לא דתית ולא חילונית: פשוט ישראלית
במהלך המאה העשרים, צמחה בישראל תרבות יהודית חדשה, אך שורשית ועממית, שנוצרה מלמטה, משכבות חברתיות רחבות ובעיקר מהילדים, ללא יוזמה או תיווך של מוסדות תרבותיים ודתיים וגופים פוליטיים
יום כיפור הוא חריג בולט לא רק בקרב החגים בישראל, אלא בעולם כולו. ההשבתה המוחלטת של המשק ושל התחבורה, המפגשים השנתיים ברחובות ובכיכרות העיר, הילדים והמבוגרים הפולשים בצהלות לכביש שמהלך עליהם את אימתו בשאר ימות השנה, יחד עם הדומיננטיות של הצום (קרוב ל-70% מהיהודים בישראל צמים, לפי מחקרים שונים) – כל אלו הופכים את היום לחג שאין לו אח ורע בעולם. בדרך-כלל, ימי חג הם ימים של פעילות פנאי מוגברת המגלגלת מיליארדים באיצטדיוני הספורט, בפארקי השעשועים, במוזיאונים, בבתי הקולנוע, ולמי שמעדיף להישאר בבית – בטלוויזיה או במחשב. בישראל, ורק בה, יש יום אחד בשנה שבו כסף לא מחליף ידיים ואנשים נאלצים, מרצון או מאונס, לבלות 25 שעות במקום אחד.
רחובות ירושלים ריקים ממכוניות ביום כיפור
צילום: פלאש 90
איך זה נוצר? כידוע, רבים מהחגים היהודים הישראליים התחילו כתוצאה של יוזמה מכוונת. כאלו היו, למשל, טקסי הנטיעות בט"ו בשבט שהומצאו על-ידי מורים, או תהלוכת העדלידע שנוסדה ונתמכה על-ידי קק"ל ועיריית תל אביב. גם כאן יום כיפור היה חריג, שכן ההשבתה המוחלטת התחילה בעצם במקרה, בשנות העשרים של המאה הקודמת בתל אביב, העיירה שהפכה במהירות לעיר. בשל אופייה החובב-מסורת של החברה הבורגנית העירונית, מרבית התושבים ביקשו ללכת לבית הכנסת ביום כיפור. ואולם בבתי הכנסת של תל אביב – אף שאז היו רבים בהרבה מאלו הפעילים בה כיום – צר המקום מלקלוט את כל המתפללים והמתפללות, ורבים מהם יצאו לטייל ברחובות עקב הדוחק והמחנק. המנהג התפשט במהירות בכל ערי ושכונות הארץ. בנוסף, כבר בשנות העשרים היה מקובל שמרכבות (עדיין לא מכוניות!) לא ייסעו ברחובות תל אביב ביום כיפור. ובלי לנסוע, גם אי אפשר לבלות, ובוודאי שלא לעבוד.
רק בשנות השבעים, החלו ילדים להבין את הפוטנציאל הטמון בכבישים הריקים והחלו להשתלט עליהם באופניהם. כמו בשלב הקודם, גם כאן המנהג צמח מלמטה, כנראה
בשנים האחרונות צצות פרשנויות מעניינות להשבתה המוחלטת של התחבורה והמשק ביום כיפור הישראלי, הנכפית על ידי החברה, ולא על ידי המדינה או החוק. יש הרואים בכך סימן למודעות סביבתית בניסיון לשקם את היחסים בין האדם לסביבה, שניזוקו מהמכונית הממוכנת, בסגנון "יום ללא מכוניות" המקובל בעולם המערבי, ומתקיים כאן אחת לשנה באופן שפעילי הסביבה בשאר העולם יכולים להתקנא בו. יש הרואים בכך יום אחד בשנה שבו חוזרים לדפוסי תקשורת ותחבורה של העולם הקדם-תעשייתי, לפני המצאת הטלפון והמכונית, כאשר חיי החברה התקיימו רק במקום אחד ועם האנשים האחרים שנמצאים בשכונה או בכפר שלי. ויש המקשרים זאת לנושאים המסורתיים של יום כיפור – בקשת סליחה וחשבון נפש בין האדם לחברו, ובין האדם ל"מקום", כאשר המקום אינו רק הקב"ה אלא גם המקום הפיזי, שעלינו לשקם את היחסים איתו.
תהא אשר תהא הפרשנות הניתנת ליום כיפור הישראלי, דבר אחד בטוח: היא נוצרה בעקבות המנהג, ולא להפך. במהלך המאה העשרים, צמחה בישראל תרבות יהודית חדשה, אך שורשית ועממית, שנוצרה מלמטה, משכבות חברתיות רחבות ובעיקר מהילדים, ללא יוזמה או תיווך של מוסדות תרבותיים ודתיים וגופים פוליטיים. התרבות הזו אינה מתנכרת לשורשיה הדתיים, וגם לא להשראתה החילונית. אבל היא תרבות עצמאית: לא דתית, ולא חילונית. פשוט ישראלית.
הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
