כשקול השופר נשמע בבית הכלא במקסיקו
הרב ניר קורן, שהיה רב קהילה בקנקון שבמקסיקו, נזכר בראש השנה בו הלך כעשרה קילומטרים אל בית הכלא, כדי לתקוע בשופר לאסירה יהודייה. ”רק אז הבנתי איך מרגיש ומתנהג אדם העומד למשפט ויודע שחייו תלויים לו מנגד“, הוא מספר
כך היה בשנה שעברה ביום כיפור. ברגע השיא של החג, לאחר התקיעה הגדולה, ניגשה אלי אחת המתפללות בקהילה. אישה זו העידה על עצמה לא פעם כי איננה מתחברת לריטואלים והטקסים הדתיים המרובים, ואין לדת השפעה גדולה על חייה. להפתעתי הרבה, כעת היא באה עם דמעות בעיניה ושאלה אותי: "הרב, איך יכול להיות שאני בוכה בכל פעם שאתה תוקע בשופר"? עניתי לה שהאמת היא שעד ראש השנה הזה לא הייתה לי תשובה טובה לתת, אבל היום יש לי תשובה מדוע הדמעות נושרות מעינייך לשמע קול השופר.
כמה ימים לפני ראש השנה קיבלתי שיחת טלפון בבית, ובה עדכן אותי אחד מחברי הקהילה כי ישנה ישראלית בשנות החמישים לחייה אשר יושבת בבית הסוהר בקנקון. אולי כדאי שכרב תלך לבקר אותה ולדרוש בשלומה? הציע לי. באותו היום נסעתי לבית הכלא, פגשתי אותה ובמשך שעה ארוכה הקשבתי בלב כואב לסיפורה ולקשייה. הבטחתי לה שאף יהודי איננו לבד, וקהילת קנקון כולה מתפללת לשלומה ופועלת לשחרורה בהקדם האפשרי. אבל היא לא עצרה את דמעותיה: "רבי, איך אתה אומר שאין אף יהודי שנשאר לבד? הרי את ראש השנה אני אעביר לבד בבית הסוהר בלי שופר ובלי תפוח בדבש". נשמה יהודית, אמנם בבית סוהר אך ראש השנה נוגע בלב של כולם, יש לנו מחויבות כלפי כל אחד ואחת גם במצב הזה.
"אני אגיע לכאן לבית הסוהר כדי לתקוע בשופר, ובעזרת השם גם תפוח בדבש יהיה לך!", השבתי. לא נעים לה, בית הסוהר רחוק מהקהילה, לא קל להגיע בלא תחבורה, ובכלל אסור להכניס פירות לכלא (מחשש שיוכן ממנו אלכוהול, כך הוסבר לי אחר כך), וכבר חודש שהיא לא טעמה פרי כלשהו. אבל אני מבטיח, ומתעקש שכך יהיה. נפרדנו כאשר הבטחתי לה שנתראה בעוד ימים מספר ביום ראש השנה.

כלא, אילוסטרציה
צילום: EPA
ראש השנה. בית הכלא נמצא מרוחק כעשרה קילומטרים מהקהילה, וכדי להספיק להגיע לבית האסורים ולחזור בזמן לתפילת מנחה, היה עלי לסיים את תפילת המוסף ולהחליף בזריזות את בגדי החג בבגדי ריצה. אפילו זמן לאכול לא היה, הספקתי להודות לאישתי על תיק מלא עד אפס מקום בכל סימני החג ובארוחת חג מלאה, הכנסתי בחופזה את השופר, ויצאתי לריצה בחום היום. התיק על הגב, הזמן קצר והדרך ארוכה. כחמישים דקות אחר כך אני ניצב נוטף זיעה בשערי בית הכלא, מוצא עצמי מנסה להסביר לצוות הסוהרים המשתאה על חג ראש השנה היהודי ואת הסמליות בקרן האיל הנקראת שופר. הקשיבו, לא בטוח שהבינו אבל הנהנו בראש, ואז דרשו לעשות בדיקה ביטחונית בתיק.

נשים מתפללות סליחות
צילום: אדי ישראל
התיק נפתח, הרימון, התפוח, הסלק ושאר פירות וירקות מסימני השנה החדשה מונחים ביני לבינם על השולחן, נועצים בי מבטים ומודיעים שכל זה לא נכנס פנימה בשום אופן. אבל אני עקשן, יודע שנשמה היהודית ושמחת החג שלה תלויים עכשיו ביכולת שלי להסביר
גם כשאני ממש מתאמץ, אני לא יכול לתאר את השמחה של אותה אישה ואת הבעת ההפתעה שלה כשראתה אותי. כשפתחתי את התיק והוצאתי את הסימנים, הפירות והמאכלים, הפתעתה גדלה עוד יותר. לא אנסה אפילו לתאר אותה, אינני יכול. הסברתי לה קצרות על מצוות היום לתקוע בשופר, ברכנו יחד בהתרגשות מילה במילה את שתי הברכות, וקול השופר פילח את קירות הכלא. תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. הייתה דממה דקה, רק בכי קורע לב ותפילה זכה שפרצה מפיה "אלוקים, תעזור לי לצאת מכאן".
פעם ראשונה באמת הבנתי והרגשתי מה זה יום דין, מה זה "מן המיצר קראתי יה". איך מרגיש ומתנהג אדם העומד למשפט ויודע שחייו תלויים לו מנגד. הבנתי איך מעומק נשמתו יוצאת הקריאה "אנא ה' הושיעה נא" והבנתי פתאום את עומק החג. לפעמים צריך לרדת למקומות הנמוכים ביותר כדי להרגיש ולהבין על מה אנו מדברים במשך שנים. פתאום הבנתי.
יום כיפור. אישה עומדת מולי עם דמעות בעיניים, ושואלת למה קול השופר גורם לה לבכות. "זה לא השכל בוכה, זה הלב, הנשמה היהודית יודעת שהיום היא עומדת למשפט. זו הנשמה גורמת להתרגשות ביום הדין". לא הייתי צריך להסביר הרבה כדי לדעת שהיא הבינה.
הכותב הוא רב בקהילה היהודית בקלי, קולומביה, ובעבר רב במונטריי וקנקון במקסיקו. בוגר תוכנית השליחים "שטראוס עמיאל" של "אור תורה סטון"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg