20 שנה לפטירתו: ישעיהו ליבוביץ‘ - גרסת הנכדים
כמו ישעיהו ליבוביץ‘, גם פרופ‘ יורם יובל צולל אל נפש האדם. כמו ליבוביץ‘, גם אורי עופרן עוסק בהגות יהודית ובמחשבת ישראל. עשרים שנה אחרי פטירתו של הסבא המשותף הם מספרים על החיים לצדו של גאון נדיר, שמקפיד להיות קרוב לכל נכדיו, ולא מתרגש כשהם מתרחקים מאוד מדרכו הדתית והאידיאולוגית
הפרופסור המפורסם יליד ריגה היה איש מדעי הטבע; בעל תואר דוקטור ברפואה, ופרופסור לביוכימיה, לכימיה אורגנית ולנוירופיזיולוגיה. לצד זאת עסק בפילוסופיה של המדע ובחקר מחשבת ישראל, ונחשב לאחד מגדולי הוגי הדעות היהודים במאה ה־20. הוא הותיר אחריו ספרים ומאמרים אין־ספור, זכה בפרס ישראל (וויתר עליו בעקבות הסערה שהתחוללה), והוגדר כאדמו“ר של החילונים בישראל. אבל נדמה שיותר מכול זכור פרופ‘ ליבוביץ‘ בשל אמירותיו השנויות במחלוקת בנושאי דת ומדינה, התיישבות וסרבנות. הן כנראה גם הסיבה לכך שליבוביץ‘ כמעט לא זכה להנצחה. ביתו לא השתמר כמוזיאון, משנתו לא מקבלת דריסת רגל בבתי הספר, ורחובות כמעט לא נקראו על שמו.
כשביקשתי להושיב לשיחה שניים מנכדיו של ליבוביץ‘, יורם יובל ואורי עופרן, הם סירבו תחילה. לצאצאיו של הפרופסור המפורסם, מתברר, אין עניין להעלות זיכרונות ילדות מבית סבא. רק אחרי מחשבה נוספת הם נעתרו לבקשה. “קהל הקוראים של ‘מקור ראשון‘ הוא קהל שסבא רצה להשמיע לו את משנתו, ומכאן המוטיבציה שלי“, מסביר יובל. לעופרן חשוב להתראיין כדי להחזיר את הדור להגותו של סבו: “מוזיאון, רחוב או ספר על שמו, זה לא מה שמטריד אותנו. מה שחשוב לנו הוא שמשנתו תילמד. היא לא חייבת להתקבל בקרב הלומדים, אני רק רוצה שיתמודדו עם הדברים“.
כשיורם יובל היה בן 14, נפטר אביו אורי ליבוביץ‘ ממחלת הסרטן. הסב המפורסם הפך לגורם מעצב בילדותו ונעוריו של יובל - כיום פסיכיאטר, ראש המכון לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, ומנחה תוכנית הראיונות ‘שיחת נפש‘ בטלוויזיה החינוכית. אורי עופרן (40), הקרוי על שם אביו של יורם, הוא בנה של ד“ר מירה עופרן, בתו של ליבוביץ‘. הוא מנהל את בית המדרש ‘דרומא‘ באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמד גמרא, מדרש וספרות חז“ל.
בעוד הזיכרון הציבורי תופס את ליבוביץ‘ כאדם פרובוקטיבי, שלא היסס להשמיע דברים שלא נעמו לאוזניהם של אחרים, יובל ועופרן זוכרים בעיקר סבא חם ששמר על קשר קרוב עם כל נכדיו. “אנחנו לא אוהבים לדבר על זיכרונות משולחן שבת, אף שיש כאלה, חמים וטובים. בסופו של דבר אנחנו משפחה פרטית מאוד“, אומר יובל. בשל אותה רוח של פרטיות, אגב, הוא ועופרן מסרבים לשוחח איתנו על נכדים מפורסמים אחרים של ליבוביץ‘ – חגית עופרן מ‘שלום עכשיו‘, והפרקליט שמאי ליבוביץ‘.
עופרן מספר על סבא שמתקשר ואומר “בוא לחנות ‘אקדמון‘, אני רוצה לקנות לך ספר“, שמתייצב ראשון אצל כל מי שחלילה אושפז בבית חולים, ושכל הנכדים מגיעים אליו ב‘יום התעודות‘ כדי להראות לו את הציונים שקיבלו. הבית ברחוב אוסישקין 62, בקצה רחביה בואכה שערי־חסד, היה תחנה קבועה בשביל 25 הנכדים שנולדו לפרופ‘ ליבוביץ‘ במרוצת השנים. “לא היה כזה דבר, לעבור באזור ולא להיכנס להגיד שלום ולאכול ארוחת צהריים“, מספר יובל. בשנים שאחרי פטירתו של הסבא הדומיננטי, הייתה זו סבתא גרטה שהחזיקה את הקשר המשפחתי. מאז פטירתה ב־2001 נפגשים הנכדים בעיקר בשמחות, או להבדיל באזכרות.
אף ששני המרואיינים שלנו אינם נושאים את השם ליבוביץ‘, גם היום מזהים אותם כנכדיו. יורם בחר להשתחרר מהשם המחייב כבר לפני שלושים שנה. “בכל מקום - בירושלים, בבית הספר התיכון, בצבא - אנשים שאלו אותי: אתה הנכד של ליבוביץ‘? רציתי להיבדל מהשם הזה. לא הבנתי את המשמעות הגדולה שמאחוריו, ורציתי לעמוד ברשות עצמי“. כשיצא לחופשה רגילה בסיום קורס הקצינים הוא ניגש למשרד הפנים, שילם אגרה של שבע לירות ושינה את שם משפחתו ליובל – כפי שעשה דודו יוסי כמה שנים קודם לכן. “בדיעבד אני מבין את מה שלא הבין הסג“מ בן העשרים“, הוא אומר. “מדובר לא רק בשם אלא בזהות, והזהות לא משתנה עם שינוי השם. היא דבר עמוק הרבה יותר“.
איך סבא הגיב להחלפת השם?
“אותו זה לא הטריד. כשסיפרתי לו על כך, הוא אמר שליהודים באירופה לא היו שמות משפחה עד שלפני מאתיים שנה ניתנו להם שמות על ידי פקידים גויים. כך שהוא לא ראה בשם המשפחה משהו נצחי“.
עופרן אומר שגם הוא מעדיף כיום לעמוד בזכות עצמו, ולא להיות מקושר באופן אוטומטי לסבו. “איזו נחת רוח הייתה לי, כשסטודנט שלמד אצלי ארבע שנים בא אליי נדהם אחרי ששמע מי הוא סבא שלי. סבא הוא כמובן חלק ממני, אבל אני כמעט לא מביא אותו ללימוד. אני קורא מדרש בעיניים שלו, זה אחד התסביכים שלי, אבל אני שמח על כך שאני מלמד גמרא ומחשבת ישראל בלי שהעובדה שאני הנכד של סבא שלי עוברת לתלמידים“.
אנחנו נפגשים בביתו של יובל במבשרת־ציון, כשעוד הפסקת אש מגיעה אל קצה במטח רקטות אל כל חלקי הארץ. הקרבות בעזה שבים ומעלים את השאלה מה היה אומר היום ליבוביץ‘, שהתנגד בכל תוקף לפעילות צה“ל בשטחים ואף הטיף לסרבנות. “סבא היה בוחן את ההתנהגות שלנו במלחמה לא במבחן התועלת למדינה, אלא במבחן המוסריות - עד כמה מוסרי להפציץ מן האוויר את האוכלוסייה בעזה?“ אומר עופרן. “כל השמאל, שנתלה בו כי הוא כביכול פציפיסט או מאמין בשלום, נתלה למעשה באילן לא לו. הדבר היחיד שהעסיק את סבא הוא לא גורלו של העם הפלשתיני, אלא המוסריות שלנו, שמדינת ישראל תהיה מוסרית. הוא היה עקבי בזה. סבא בהחלט לא היה פציפיסט, והיה לו סליק בבית עוד לפני 48‘. זה לא מקרה שרוב נכדיו הלכו ליחידות קרביות. הוא חשב שאנחנו נצטרך לחיות פה בהגנה על עצמנו מול העולם המוסלמי עוד הרבה שנים. לא היו לו אשליות“.
יובל: “השופט אדמונד לוי, שעמד בראש ועדה ממלכתית לנושא המאחזים, קבע שיהודה ושומרון אינם שטח כבוש. ועל זה סבא היה אולי אומר שאדמונד לוי פספס את העיקר. לא השטח כבוש, אלא האנשים כבושים. שטח הוא בסך הכול אבנים, ואיתו אין בעיה; הבעיה היא שאנשים חיים תחת משטר כיבוש, ומה שהמצב הזה עושה להם, ומה שהוא עושה לאנשים ששולטים בהם“.
גם אם לא קשה להסיק מדבריהם באיזה צד של המפה הפוליטית הם נמצאים, יובל ועופרן נמנעים מלהשמיע הצהרות פוליטיות אישיות. “סבא לא הוריש לנו את הדעות שלו בנושאים האלה, כמו שהוא הוריש לנו את הדרך לחשוב על הדברים, את החשיבה הביקורתית“, אומר יובל. “המורשת שלו, שקיימת אצל כולנו, היא לראות מעבר לקלישאות, ולנסח לעצמך בבהירות את מה שאתה חושב. לנסות להבין לעומק כל דבר שאתה שומע, ולא לקבל אותו כתורה מסיני.
“סבא בחר במודע להיות פרובוקטיבי. סוקרטס, בנאום ההגנה שלו, אומר ש‘המדינה היא כמו סוס כביר ואציל, שבגלל גודלו הוא נוטה לנִרפּוּת וזקוק לאיזה זבוב בקר. אני חושב שבאופן הזה הצמיד אותי האל למדינה, להיות יצור שלא חדל לעורר ולשכנע אתכם, ולגעור בכל אחד מכם, ולהתיישב עליכם, כל היום, בכל מקום‘“.
כשאני אומרת שפרופ‘ ליבוביץ‘ היה איש שמאל מובהק, יובל נזעק. “בישראל נוטים להגדיר את האדם כימין או שמאל לפי עמדתו בשאלה של עתיד יו“ש, וזה רידוד נוראי בעיניי. ימין ושמאל זו בראש ובראשונה חלוקה לפי השקפת עולם כלכלית וחברתית. השמאלנים הם מי שרוצים לראות את המדינה מעורבת יותר במערכת הכלכלית, ושואפים להגדלת השוויון בין עניים לעשירים, בעוד הימנים מאמינים בשוק חופשי ובשוויון הזדמנויות. סבא לא היה שמאלני: שאלות כלכליות לא העסיקו אותו כל כך. בפוליטיקה העסיקו אותו היחסים בין דת למדינה. במישור הזה, השקפת העולם השמאלנית היא חילונית והומניסטית, כלומר שמה את האדם במרכז. לעומת זאת סבא היה אדם דתי מאוד, ושם את עבודת האל במרכז“.
בזמן מלחמת שלום הגליל היה יובל קצין קרבי. בשנים שלאחר המלחמה המשיך לשרת במילואים בלבנון, גם כשסבו קרא לסירוב פקודה. “הסכמתי עם סבא לגבי ההתנגדות למלחמה בלבנון, אבל לא הסכמתי איתו בנושא הסרבנות. בדיוק כמו שלאנשים שלא מאמינים בפינוי יישובים אין זכות לסרב פקודה. להיכנס ללבנון, כמו לפנות יישובים, זאת החלטה לגיטימית של ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות, והיא מחייבת את כולנו, גם את אלה שלא מסכימים איתה. לכן לא חשבתי שנכון לסרב, והמשכתי לשרת“.
ואיך סבך קיבל את זה?
“בניגוד לדימוי שלו בחוץ, בתוך המשפחה סבא היה עדין ולא בוטה. אני זוכר היטב שבאתי פעם להגיד שלום לסבא ולסבתא לפני המילואים בלבנון, וחשבתי על כך שאם יקרה לי משהו הוא ייקח את זה קשה במיוחד, כי לדעתו לא ראוי שאשרת בלבנון. אבל הוא לא אמר לי שהוא לא מרוצה מההחלטה שלי“.
עופרן: “הקריאה לסירוב פקודה לא הייתה ניסיון של סבא לגייס חיילים שיתמכו בדעתו, אלא תביעה מכל אדם שנמצא בתוך מערכת לדעת שהאחריות היא עליו. הוא לא רצה לראות כאן מרי אזרחי, אלא להעביר את המסר הזה“.
ועדיין, עשרים שנה אחרי מותו ועם כל המורשת שהותיר, זוכרים לו לפני הכול את הביטוי “יודו־נאצים“.
יובל: “אני חושב שהאמירה המפוצצת הזאת גרמה לאנשים להפסיק להקשיב לו. השגת תשומת לבם של אנשים היא לא הדרך לשכנע אותם“.
עופרן: “זו לא הייתה אמירה מוצלחת משום בחינה. יחד עם זאת, התגובות היו מוגזמות. לרב עובדיה היו התבטאויות לא פחות אומללות, ואף אחד לא קרא להחרים אותו. אבל במקרה של סבא היה נוח לתפוס טרמפ על היודו־נאצים, להדיר אותו מהמרחב ולא להתייחס לטענות שלו. לציבור היה קל לפסול את הסגנון ולהתעלם מהתוכן“.
ישעיהו ליבוביץ‘ נולד בריגה ב־1903. הוא ואחותו הצעירה נחמה, לימים פרשנית המקרא והמורה הנודעת, לא ביקרו בבית הספר אלא למדו אצל מורים פרטיים. בגיל 16 עמד ליבוביץ‘ בהצלחה בבחינות הבגרות, ובגיל 18 החל ללמוד באוניברסיטה. כבר בתור סטודנט הוא לא נרתע להשמיע בקול את דעותיו, והרבה להתבטא נגד הנאצים. מקורביו אמרו לו להיזהר כי הגסטפו עלול לחסל אותו, אבל ליבוביץ‘ המשיך. בסופו של דבר אנשי הגסטפו אכן הגיעו כדי לעצור אותו, אלא שהכתובת שבידיהם הייתה של בני הזוג וינטר, חמיו וחמותו של ליבוביץ‘. כשפשטו על הבית הם מצאו שם רק את דיירת־המשנה, סטודנטית ששמה לאה גולדברג, לימים סופרת ומשוררת ידועה. “איפה ליבוביץ‘?“ שאלו אותה, אך היא אמרה שאינה יודעת.
כשיצאו אנשי הגסטפו מיהרה גולדברג לחפש את הליבוביצ‘ים. לבסוף איתרה את גרטה באוניברסיטה. לאחר הפצרות רבות הסכים ליבוביץ‘ לעלות על הרכבת לצרפת, “ובזכות זה כולנו חיים היום, כי הגסטפו עוד לא היו אז יעילים מספיק“, מסכם יובל.
בצעירותו השתייך ליבוביץ‘, כמו הוריו, לחוגי הציונות הדתית, ואף היה פעיל בתנועת ‘המזרחי‘. לימים גם חינך את ילדיו במוסדות הציונות הדתית, כמו ישיבת כפר־הרא“ה, אז ישיבת הדגל של המגזר הסרוג. “זה מלמד עד כמה הוא הרגיש חלק מהציבור הדתי־לאומי, ורבים מופתעים לשמוע על כך“, אומר עופרן. מופתעים, כי לאחר מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ‘ ממתנגדיה החריפים ביותר של הציונות הדתית. הוא האשים אותה שבהשפעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק היא ביטלה את ההבדלה בין קודש לחול, ובפרט התנגד למושגים כמו “קדושת עם ישראל“ ו“קדושת ארץ ישראל“.
יובל: “בעיני סבא, הרבה מהעמדות של הציבור הדתי־לאומי ביחס לעתיד יהודה ושומרון נגזרות מן הבלבול בין קודש לחול, ובין מה שיש למה שראוי שיהיה. סבא היה עקבי באומרו שיש רק דבר אחד קדוש - אלוקים. הוא האמין שהרעיון של קדושת הארץ הוא טעות גדולה ואי הבנה שהלכו והתבססו בקרב בני הציונות הדתית דרך הרב צבי יהודה קוק“.
יום לפני פגישתנו השתתף יובל באזכרה לסגן־אלוף דולב קידר, שנהרג במבצע ‘צוק איתן‘. “כשהחזן התחיל לומר ‘אל מלא רחמים‘, נזכרתי בנוסח המופיע בהמשך – ‘שמסרו נפשם על קידוש השם, העם והארץ‘. המשפט הזה היה נורא בעיניי. זה הנוסח שהיו אומרים בבית הכנסת ישורון, וסבא היה מצטמרר ואני איתו. זה דבר זר לרוח היהדות, כמו שאני הבנתי אותה וכמו שסבא הבין אותה. לכן רווח לי מאוד כשהחזן באזכרה אמר ‘שמסר נפשו על קידוש השם והגנת העם והארץ‘. חשבתי, כמה זה יפה. כל השאלה אם למסור שטחים או לא מקבלת משמעות אחרת ברגע שאתה אומר את זה כך.
“אין לי ספק שהציונות הדתית היא הציבור הכי ערכי, שהכי מתבונן בעצמו ובוחן את עצמו, ובאמת מנסה לנהוג בצורה מוסרית. ויחד עם זאת, דווקא הציבור הזה רוצה בכל מיני נוסחים להמשיך את הכיבוש, שגורם לנו בסופו של דבר לעשות דברים לא מוסריים. הדבר הזה יכול לקרות ברגע שהארץ קדושה בעיניהם. סבא לא האמין שהארץ קדושה מכוח עצמה“.
עופרן: “היה לי ויכוח עם אחי בשאלה למה כל כך הרבה בציונות הדתית מתנגדים לסבא. אחי טען שזה כי הוא שמאלני, אבל אני חושב שאין בן אדם רציני שפוסל את האחר לגמרי רק בגלל השמאלנות שלו. יש לכל היותר אנשים רציניים שמאפשרים את
“סבא הוציא את הקדושה לא רק מהארץ, אלא מכל מעשה אנושי. הוא עצמו הקפיד על קיום מצוות בצורה אדוקה, אבל מכיוון ששלל את הקדושה הוא השאיר את הדתיות ואת המצוות להכרעה של האדם. ואם אין שום קדושה או הנמקה לשמירת מצוות מעבר להחלטה הרצונית של האדם לשמור אותן, אפשר גם להחליט שלא. בגלל הדברים הללו סבא הפך למישהו שמפחדים ממנו בציבור הדתי“.
וזו הסיבה לכך שהספרים והמאמרים שלו כמעט אינם נלמדים במוסדות החינוך הדתיים?
“מחנך דתי שיש לו בראש פרופיל מסוים של בוגר שהוא אמור להוציא - דברים כאלה מאיימים עליו“.
עופרן, שכאמור מלמד מחשבת ישראל, מספר שלא מזמן מסר לקבוצות של בנות שירות לאומי שיעור בנושא הקדושה. הוא הביא למושג הזה פירושים שונים - מהרב קוק, מהמהר“ל מפראג, וגם מסבו. בדפים שחילק לארבע קבוצות ציין מתחת לפרשנות את השם ליבוביץ‘, ולארבע אחרות לא. “בכל פעם שלא כתבתי את שמו התנהל דיון ער על הפרשנות הזו. בכל המקרים האחרים היא נשללה על הסף. היה גם ראש ישיבה שאמר לי שהוא מלמד את הספר ‘מסילת ישרים‘ לפי סבא, אבל לא מצטט אותו. כל זה מעיד על איזה פחד, אבל גם על העוצמה של סבא, שמורגשת גם אחרי לכתו. יש אלפי אנשים שונים ומשונים באורח חייהם, שכולם תלמידים שלו ואומרים שהוא האדם שהכי השפיע עליהם“.
יובל: “אתה צודק באמירה שיש בציבור הדתי פחד ממנו, אבל יש גם מוקסמות. הדבר שהכי קשה להרוג זה רעיון. סבא השאיר אחריו רעיונות, זרעים. כשאתה זורע אותם, אתה לא יודע מתי והיכן הם ינבטו“.
האיש שאלפים שתו את דבריו בצמא, לא הותיר יורש, חצר או חסידים. ספריו וספרים שנכתבו עליו עדיין נמכרים היטב, אבל שיטתו הדתית - שילוב של קיום מצוות מחמיר בנוסח חרדי־ליטאי עם אמונה בציונות - לא השתמרה אחריו.
“סבא מייצג אלטרנטיבה של דתיות חזקה בלי מיסטיקה“, אומר יובל. “לא כי לדעתו אין מיסטיקה - הוא הרי האמין במשהו עמוק שנמצא מאחורי כל הדברים - אבל סבא חשב שאי אפשר לדבר על זה, וברגע שאתה מדבר על זה, זה לא זה. הוא הבדיל בין החוויה הרגשית ולפעמים המיסטית של המאמין ובין עבודת השם, שהיא עניין אובייקטיבי. החוויה הרגשית של המאמין היא דבר מובן ולפעמים גם יפה, אבל לא זאת עבודת השם“.
עופרן: “סבא היה פילוסוף, והתייחס אל העולם הדתי של האדם כמהלך לוגי. באדם יש הרבה רכיבים, וסבא כפר בקיומם של חלקם, ובחלקם הוא פשוט לא התחשב. לכן תורתו קשה ליישום - כי הוא הוציא מהדת את כל מה שמתגמל ומנחם בה, את כל הרכיבים הרגשיים. תפיסת קיום המצוות שלו מתאימה מאוד לעולם החרדי־ליטאי, בדגש על ליטאי ולא חסידי. אבל כדי לחיות כחרדי צריך לוותר על שני דברים שהיו חשובים לסבא – על הציונות ועל המדע. וסבא לא ויתר“.
יובל: “סבא תמיד אמר שהתורה היא לא ספר אינפורמציה, לא זה תפקידה, ושאם אתה רוצה ללמוד עובדות על העולם - לך ותקרא ספר פיזיקה או גיאולוגיה. בעיניו המטרה של התורה היא להכיר לאדם את המקום שלו בעולם ואת המעמד שלו מול האל, וללמד את כל החובות שלו. אולי ההישג הגדול ביותר של סבא זה שהוא פתח דרך שלא הייתה קיימת קודם: הוא היה גם איש מדע וגם שומר מצוות. היו לפניו הרבה מדענים יהודים, אבל לא הרבה מדענים שומרי תורה ומצוות. אני מאמין שמקום כמו אוניברסיטת בר־אילן, שרבים מהחוקרים הפועלים בה הם שומרי תורה ומצוות, לא היה מתקיים ללא הנתיב של סבא. הרבה הישגים של מדענים דתיים, כולל מדענים שהם נכדים שלו, לא היו קיימים“.
עד כמה התדמית שלו כאיש של ויכוחים ומחלוקות נאמנה למציאות?
עופרן: “סבא היה גמ“ח של מרגוע לנפש ומנוח לנשמה למאות ואלפי אנשים. יום־יום, לפעמים כמה פעמים ביום, הוא הקשיב לאנשים שלא הכיר ודיבר איתם. הוא אף פעם לא דחה מישהו, לא משנה אם זה היה תיכוניסט או אדם מבוגר, ותמיד הקשיב לכולם בסבלנות. כמה פרופסורים ואנשי רוח מפנים היום מזמנם לשיחות אישיות?“
יובל: “סבא למעשה טיפל בהרבה יותר אנשים ממני“.
גם בכתיבה לא חסך ליבוביץ‘ יחס אישי. בביתו הוא שמר מאות מכתבים שקיבל ושלח, כשהמכותבים נעים מתלמידי תיכון ועד לרבנים, מחיילים ועד לפרופסורים בעלי שם עולמי. חלק מהמכתבים קובצו בעריכת בתו מירה עופרן ונכדו ישי לספר ‘רציתי לשאול אותך, פרופ‘ ליבוביץ‘‘. השאלות המובאות בספר עוסקות במשמעות החיים, במוסר וגבורה, מדע וערכים, גוף ונפש, קדושת הארץ ועוד. סביר להניח שלו חי היום, היה פרופ‘ ליבוביץ‘ מנהל פרופיל פייסבוק פעיל, ומתנצח עם אלפי העוקבים שלו. יובל מחייך כשאני מעלה את האפשרות הזו. “אני באמת מאוד מצטער בשבילו שהוא פספס את האינטרנט. הוא היה מתלהב כל כך“.
מהשנים שבאו לאחר פטירתו של אביו זוכר פרופ‘ יובל בעיקר את ימי רביעי אחר הצהריים: מדי שבוע הוא היה אוכל ארוחת צהריים בבית סבו וסבתו, ואז יושב לשיחה בת ארבע שעות עם הסבא. “ימי רביעי הללו אחראים לחלק לא קטן ממי שאני היום. ארבע שעות בשבוע עם ישעיהו ליבוביץ‘ במשך ארבע שנים, זאת חוויה מצטברת ומעצבת. בדיעבד אני בטוח שאמרתי שם לא מעט שטויות, אבל סבא היה סבלני מאוד, וזו הייתה פשוט חוויה. ככל שחולפות השנים אנשים אומרים לי שאני מתחיל להיות דומה לו פיזית, ואני חושב לעצמי, הלוואי שהייתי נעשה דומה לו יותר גם בשכל.
“החוויה המעצבת שלקחתי מהחיים לצד סבא היא הידיעה איך חי ואיך חושב גאון. החוויה בלגדול במחיצת אדם שיש לו לא רק רוחב אופקים אלא גם עומק אדיר מציבה סטנדרט שכנראה לעולם לא אגיע אליו, אבל הוא מושך אותי כלפי מעלה עד היום. עצם הפגישה איתו היא מתנה שאני שמח בה מאוד, כי היא הראתה לי מה אפשרי, למה אפשר לשאוף ומה אפשר להשיג בחיים האלה. להכיר את האדם הזה ולהכיר את הסטנדרטים שלו ברדיפת האמת ובאהבת הדעת זה נכס לכל החיים“.
באותן שנות יתמות מוקדמת ביקש יובל לעבור ללמוד בתיכון שליד האוניברסיטה, ועם הזמן חדל לקיים מצוות. “היו לי כל מיני שאלות“, הוא מספר. “לא הבנתי את הטעם לכל המצוות. מה למשל הטעם בהימנעות משעטנז? סבא אמר שאלה מצוות שאין להן טעם חוץ מאשר קיומן. זו הייתה הנקודה שבה אני לקחתי לעצמי חירות לקיים חלק מהמצוות ולא לקיים אחרות, ואז לא מצאתי את עצמי במערכת החינוך הדתית“.
איך סבא הגיב לכך?
“הוא קיבל את זה, ומאוד נזהר מלהגיד לי מה לעשות. אין לי ספק שהוא לא אהב את זה, כמו את שירות המילואים שלי בלבנון, אבל הוא לא אמר לי מילה“.
עופרן שייך לדור הצעיר יותר של הנכדים, והחוויות שלו עם סבו הן אחרות. אף שלא זכה לכל כך הרבה שעות ליבוביץ‘ כמו בן דודו, גם לו אין ספק שסבא היה גורם מעצב בחייו. “בתחילת שנות העשרים שלי יצאתי למסע בעקבות התפילה. חיפשתי תשובות - למה להתפלל ואיך להתפלל. עד אז גדלתי בבית כנסת לצד סבא, וכל המסעות שלי היו בעצם ניסיון להשתחרר מהקיבעון של סבא“.
לשיטתו של ליבוביץ‘, נציין, המתפלל אינו אמור לחשוב כלל על בקשותיו וצרכיו האישיים; הללו אינם קשורים בשום אופן לחובת התפילה. “בסופו של דבר הצלחתי להעשיר את העולם שלי, אבל חזרתי לאותם עוגנים מבית סבא“, ממשיך עופרן. “עד היום, כל ניסיון להשתחרר מהאמת הברורה מאוד שלו מחזיר אותי בסופו של דבר אליו“.
במבט לאחור, אתם חושבים שנעשה לו עוול?
יובל: “אני לא מרגיש שנעשה לו עוול. בסך הכול התייחסו אליו בסבלנות, איש לא הכה אותו ולא זרק לו נעל בפרצוף. אף שהייתה לו ביקורת על הרבה דברים בארץ, סבא ציין תמיד שיש בה חופש ביטוי מלא. אני כן חש שהייתה החמצה: היו לו הרבה דברים חשובים להגיד, ואני חושב שאם הוא היה משנה קצת את אופן הדיבור, היו מקשיבים לו“.
עופרן: “גדל פה דור שהתחנך בלי להכיר את התפיסה של סבא, כי בחרו לא להתמודד איתה. בעיניי, לא לסבא נעשה עוול, אלא לדור. לא יכול להיות שאדם יסיים את מערכת החינוך הדתית בלי להכיר את התפיסה של סבא“.
מפריעה לכם העובדה שלקח עשרים שנה להנציח את שמו ברחוב בירושלים, העיר שבה גר ובה לימד?
עופרן: “סבא אהב לצטט ממסכת שמחות – ‘צדיקים אין עושים להם נפש (מצבת זיכרון) על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם‘. הוא עצמו מעולם לא נסע לקבר אביו, ואפילו לא ידע איפה הוא“.
יובל: “המשורר ו“ה אוֹדֶן כתב על פרויד דברים שלדעתי אפשר להגיד גם על סבא: ‘גם אם הוא טעה לעתים קרובות, ולעתים היה אבסורדי, בשבילנו הוא כבר אינו אדם עכשיו, אלא אקלים שלם של דעה, שתחתיה אנו חיים את חיינו השונים‘“.
והוא טעה, סבא שלכם?
עופרן: “הוא לא טעה לעתים קרובות. הוא דיבר אמת בלי שיקולי פרקטיקה, ולכן הדברים שלו מתאימים תמיד. סבא לא גזר את הערכים שלו מניתוח המציאות, ולכן המציאות יכולה להשתנות ועדיין יישום קו המחשבה שלו יהיה רלוונטי“.
נא להמתין לטעינת התגובות
