מייסדת ערוץ 7 לא מתגעגעת לספינה הפיראטית
מפריע לה שנשים מביאות את הילדים לעבודה, עושה לה לא טוב לראות אישה שופטת, וחיילות קרביות גורמות לדעתה נזק לצבא. הרבנית שולמית מלמד, מי שייסדה את ערוץ 7 ומנהלת היום את אתר האינטרנט שלו, מאמינה שאם הימין ינצח זה יהיה בזכות ההשקעה בגידול ילדים. לתחנה ההיא, ששידרה מלב ים וסיימה את שידוריה בטרם עת, היא אפילו לא מתגעגעת
נושא הקרבה בין מקום העבודה לבית פותח את סרטו של הבמאי נעם דמסקי ‘מקום משלהן‘, שיוקרן ביום ראשון הקרוב בערוץ 8. דמסקי מנסה בו לעמוד על חלקן של הנשים במפעל ההתנחלות, באמצעות מעקב אחרי שתי דמויות, משני דורות ומשני עולמות – תירא־אל כהן (23), שמקימה כפרי סטודנטים ביו“ש, ושולמית מלמד (75), שחוללה מהפכה תקשורתית־דתית דרך תחנת הרדיו שייסדה וניהלה.
כבר בשלבים הראשונים של הסרט זוכים הצופים לשמוע את דעותיה של מלמד בנושא מעמד האישה. למרות היותה אשת תקשורת בכירה, אפילו פורצת דרך, היא הודפת שם כל ניסיון לייחס לה אידיאולוגיה פמיניסטית. כשאני מנסה להבין את שורש עמדותיה בנושא, היא מבהירה נחרצות: “אני נגד הפמיניזם. מאז ומתמיד לנשים היה הרבה מאוד כוח, גם אם הן היו מאחורי הקלעים. נכון שהיו עדות שבהן דיכאו אותן, לפחות חיצונית, אבל גם שם היה להן כוח מאחורי הקלעים כשהן רצו. מה שקורה היום זה ניסיון להפוך את המינים. נשים רוצות להיות גברים, זה גורם לכך שגברים הופכים לנשים, והתוצאה היא עיוותים איומים ונוראים שאני חושבת איך להילחם בהם“.
מפריע לה, למשל, שנשים מביאות את הילדים לעבודה. “כשאישה יכולה לעבוד וזה מסתדר עם הבית - שתצא לעבוד, אבל בשנים שהיא לא מסוגלת - שתישאר בבית. אין דבר כזה לבוא לעבודה עם ילד. אצל גברים הבאת ילדים לעבודה פחות שכיחה, אבל אצלם מפריעה לי תופעה אחרת: גברים שמביאים תינוקות לבית הכנסת בליל שבת כדי שהנשים שלהם יוכלו לנוח. כשאני מדברת עם בנות לקראת בת מצווה, אני תמיד אומרת להן שכל אחד יהיה מאושר במקום שלו ולא יחשוב שהוא יכול לשנות אותו. יש כוהנים ויש ישראלים, ולא ראיתי שישראלים שואלים ‘למה רק הכוהנים מברכים ואנחנו לא‘. כל אחד נברא במקום שלו“.
עם זאת, מלמד לא מתכחשת לתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכלל ועל החברה הדתית בפרט. היא מודעת לכך שגם בציבור החרד“לי שאליו היא משתייכת, אפשר היום למצוא נשים בענפים שאוישו בעבר בידי גברים בלבד. “התקדמות הטכנולוגיה שחררה אותנו מהרבה עבודות בית. סבתא שלי הכינה ארוחת צהריים מהרגע שבו היא סיימה להכין את ארוחת הבוקר, כי היא הייתה צריך לקלף ירקות ולהכשיר בשר. אני עוד כיבסתי חיתולים ביד. היום יש מכונת כביסה, מכונת ייבוש, ירקות קפואים וטוסטר, כך שנשאר לנו הרבה זמן ואין סיבה שלא נעשה בו משהו. נשים הן מוכשרות מאוד, נפתחו להן מקצועות חדשים - וזה מצוין, אבל עדיין לא המציאו מכונה שתלד ילדים ומכונה שתגדל אותם בסבלנות. אם האישה מרגישה שהיא לא יכולה למלא את כל תפקידיה, שתעבוד פחות.
“הפמיניסטיות לא מוכנות להודות שהמהפכה שלהן מצליחה בעיקר בגלל התפתחות הטכנולוגיה, שפינתה להן יותר זמן. אולי צריך לומר להן שעד מקום מסוים המאבק שלהן היה טוב וחשוב, אבל הן מזמן עברו את הגבול. ועוד לא דיברנו על האופן שבו מתייחסים היום בבתי המשפט לגברים גרושים, שזה דבר איום ונורא, והכול באשמת ארגוני הנשים, שכולם מפחדים מהם“.
ומה לגבי הנהגה? נשים לומדות היום יותר ויודעות יותר, ומטבע הדברים הן גם רוצות להנהיג.
“יש דברים שאי אפשר לעצור והם יתרחשו, ובכל זאת השאלה היא איך דברים יתפתחו ואם זה ישתלב יפה. אולי זה בגלל שאני שייכת לדור הקודם, אבל אני מודה שבכל פעם שאני נתקלת באישה שופטת, זה עושה לי משהו לא טוב. הייתי מעדיפה שופט. מצד שני, זה מאוד תלוי באישה. יש נשים מנהיגות שעדיין נשארות מאוד עדינות, יודעות את מקומן ולא רואות בזה תוצאה של מאבק.
“גם שאלת העיתוי היא משמעותית, כי תהליכים צריכים להיעשות באופן אטי. כשמכינים עוגה בחושה צריכים לצקת את הקמח ואת הנוזל בשלבים ובאטיות, לערבב ולבדוק, כדי שהבצק ייצא חלק ויפה. גם בנושא שילוב הנשים צריכים לבדוק שלא מזיקים לאישה, לנשיות שלה, ולתפקיד שהיא ממלאת. חיילות שהלכו לשירות קרבי הזיקו מאוד לחיילים הקרביים וגם לעצמן. אבל אם יש אישה שמצליחה בעבודתה בבנק והיא נשארת אישה ולא קלפטע, אז זה דבר נכון שמשתלב יפה“.
תחנת הרדיו של ערוץ 7 הוקמה בשנת 1989 מתוך רצון לתת מענה ימני ודתי לכלי התקשורת שפעלו אז. באותה תקופה עדיין לא היו תחנות רדיו אזוריות, וקולו של הציבור הדתי והחרדי לא קיבל ביטוי מעל גלי האתר. ערוץ 7 פעל מאוניית ‘ארץ הצבי‘, שעגנה מול חופי תל־אביב, ושידר למאזיניו שיעורי תורה, תוכניות אקטואליה, פינות פוליטיות, מוזיקה חסידית ובשנותיו הראשונות גם הרבה מוזיקה ישראלית. כשמדברים על השינוי שחולל הערוץ באווירה הרדיופונית בארץ, נהוג לזקוף לזכותו את החלטתה של רשת ג‘ לחדול משידורי מוזיקה לועזית ולהקדיש את עצמה למוזיקה ישראלית בלבד.
“אני חושבת שהזזנו הרבה דברים“, אומרת מלמד. “מציינים את המוזיקה העברית, אבל בעיניי זה חיצוני. באופן כללי, כלי התקשורת התחילו להרגיש שהבמה היא לא רק שלהם. הגענו לכל מיני ציבורים שלא היו מעוניינים להזדהות איתנו בפומבי, אבל יכלו בשקט להקשיב לנו. הגענו גם לחרדים וגם לחילונים, ויש על זה הרבה סיפורים“.
בשנותיו הראשונות של הערוץ ניהלה אותו מלמד באינטנסיביות ומתוך מעורבות מלאה. לא הייתה תוכנית או פינה שלא עברה את אישורה. בניגוד אולי למצופה מאשת הזרם השמרני של הציונות הדתית, מלמד גילתה נכונות לתת בשידורי התחנה במה לדעות
“אחד הדברים שאני לא אוהבת בכלי התקשורת זו ההתנשאות של השדרנים. אנחנו בהתחלה אפילו לא הרשינו לשדרנים להגיד את שמם. אמרנו להם שאצלנו לא יהיו כוכבים ולא כוכבנוּת. אנחנו צוות. במשך הזמן, כשהם קלטו את העניין ולא הייתה בהם גאווה, אפשרנו להם לומר את השמות, בין השאר כדי שהם ייקחו אחריות על מה שהם משדרים. וגם אז, אדיר זיק ז“ל היה אומר לי: זה המקום היחיד בתקשורת שאין בו מריבה ותחרות על אייטמים“.
במשך 15 שנים ברציפות שידר ערוץ 7, עד שבשנת 2003 פסק בית משפט השלום בירושלים כי שידוריו אינם חוקיים והורה לסגור אותו. מנהלי התחנה הועמדו למשפט והורשעו. על שולמית מלמד נגזרו שלושה חודשי עבודות שירות. “המשפט היה טראומה בעבורי, ממש הייתי חולה בגללו“, היא מספרת. “לעמוד לדין זו חוויה איומה, ורק מי שנמצא בה יוכל להבין זאת. הפרקליטות רימתה ושיקרה, וגם רצתה שיוטל עלינו עונש מאסר של שישה חודשים ומעלה, כדי שנרצה אותם בכלא ולא בעבודות שירות. הלילה שלפני פסק הדין היה איום ונורא כי חששתי מאוד מעונש מאסר. לשבת בכלא? איך אני אשרוד את זה בכלל? ברוך השם שנגזרו עלינו רק עבודות שירות, אבל גם זה לא היה פשוט. אני רבנית, אישה מבוגרת, ניהלתי ערוץ, ופתאום אני מגיעה לעבודות שירות במחלקת תינוקות ב‘שערי צדק‘, בלי להכיר שם כלום. זה לא היה פשוט.
“כיום אני מתקשה להתגעגע לערוץ, בגלל שהסוף שלו היה כל כך קשה. לקחו לנו מפעל חיים וסגרו אותו בלי שום הצדקה, בצורה מכוערת מאוד. אמנם היינו חכמים, ועוד לפני סגירת הרדיו העלינו אתר אינטרנט והוצאנו עיתון (השבועון החינמי ‘בשבע‘ – א“ר) כדי לצאת מהבור, אבל בתקופה ההיא היה לרדיו יותר כוח מאשר לאתר אינטרנט“.
אנשי ערוץ 7 טענו כי בסגירת התחנה שלהם יש משום אפליה. כשהקימו את הערוץ, המודל שלהם היה ‘קול השלום‘ - תחנת הרדיו הפיראטית של איש השמאל הקיצוני אייבי נתן, ששידרה בין השנים 1973־1993. למרות מעמדה המעורפל מבחינת החוק, אנשיה של ‘קול השלום‘ לא נרדפו על ידי מערכת המשפט ולא הועמדו לדין, כפי שנעשה לאנשי התחנה הימנית־דתית. בסרט של דמסקי מתקוממת מלמד על כך שספינתו של אייבי נתן, שעגנה גם היא מול תל־אביב, הונצחה בלוחית זיכרון שהציבה העירייה בחוף גורדון, בעוד ספינת ערוץ 7 לא זכתה למחווה דומה. “יותר מכול הפריעה לי האיפה ואיפה בינינו לבין אייבי נתן, שמעולם לא שמר על החוק. השמאל אפילו לא מתבייש בעוולות שלו וגאה בזה. כשראיתי שהקדישו לספינה שלו שלט הנצחה, אמרתי שנעשֶֹה גם לנו. אבל כשבאתי לשם וראיתי כמה השלט מוזנח, הבנתי שבעצם זלזלו בו, אז ירדתי מהרעיון“.
התגובה של הימין כשהוא מואשם בעבירות על החוק, כמו הפעלת ערוץ 7 ובניית מאחזים, היא בדרך כלל הפניית אצבע מאשימה כלפי המעשים הבלתי חוקיים מצד שמאל. השאלה היא האם השמאל אמור להיות הסרגל המוסרי של הימין, או במילים אחרות: למה פשוט לא לשמור על החוק?
“קודם כול, למשפט יש ערך רק אם הוא צודק כלפי כולם. מעבר לכך, אנחנו משחקים את המשחק של השמאל רק כי אין לנו ברירה. אנחנו אומרים לשמאל - אם לא מעניין אתכם שלא נתתם לנו ערוץ ושסגרתם לנו את הפה, אז אנחנו הולכים בדרכים שאתם סללתם ועושים מה שעשה אייבי נתן. גם בנושא ההתיישבות - מלכתחילה היו צריכים לתת לנו ליישב את כל הארץ, ורק בגלל שלא עושים את זה, אנחנו אומרים ‘בואו נשווה למה שאתם עושים לפי החוק שלכם‘. ועם כל זה, הפריע לנו שהערוץ נמצא בתחום האפור. היה לנו לובי בכנסת, ונחקק חוק שאומר שכל תחנה שכבר משדרת חמש שנים תאושר. החוק הזה עבר בכנסת, אפילו בתמיכת אנשי שמאל, אבל נפסל בבג“ץ“.
טענו נגדכם שיכולתם לקבל זיכיון חוקי לתחנה במסגרת הרדיו האזורי, אבל התעקשתם על שידורים ארציים.
“כשהקימו את התחנות האזוריות, אמרתי שאנחנו ממש לא אזוריים אלא סקטוריאליים. חוץ מזה, אחד התנאים אז היה שרק מי שלא שידר שישה חודשים לפני כן, יכול לגשת למכרז. אתה מבין מה זה בשביל ערוץ רדיו קיים, להפסיק את השידורים במשך שישה חודשים? והרי אף אחד לא מבטיח לנו שנזכה, ואני מוכנה לחתום לך שלא היינו זוכים. בעיניי, ההצעה לגשת למכרז פשוט הייתה פטנט כדי לסגור אותנו. ואחרי שסגרו אותנו, נאבקנו לקבל את הזיכיון של הרדיו האזורי ביהודה ושומרון, אבל לא הצלחנו“.
מי שזכתה במכרז לרדיו האזורי ביו“ש הייתה קבוצת ‘רדיו דרום‘, בבעלות אנשי העסקים יוסי סבן וצביקה שלום. מלמד מודה שהיא לא מכירה מספיק את שידורי ‘גלי ישראל‘, התחנה שהקימו, ואינה יכולה להשוות בינם לבין הערוץ המנוח. “אני לא כל כך מקשיבה להם, ולא מתוך יוהרה, פשוט אין לי זמן. בכל מקרה, היום לא הייתי מחזירה את הרדיו של ערוץ 7 - גם כי אין לי כוח, וגם כי הרבה מאוד דברים שהיו אצלנו כבר הועתקו על ידי הערוצים הדתיים שקיימים היום. אנחנו נתנו מקום נרחב למוזיקה החסידית ולפיוטים הספרדיים, ועכשיו המוזיקה הזו מקבלת במה. כשהוקם רדיו ‘קול חי‘, חלק גדול מהתוכניות שם אפילו נשאו שמות של תוכניות שהיו אצלנו. הם גם הציעו לאנשים שעבדו אצלנו לשדר אצלם. מצד שני, אני פוגשת אנשים שאומרים לי על התחנות הקיימות ש‘זה לא זה‘. אולי גם מבחינה דתית אפשר לומר שערוץ 7 הביא את התורה יותר בטהרתה“.
לכאורה המהפכה שערוץ 7 ביקש לחולל הוכתרה בהצלחה: מאז הקמתו נוסדו לא מעט כלי תקשורת ימניים, וסרוגים רבים השתלבו בערוצים, בעיתונים ובאתרי האינטרנט המרכזיים. מלמד מסרבת להתרגש מכל אלה: “רוב האנשים שלנו שנכנסים למערכות הגדולות - או שנותנים להם לעסוק בדברים שלא קשורים לפוליטיקה, או שהם משתנים. הרבה פעמים הם משמשים רק כעלה תאנה“.
בכלל, היא מרגישה שגם כשהשלטון בידי הימין, בפועל מי שקובע הוא השמאל. “איך אנחנו, אנשים חכמים ואינטליגנטים, לא מצליחים לנצח את השמאל שעושה צחוק מכולנו. לפעמים אני מדמיינת איך השמאלנים במערכת המשפט יושבים בסוף היום, חוככים ידיים בהנאה ואומרים לעצמם ‘איך סידרנו את הימין גם היום‘“.
דווקא בתקופה האחרונה, במיוחד בעקבות ‘צוק איתן‘, השמאל טוען שהוא מרגיש מאוים.
“בעיניי זה כמו הילד בגן שמחזיק את כל הצעצועים, וכשלוקחים לו כמה קוביות הוא מיד צועק. תראה איך בכל משרד ממשלתי יושבים להם יועצים משפטיים, הזרוע של אהרן ברק, ולא נותנים לשרים לעבוד. אף אחד מהימין לא דופק על השולחן ואומר ‘עד כאן! - שכל שר יבחר לו את היועץ המשפטי שלו, ושבחירת השופטים תהיה אחרת‘. לצערי, מערכת המשפט עדיין מנהלת את המדינה. אפילו במלחמה האחרונה בית המשפט ניצח. הוא לא נתן לבצע דברים, כמו לירות לעבר בתים שצריכים לירות עליהם, וזה מחלחל ומפחיד את המטכ“ל“.
ניהול אתר האינטרנט של ערוץ 7 דורש ממלמד פחות משדרשה תחנת הרדיו בשעתה. “יש לי מנכ“ל ועוזרים טובים, כך שאני יכולה לצאת ולחזור מתי שאני רק רוצה. אני עדיין מאוד מעורבת בשיקולים של מה להכניס לאתר ומה לא, ומנהלת על זה הרבה ויכוחים. אנחנו נמצאים בתקופה שבה כבר יש המון אתרי אינטרנט דתיים, ואם בעבר אמרו ש‘קנאת סופרים תרבה חכמה‘, היום צריכים לומר שקנאת אתרים מרבה זילות. האתר צריך רייטינג, ולא נותנים לך להישאר בגובה הערכי שאתה רוצה.
“הרי אם נפרסם ידיעה על ילד שנפל ממרפסת ושבר את הראש, יהיה לזה הרבה יותר רייטינג מכתבה רצינית ומעמיקה, כי כמה שיותר טרגי כך יותר רייטינג. לא תמיד אני מרוצה ממה שאנחנו עושים, ואני מבחינתי לא הייתי רוצה להקדיש כתבות לחלק מהאסונות. אנחנו לא מד“א ולא משטרה ולא חייבים לדווח על כל דבר, אבל אומרים לי שאם כולם מדברים על תינוק שנפגע ואנחנו לא, זה נראה כאילו לא אכפת לנו ממנו“.
אחד הדברים שעליהם מלמד לא מוכנה להתפשר הוא היחס של האתר לתגובות פוגעניות. “טוקבקים זה משהו איום ונורא, ואני מצנזרת בלי חשבון לפחות חמישים אחוז מהם. שיכתבו במקום אחר. התקפות אישיות זולות לא יהיו במחוזותינו“. היא גם לא מוכנה שיופיעו אצלה תגובות שכוללות כינויים מעליבים לבנימין נתניהו. “אני שונאת את הזילות בראש הממשלה, ולא מוכנה שיכנו אותו ביביהו או בכינויים אחרים. למרות הביקורת שיש לנו עליו, האדם הזה עומד בצומת קשה מאוד, ולא פשוט למלא את התפקיד שלו“.
השפעתם הציבורית של בני הזוג מלמד אינה מצטמצמת רק לתקשורת, אלא מתפרשת גם על תחומי ההתיישבות, החינוך והמערכת הפוליטית. הרב מלמד נמנה עם מקימי מפלגת תקומה ומכהן כאחד משלושת רבניה, יחד עם הרב חיים שטיינר והרב דב ליאור. עוד הרבה לפני כן, בסוף שנות ה־70, הקימה המשפחה את היישוב בית־אל ב‘ סביב הישיבה הגבוהה שבראשה עומד הרב מלמד. ביתם היה הבית הראשון בגבעה, ועם השנים התפתחה מהישיבה הזו רשת של מוסדות חינוך.
לפני כשנתיים עלה היישוב שלהם לכותרות. בג“ץ הורה אז להרוס חמישה בניינים ב‘שכונת האולפנה‘, בעקבות עתירה שטענה כי הם הוקמו על קרקע בבעלות פלשתינית. לאחר מאבק פוליטי ומשפטי פונו תושבי הבניינים, וביישובי יהודה ושומרון נשמעו אז קולות של ביקורת על הסכמתו של הרב מלמד לפינוי. עוד נטען כי המעורבות של משפחת מלמד בהתיישבות ובפוליטיקה משליכה על הסיקור החדשותי באתר האינטרנט של ערוץ 7. האתר נמנע מלהביא את הקולות שהתנגדו לפינוי השקט, ולקראת הבחירות האחרונות גם לא דיווח על המתיחות בין ח“כ יעקב כץ (כצל‘ה) לרבני תקומה.
“גם כשמדובר במפלגות אחרות, אני לא רואה טעם לפרסם ידיעות שיש בהן רק חטטנות ללא תועלת“, אומרת על כך מלמד. “למשל, למלחמות שהיו בתוך ‘הבית היהודי‘ בתקופת הפריימריז לא נתַנו הרבה מקום באתר, כי לא חשבנו שזה מועיל, גם אם בגלל זה קראו לנו ‘בנטון‘. יחד עם זה, אני תמיד אומרת שאנחנו לא ‘קול ישראל‘. אילו היינו ערוץ ממלכתי, היינו צריכים לתת ביטוי לכולם, אבל ערוץ 7 זו תחנה פרטית ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. אני מאוד מכבדת את הציבור, אבל ההחלטה מה לפרסם באתר היא בכל זאת שלנו. גם אם אני רוצה להיות אמתית, עדיין אני לא חייבת לספר לכולם כל מה שמתרחש בחדרי חדרים, ולמה החליטו שם כך או אחרת.
“גם בסוגיית שכונת האולפנה לא הרגשתי צורך לתת מקום לכל אלו שדיברו שטויות ולא הבינו בכלל במה מדובר. שיקימו תחנה וידברו. אני חייבת להגיד לך שלא פגשנו אדם אחד שלא אמר לנו ‘יישר כוח‘ על עניין האולפנה. לא התכוונו לוותר, אבל בסוף מה שעמד לנגד עינינו הוא שלא נראה עוד פעם מלחמה בין יהודים ליהודים. זה חילול השם ודבר איום ונורא“.
הוויכוח על חמשת הבתים חידד אצל הרבנית מלמד תובנה נוספת. “אצל חלק מהציבור שלנו יש בעיה, שאין להם הערכה לכסף של אנשים אחרים. כשתלמידים באו לשאול את בעלי אם להצטרף למאבק על הבתים בעמונה, הוא ענה שהבתים הם של ‘אמנה‘, וצריכים לשאול אותם מה הם רוצים שיעשו עם הרכוש שלהם - אבל את אף אחד זה לא עניין. לאנשים שלא אספו בחיים שלהם פרוטה, לא אכפת. גם בגבעת האולפנה היה מדובר בהשקעה של מיליונים, ואי אפשר לזלזל בזה“.
לעומת הפרגמטיות שלה בגבעת האולפנה, בסרטו של דמסקי משמיעה מלמד אמירה חד־משמעית לגבי חיילים הנשלחים לפנות יישובים אחרים. “כשהייתה העקירה של גוש קטיף“, היא אומרת שם, “לא הבנתי איך בכלל יש בן־אדם שלא מסרב פקודה. אמרתי לנכדים שלי: מי שלא יסרב פקודה, לא ייכנס אליי הביתה. הם אמרו לי ‘את סתם אומרת‘, אבל אני אמרתי להם - חכו ותראו“.
את לא חוששת שסירוב פקודה יביא להרס הצבא, אני שואל אותה. הרי מחר אנשים מהשמאל יאמרו שהם לא מוכנים לשמור ביהודה ושומרון, או לא משתתפים במבצע בעזה. “גם אנחנו לא מזדהים עם שמירה בשבת על מטיילים בחמת־גדר, ועם עוד הרבה דברים אחרים שבכלל לא מעניינים אותנו“, אומרת מלמד. “זה לא דומה. למעשה הזה של עקירת גוש קטיף אין שום דוגמה בהיסטוריה. רק עַם שאני לא יודעת מה עבר עליו, ושהצליחו כל כך לסבך בו משהו, יכול היה להסכים לדבר הזה. אפילו ר‘ אברום שפירא, שלא היה מקיצוני ‘מרכז הרב‘, יצא בקריאה לסרב פקודה. אני עדיין מאמינה שאם כל חיילי ישיבות ההסדר וכל בוגרי המכינות היו מקשיבים לרב שפירא, לא הייתה עקירה“.
לצבא יש מספיק כוח אדם בשביל לבצע עקירה כזו גם בלי בחורי ישיבות ובוגרי מכינות.
“מבחינתי הם היו צריכים אפילו לעזוב את הצבא וללכת הביתה. איש לאוהליך ישראל. יותר משאני חוששת להרס הצבא, אני חוששת מהתוצאה ההרסנית שהייתה לעקירה. הרי היא עצמה הרסה את הצבא, ויש לכך השלכות עד היום. אלו שביצעו את העקירה, האמינו בה ורצו אותה, לא יכולים לנהל צבא מנצח. רק עכשיו מתחיל לצמוח משהו אחר, מלמטה. גם בעניין חסימות הכבישים, הפריע לי שאנחנו היחידים שלא נתנו להם לעשות את זה. רק כשאנחנו חוסמים כבישים בהתנתקות, פתאום כל הנוסעים הם חולים או יולדות. איך ציבור לא מרגיש שפשוט דורכים עליו ורומסים אותו? אני לא מבינה את זה“.
הקמפיין שניהלתם באתר ובעיתון בעד סירוב הפקודה וחסימות הכבישים, לא הצליח. בציבור הרחב, הממלכתיות ניצחה.
“גם בממלכתיות יש נסיגה לטעמי, אבל אני מסבירה את זה אחרת. עם ישראל, אולי בגלל אלפיים שנות גלות, פשוט לא מסוגל לשבור לגמרי את הכלים שלו כי הוא לא יודע מה יקרה. אני מאוד מבינה את זה, אבל לפעמים כשאני שומעת פסיקות של בית המשפט העליון, אני בטוחה שבארץ אחרת אזרחים כבר היו זורקים את השופטים מהחלונות. עם אחר לא היה שותק, אבל פה אנחנו חוששים ליצור סדקים שיביאו להתמוטטות. אני האמנתי שסירוב פקודה יגרום לכך שהעקירה לא תתבצע, בלי שיהיה קרע נורא“.
רשת התקשורת של ערוץ 7 כוללת כאמור גם את החינמון ‘בשבע‘. משפחת מלמד נוכחת על דפי העיתון - אחד הטורים הפופולאריים הוא זה של הבן, הרב אליעזר מלמד - אבל הרבנית אומרת שמעורבותה בעריכת ‘בשבע‘ קטנה יחסית. “אי אפשר לומר שאני לא מעורבת בכלל, אבל זה לא מתבטא ביומיום. אני לא רואה, למשל, את החומרים לפני ההדפסה“.
הרושם שלי הוא שאתר האינטרנט שלכם פתוח יותר ומכיל מגוון רחב יותר של קולות מאשר העיתון.
“אם האתר פתוח יותר זה בגללי, אבל צריך לזכור שיש בו יותר מקום. בניגוד לעיתון, באתר אנחנו יכולים להביא דעה קיצונית לכיוון אחד, ולמחרת להביא דעה הפוכה. לדעתי ההבדל המרכזי ביניהם הוא שהעיתון קצת פסימי והאתר מאוד אופטימי, וזה עניין של אופי ואישיות. אני אוהבת לראות את הדברים החיוביים ולא להתקיף“.
לשולמית וזלמן מלמד שבעה ילדים וקרוב לחמישים נכדים. מאז פסח נוספו למשפחה גם שבעה נינים. בסוף הסרט ‘מקום משלהן‘, אחרי שיחה בין מלמד לעוברת אורח בחופי תל־אביב על ההבדלים שבין ערוץ 7 לרדיו ‘קול השלום‘, אומרת הרבנית לאחת מנכדותיה: “בסוף אנחנו מנצחים, כי יש לנו יותר ילדים“. “אין ספק שזה כוח“, היא אומרת לנו. “זה גם ההסבר שלי לשאלה למה עדיין לא הגענו לכל מיני עמדות מפתח: פשוט היינו עסוקים בגידול ילדים. לנשות ווטש יש עודף זמן, אז הן יכולות לקום בבוקר ולהפריע לחיילים. הבנות שלי קמות בבוקר כדי לטפל בילדים“.
הבית שבו היא עצמה גדלה השתייך דווקא לשמאל הדתי. הוריה קראו לה שולמית כי נולדה בשנת פרוץ מלחמת העולם השנייה, והם חיפשו שם שמבטא תפילה לשלום. אביה, פרופ‘ יוסף ולק, נמנה לימים עם מייסדי תנועת ‘עוז ושלום‘, שתמכה בנסיגה משטחי יהודה ושומרון. כשבתו שולמית עברה עם בעלה לבית־אל, הפסיק פרופ‘ ולק לפרסם מאמרי דעה בעיתונות הדתית, כי לא רצה לערוך מריבות משפחתיות בבמה פומבית.
“אבא שלי ייחס את הדעות הפוליטיות שלי לנישואיי, אבל זה ממש לא נכון. זה התחיל הרבה קודם וקשור לאופי שלי. הוא עצמו היה מאוד ציוני, והסבא שלו היה אפילו יותר ציוני מאשר דתי. נהגתי לומר לאבי שכנראה ירשתי את הציונות שהייתה לו בחוץ לארץ. הוא מצדו הגדיר את בית־אל כ‘ציונות מבוזבזת‘, אבל על גוש עציון אמר שהוא מוכן להילחם. ב־84‘, כשהוא שמע על נפילת הגוש, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. כשגרנו כבר בבית־אל, שאלתי אותו למה לגוש עציון הוא מתייחס אחרת, והוא אמר: ‘שולמית, באמת, הגוש הרי היה קיים עוד לפני מלחמת השחרור‘. עניתי לו שבשביל שבעוד חמישים שנה יגידו כך גם על בית־אל, אני יושבת פה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
