבאית לפעול באופן עצמאי ויעיל בלי להיזקק לשירותי המכון לרפואה משפטית באבו־כביר. כל פגיעה, מסביר הרב בלק, מנותחת ונלמדת, לא רק לצורך זיהוי החלל אלא גם כדי ללמוד כיצד ניתן למגן את החיילים טוב יותר. כך למשל, אפוד המגן (השכפ"ץ) עוצב כפי שעוצב לאחר שנלמדו סוגי הפגיעות שמהן סבלו החיילים.
כידוע, הרב הצבאי הראשי הנוכחי, תת־אלוף רפי פרץ, קיבל במהלך הלחימה בעזה שתי פסיקות שונות בעניינם של שני נעדרים. הוא הכריז על סמ"ר אורון שאול כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע, ומכיוון שכך לא התקיימה הלוויה. לעומתו, לסגן הדר גולדין נערכה הלוויה. "ההבדלים נובעים מהממצאים בשטח", מסביר הרב ישראל וייס, הרבצ"ר לשעבר, שהיה שותף להתייעצויות שקיים הרב פרץ.
"בנגמ"ש של גולני היו תשעה חיילים", מתאר הרב וייס. "כולם יצאו ממנו, אך כשהחל הירי תפסו שישה מהם מחסה בתוך הנגמ"ש. באותם רגעים נורה טיל שפוצץ את הנגמ"ש על יושביו. השניים שנשארו בחוץ נפצעו. התשיעי נעלם. החיילים, עדיין תחת אש, החלו ליטול ממצאים מהשטח. הם חזרו למקום פעמיים, ובכל פעם הביאו מה שניתן להביא. בהמשך הגיעו למקום כוחות שריון והשטח נחרש בשרשראות הטנקים כך שמלאכת איסוף הממצאים הייתה קשה יותר. כל החיפושים הללו הביאו לממצאים השייכים לששת החיילים שהיו בנגמ"ש. רק גורלו של אורון נשאר לוט בערפל". הרב פרץ הקים צוות חשיבה ובו מומחים מכל התחומים הרלוונטיים. היו שם אנשי מקצוע בתחומי הפצצות, הטילים והנגמ"שים לצד אנשי מודיעין וזיהוי חללים. מי שפסק סופית היה סגן־אלוף (מיל') הרב יעקב רוז'ה, הרב של זק"א והמכון לרפואה משפטית. הרב רוז'ה נחשב למומחה מספר אחת בעולם בתחום זיהוי חללים.
בזמנו אף הוזעק לניו־יורק לסייע בזיהוי קרבנות מתקפת 11 בספטמבר. הרב וייס מתאר אותו גם כ"ענק רוחני" בתחום הזה. "כשיצאה הפסיקה שאורון שאול אינו בין החיים והרב רוז'ה עמד מאחוריה, מבחינתי זו אמת מוחלטת. יש מדדים הלכתיים שלפיהם ההלכה יודעת לקבוע מוות גם כאשר אין ממצאים כאלה".
כיצד? הרב וייס לוקח אותי לפרשת נעדרי סולטן־יעקוב ממלחמת שלום הגליל. אז פסק שהשלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, אינם בין
בעגה ההלכתית הנושא מוכר כעדות של אדם 'המֵשׂיח לפי תומו' המובאת מעבר לקווי האויב. על פי המידע הזה ברור שאורון אינו בין החיים גם אם גופתו איננה כאן". בכך מפריך הרב וייס את כל ההערכות שנשמעו שלפיהן גופתו של אורון לא נמצאה משום שלא נותר לה שריד לאחר פיצוץ הנגמ"ש. לרב בלק הדבר מזכיר את פרשת הנגמ"ש בציר פילדלפי במאי 2004, שבו נהרגו מפגיעת טיל ארבעה מלוחמי ההנדסה שבאו לאתר מנהרות – תמונה שלא תישכח לאורך שנים.
"המראה הנורא של החיילים הגוחנים על ארבע ומחפשים חלקי גופות של החיילים שנפגעו מהטיל שפוצץ את הנגמ"ש שלהם עורר ויכוחים אם יש לפרסם את הדברים או לא", אומר הרב בלק. "נאלצנו לבדוק באמצעות הדנ"א חלקים קטנטנים עד שהצלחנו לזהות ארבעה חיילים. החמישי לא זוהה עד היום".
הפתרונות ההלכתיים שנמצאו באירוע בפילדלפי על ידי הרב וייס הוצעו כעת לרב רפי פרץ, אך הוא הכריע כי "זה לא המקרה". לרב וייס היה ברור שבידינו אין לא גופה ולא חלקי גופה. למשפחת שאול היה קשה עם פסיקת הרב הצבאי, אך בסופו של דבר היא קיבלה אותה. כשהרב וייס בא לבקר את בני המשפחה, הוא אמר להם כי יש בלבו קורת רוח על החלטתם. "מבחינה הלכתית הם אינם מחויבים לשבת שבעה, שכן את זאת עושים רק בשני מצבים: כאשר יש הלוויה, וזה אומר שקברו חלק מהמת – או כאשר הסמכות השלטונית, במקרה זה הצבא, אומרת בעגה ההלכתית 'התייאשנו מלקוברו'. כלומר, אנחנו יודעים שהוא מת, וגם יודעים שלא נוכל לקבור אותו לעולם. שני הדברים הללו לא נאמרו למשפחה, ולכן לא חלה עליה חובת ישיבת שבעה. בכל זאת, הרב הציע לה לשבת בבית ולקבל מנחמים, כדי שלא להפסיד את הימים שבהם יוכלו להחצין את המשא הנפשי הכבד ולקבל פני קהל מנחמים מחבק ואוהב".
סוגיית מותו של סגן הדר גולדין טלטלה את הרבנות הצבאית לכיוון שונה לחלוטין. "כדי לקיים הלוויה ולהביא לקבורה חייבים שיהיו חלקי גופה בשיעור מסוים שקבעה ההלכה, 'כביצה', ושאלה יהיו חלקים 'שהנשמה תלויה בהם', כלומר שלא ניתן לחיות בלעדיהם", מסביר הרב בלק. לדבריו, בפרשת חטופי הר דב היו ממצאים משני סוגים: כמות הדם שנמצאה בנגמ"ש שנסעו בו, וסוגי הקליעים שאותרו בו. יחד הם הובילו למסקנה שרוב בני האדם לא היו שורדים בתנאים כאלה.
"יש בהלכה המושג 'יורה רותחת'. אתה רואה אדם המוכנס לדוד רותח סגור, ואף שאינך רואה את גופתו אתה יודע בוודאות מוחלטת כי הוא מת – כי אף אחד אינו יכול לשרוד בתנאים אלה. זה היה הכיוון כאשר נשלחתי לארצות הברית, לזהות את גופתו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון. אין כל סיכוי שאדם יישאר חי ממעבורת חלל המתרסקת אל כדור הארץ. כל הטיסה התפללתי לקב"ה וביקשתי שיעשה עמי חסד שנוכל למצוא לפחות חלק קטן מהגופה, כדי שלא נזדקק למדד של 'יורה רותחת'".
ואכן, הממצאים הסירו כל ספק. הרב בלק טלפן לרונה רמון ואמר לה כי אין שמחה כהתרת ספֵקות. לדעת הרב וייס, המעיד על עצמו שאינו מכיר את כל פרטי המקרה לאשורם, המחבלים שיצאו מפתח המנהרה הרגו את סגן הדר גולדין, את רב־סרן בניה שראל ואת סמל־ראשון ליאל גדעוני, ונטלו איתם את גופתו של הדר אל תוך המנהרה. סגן מפקד הפלס"ר, סגן איתן, שזינק למנהרה למרדף אחרי המחבלים לאורך כמה מאות מטרים, מצא במהלך תנועתו חלקים מבגדיו שהוסרו על ידי המחבלים מחשש שהוא נושא על גופו מתקן איתור, וכן ממצאים נוספים שאפשרו לרבנות הצבאית לקבוע את מותו. צה"ל המתין למוצאי השבת עד שההודעה נמסרה למשפחה. ככל הנראה, הסיבה לעיכוב נעוצה בהמתנה לסיומה של בדיקת הדנ"א האורכת שעות ארוכות.
האם הרגישות הישראלית הגדולה לסוגיית השבויים משפיעה על השיקולים של הרבנות הצבאית אם להכריז על נעדר כעל חלל? "אולי בתת־מודע זה יושב לנו", אומר הרב בלק, "אבל הראיות והמדדים ההלכתיים הם אלה שקובעים. אחרי שנמסר שהדר נחטף אמרתי תהילים כל השבת והתפללתי שיתברר שהוא לא נלקח חי על ידי חיות האדם הללו אלא מת, עם כל הצער והכאב. חשבתי רק על מה שיעשו לו אם יתברר שהוא חי". הרב וייס פסקני יותר: "חד־משמעית, הנושא האסטרטגי אינו משפיע כהוא זה. מה שמונח בתחתית מוחנו איננו המחירון, אלא המחיר הכבד שחווה המשפחה בכל רגע שהספק הזה מחלחל ללבה. לכן אותו רב עושה לילות כימים, אינו אוכל ואינו שותה, ועוסק רק בסוגיה הזו כדי להגיע להחלטה מדויקת ככל האפשר".
במקרים רבים נאלצת הרבנות הצבאית להתמודד עם המשפחות. הרב בלק מספר על אחד מהורי הנעדרים בסולטן־יעקוב שפנה אליו וממש התחנן "להקים בית דין" כדי לקבוע שמדובר בחללים שמקום קבורתם לא נודע. "הקמנו בית דין, והמסקנה שהגענו אליה הייתה שהם אכן מתים. בדקנו את הנגמ"ש וקיבלנו חוות דעת רפואיות. עברו שלושים שנה עד שהגיע גם סיוע ממידע מודיעיני שאפשר לנו לקבוע זאת. אחרי הפסיקה חלק מההורים עתרו לבג"ץ וביקשו לא לשנות את מעמדם של הבנים מנעדרים לחללים.
בג"ץ ביקש להיענות לבקשה, וצה"ל נענה. גם הורי החטופים בהר דב ביקשו בתחילה לא להכריז עליהם חללים". השבוע הלך לעולמו יוסף כץ, אביו של יהודה הנעדר מסולטן־יעקב. "הוא אמר לי פעם שכמו יעקב אבינו, הוא ימתין לבנו אפילו עשרים שנה.
"הפכתי רגשני יותר", אומר הרב בלק. "בכיתי כששמעתי את ארוסתו של הדר גולדין סופדת לו ומספרת שרצתה כל כך להינשא לו". "בסופו של דבר, נטל ההכרעה מוטל על כתפי הרב הצבאי הראשי. הוא עומד יחידי והוא זה שמכריע", אומר הרב ישראל וייס. "גדולתו של הרב רפי פרץ היא בכך שהוא גדול דיו כדי להיוועץ באחרים. זכיתי להיות בחבורה נפלאה כזו, הכוללת את ראש אכ"א. הם עובדים יחדיו ומבינים איזו חשיבות עצומה יש לכך שאֵם שכולה יכולה להניח את ראשה על כרית של קבר, שמתחתיו יהיה מונח בנה, או לפחות משהו ממנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
