רינו צרור: אני חרד לקיומו של המקום הזה

רינו צרור יצא עם מצלמה ליהודה ושומרון לחפש את המהפכה הבאה. הוא הופתע לגלות שהקבוצה המרכזית התברגנה, טוען שהפמיניזם הדתי מוצה, חושש ממלחמת דת ועדיין רואה בחברה הזו את הקבוצה המשפיעה והדרמטית ביותר בישראל. ראיון אישי, מהמשפחה מטריפולי והילדות ברמת גן ועד הנגמ"ש במלחמת יום כיפור והדלקת המשואה

מקור ראשון
עמיחי חסון | 5/10/2014 12:12 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
רינו צרור יצא לצלם סרט דוקומנטרי ביהודה ושומרון, סרט שמנסה לענות על שאלת האמונה של אותם יהודים שבחרו לגור מעבר לקו הירוק. "במה אתם מאמינים?", שואל צרור את המרואיינים השונים, והתשובות שלהם מורכבות מחיבורים שונים של אותן מילות יסוד: אלוהים, אדם, אדמה.

הכותרת הראשונה של הסרט (ששודר לראשונה בשבוע שעבר בערוץ 8 של "הוט") הייתה "אלוהים אחרים". לא פחות. לאחר בקשות של המשתתפים שינה צרור את הכותרת לטעונה פחות: "אני ה'". צרור, כדרכם של חילונים, הוגה את שם־השם בכותרת בשם אדנות; אני א־דוני. "באמת הופתעתי מהרעש", מודה צרור כשהוא מדבר על התגובות להחלפת שם הסרט, "בעיקר מאלו שעשו עניין מהשינוי וגם פירשו את השינוי בצורה כזאת שייצרה לו כוונות חדשות".

הכותרת ב"הארץ" ניסתה לרמוז לשערורייה זוטא: "מתנחלים מחו, ורינו צרור שינה את שם סרטו".

"אין לי כוח לשטויות האלה. בחרתי שם חדש שהוא לא פחות טוב מהשם הראשון", הוא אומר בראיון ראשון בעקבות הסרט. "הבעיה עם 'אלוהים אחרים' הייתה שהוא היה שם פוגע. פוגע לכתחילה. הוא לא אִפשר לצופה לראות ולפתח את הדיון שרציתי להראות. זאת הייתה בחירה בשם טוב, אבל פוסטרי, שטוח. טעיתי כשלא לקחתי בחשבון שמדובר בציטוט מדויק של הדיבר. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה על דבר שבציבור שלי, החילוני, הוא מקובל, אבל בציבורים של המרואיינים בסרט – לא. ברגע שהבנתי את נקודת הפגיעה – והבנתי באיחור רק אחרי שדיברו איתי חלק מהמשתתפים – לא היה לי ספק בכלל שאני אשנה את זה.

"הכותרת ב'הארץ' אומרת 'המתנחלים מחו' – אבל זה לא 'המתנחלים': אלו משתתפי הסרט. אנשים שצילמתי אותם כשנתיים, שאני מכיר, שפתחו את הכול בכנות מלאה באופן יחסי. אף לא אחד מהם ביקש לראות חומר קודם, ואף אחד לא ביקש לצנזר. בגלל זה אני מכבד את המהלך שלהם, ולכן כשהיה ברור לי שאני פוגע כאן בהם ללא כוונה – החלטתי לשנות. אני מתכוון בסרט להאיר, להתדיין, לטלטל, להציג מציאות. אני לא הולך לריב איתם. זה לא סרט של מריבה".
מתוך הסרט
רינו צרור מתוך הסרט

בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בשטחים ונדמו כקרב הורדת ידיים – כמו למשל "ארץ המתנחלים" של חיים יבין – צרור באמת בא להקשיב. "אני לא מוצא טעם בהתכתשות בסרט דוקומנטרי", הוא מצהיר, "אני יכול להתכתש על האינפורמציה בשידור רדיו, למשל. אקטואליה היא פני הרגע ויש בה לפעמים עיסוק בדיני נפשות. אצלנו הרגע מורכב כמובן מביטחון, אבל גם ממזון שלא מגיע לאנשים. שם אני דורש תשובות, ולא מוכן לקבל שום 'מריחה'.

"אבל סרט דוקו מאפשר לך כניסת עומק. להתכתש עם הגיבור שלך בסרט זה לשחק אותה בולדוזר, זה שואו. אני לא הגיבור. קולנועית אני האיש שמביא את התמונה, אבל בשום פנים ואופן אני לא הגיבור של התמונה. המציאות היא הגיבור".

את המציאות מציג צרור בעזרת קשת רחבה של מרואיינים. מהצדדים המתונים שמיוצגים בידי ד"ר מיכה גודמן מאלון, הרב יואל בן־נון מאלון שבות והרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע, דרך מתנחלים חילונים כאליקים העצני מקרית ארבע ועד הקצה הפוליטי השני שמתבטא בתוכנית המקדש של יהודה עציון איש עפרה, נערי הגבעות של מאיר ברטלר ותפיסתו של הרב יצחק גינזבורג שמיוצגת בידי תלמדו הבכיר הרב ישראל אריאל מיצהר. כולם מצולמים במגרשים הביתיים שלהם, נינוחים, לא מתלהמים, נכונים לבאר ולהסביר. חלקם הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב. הוא תוזמן שם מיד אחרי הקרנה מיוחדת של "בית שאן: סרט מלחמה" – סרטו הראשון של צרור (שאותו ביים במשותף עם דורון צברי), יצירת מופת תיעודית על מלחמה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בשטחים.

צילום: ראובן קסטרו
מאיר ברטלר צילום: ראובן קסטרו
מורדות הדת והר הבית

אנחנו נפגשים לראיון בביתו של צרור ביפו, לא רחוק מהים. ליד הבית בתי תפילה: כמה מסגדים וכמה בתי כנסת קטנים. תלמידים מישיבת ההסדר ביפו הסמוכה הולכים ברחוב ויכולים להשתלב בקלות בצילומי אילוסטרציה של הסרט. קל לזהות את תהליך הג'נטריפיקציה של השכונה: הדשא של השכנים ירוק יותר והטיח שלהם לא מתקלף. צרור הגיע לכאן הרבה לפני התהליך הזה, קנה חורבה בתחילת שנות התשעים ושיפץ בהדרגה ובנעימות. בחצר עץ לימון קטן, בפנים ספרים בערמות. מעל שולחן האוכל ממסוגרים איור של דודו גבע ושער עיתון מצהיב, גם הוא מעשה ידו של גבע, שנושא את הכותרת: "האשכנזים מבינים רק כוח".

הכיפות הסרוגות מעניינות את צרור כבר כמה שנים. "הם מרתקים אותי, אני לא סתם מתעסק בהם לא מעט". את ימי ההתנתקות העביר בגוש קטיף וחזר משם עם תיעוד יוצא דופן שהפך לסרט "תפילת הנערות". אלף נערות שהתאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, זועקות זעקה נואשת, שירה שלא מפסיקה להדהד בראש גם אחרי שנים.

עוד נחזור ל"תפילת הנערות", אבל בינתיים צרור מספר שלמרות ההיכרות עם העולם של הכיפה הסרוגה, הפתיע אותו מאוד לגלות את "האנמיות של המיינסטרים. זאת הפתעה גדולה כי כשהכול נמצא בכזה מצב נפיץ – צדדים שונים שמדברים באלוהים, וכולם נוגעים באותו ספר וכל אחד פורץ את הגבולות שלו – פתאום הקבוצה הכי מרכזית דוממת לגמרי. מהנהנת לפה ומהנהנת לשם. אתה מצפה לשמוע איזו אמירה משמעותית, חד משמעית, מנהיגותית – ואתה לא שומע. בגלל שאני בא מהעולם החילוני הם נדבקו לי למיינסטרים החילוני האנמי־ ואני פשוט התעלפתי מזה"

במובן מסוים זה טבעו של המיינסטרים בכל מקום, להנהן ולחייך לכולם.

"אבל הדימוי של העולם המחשבתי בכיפה הסרוגה הוא הרבה יותר יצרי ורעשני, ההתנהלות הפנימית מרתקת. העולם הזה הרי עבר בעשרים השנים האחרונות מהפכים משוגעים לגמרי. זאת קבוצה שמידת ההשפעה שלה על החברה בכלל היא הכי דרמטית בישראל. אתה זז איתם ימינה – הכול זז ימינה, אתה זז איתם שמאלה – הכול זז שמאלה. זאת קבוצה שמשנה חיים, משנה מסלול, משנה תנועה. אז בכזה מקום לגלות שכל האמצע הוא בור – זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה.

"אני אציג את זה מכיוון אחר: להבנתי המהפכה הנשית בכיפה הסרוגה נמצאת כבר לקראת הסיום שלה. כעת זה רק חלחול פנימה ועבודה על הצעירות שימשיכו את הדרך. אתה רואה בסרט דמות כמו הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שהיא תלמידת חכמים ויחד איתה יש קבוצה גדולה מאוד של מנהיגות פמיניסטיות־אורתודוקסיות. קבוצה שאין לה מקבילה בחברה החילונית כקבוצה אינטלקטואלית. יש יחידות, כמובן, בעולם החילוני, אבל יש כוח גדול הרבה יותר בהתנהלות הקבוצתית והקהילתית של הנשים הדתיות, והכוח הזה מאפשר להכפיל את ההישגים כל הזמן. עכשיו, מצד שני, אתה רואה את המורדות שהדת מתגלגלת אליהם בשנים האחרונות, כמו להיכנס לחיבור כזה עם האדמה או היחס לשאלת בית המקדש והעלייה להר הבית היום. בהגדרות שלי זה מגיע לרמה של עבודה זרה".

צילום: יוסי אלוני
רינו צרור ועומר בן-רובי צילום: יוסי אלוני

אבל אתה מבין את הבעיה של אנשים כמוני עם מה שאתה אומר. אני לומד קולנוע במקום חילוני כמו "סם שפיגל", אבל באותה הנשימה עליתי להר הבית כמה פעמים בחיי כאדם דתי. אני מקשר את העלייה להר לסוגיות של כנות דתית, לא פוליטית.

"אני מבין לגמרי , ואין לי שום בעיה עם הרצון שלך. אבל הנושא של הר הבית הוא לא נושא של חופש הדת או חופש הביטוי. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את בית המקדש על כיפת הסלע מחר".

אבל אני לא רוצה לבנות מחר את בית המקדש על כיפת הסלע ואני כן רוצה להתפלל שם.

"אז אתה טועה כשאתה חושב שהדרך שבה אתה הולך עכשיו לא מגיעה לשם בסופו של דבר. אני מכיר את הנושא של הר הבית טוב, גם מעל וגם מתחת. יש לי בהר עניין היסטורי, ארכיאולוגי וחברתי עצום. דתי־ לא. עליתי עם לא מעט אנשים להר הבית וראיתי את החיל והרעדה – זה לא משהו שאני לא מבין אותו. אבל אתה ולא מעט אנשים אחרים לוקחים את הנושא של הר הבית כאלו יש כאן קיפוח דתי – וזאת שגיאה.

"יש הסכם מדיני חתום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם הזה מגדיר את ירדן כמי שיש לה קושאן על הר הבית יחד עם עוד דברים. אתה לא יכול להפר את ההסכם הזה, כי הפרה שכזאת לא מקובלת על אף אחד מראשי מערכת הביטחון בשלושים השנים האחרונות. אתה יכול להגיד: אותי לא מעניין הביטחון, אני רק רוצה להתפלל שם. אבל זאת סוגיה מדינית דרמטית. השאלה היא מה יותר כבד: סוגיית חופש הדת שלך או הסוגיה המדינית־ביטחונית. לפי דעתי – אתם השתגעתם לגמרי. משקל הנזק הוא עצום. זה מתכון לקטסטרופה בשם האלוהים".

יהודה עציון וישראל אריאל אומרים לך בסרט שהאלוהים שלהם הוא לא אותו האלוהים של המוסלמים. ממש "אלוהים אחרים" כשמו המקורי של הסרט.

"ההבנה שאין הסכמה על מונותיאיזם, שיש התנגדות למונח בכלל, הכתה אותי בתדהמה. היה שם קטע חזק מאוד עם יהודה שנולד מתוך הרגע: השיחה על הר הבית והמוסלמים מתרחשת כשברקע קריאות 'אללה אכבר' של המואזין. אנחנו עומדים שם מול כל הרובע המוסלמי ואתה מבין שיהודה רוצה להזיז אותם לטובת בתים לסנהדרין ולהקמת 'קריית הממשלה' המחודשת. עוד הוא מתאר את זה והמאזין מתחיל ב'אללה אכבר'. באותו רגע שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המוזיקה – כי אני לא מכיר בנאדם שהמוזיקה הזאת לא תופסת אותו, לא יעזור לאף אחד כלום – ויהודה נכנס למבוכה, לגמגום. הוא אמר: אם תכבו את המצלמה אני אגיד. בסוף הוא מודה שהוא אוהב את זה, רק שהנושא מפריע לו".

צילום: משה מזרחי, חדשות 24
הר הבית צילום: משה מזרחי, חדשות 24

ויש בסרט גם את אליעז כהן שחותר, בדרכו של הרב מנחם פרומן, לסוג חדש של דו־קיום אמוני.

"נכון. אבל יש לא מעט קולות של חברים שגוברים ואומרים 'יש רק אלוהים אחד והוא האלוהים שלנו'. זאת רגרסיה עצומה, עוד רגע אנחנו בחיתים ובאמורים. התפיסה הפרקטית הזאת של אנשים כמו יהודה, שאלוהים צמצם את עצמו עד לנקודת הסלע, והכול עובד רק על פי הקריטריונים המוכרים, היא מין הזיה פנימית שמקבלת ביטוי מעשי. אני חשבתי ככה גם על גוש קטיף. אמרתי שזאת הייתה הזיה גם ב'תפילת הנערות'".

נדמה לי ש"אני ה'" ו"תפילת הנערות" הם שני צדדים כמעט הפוכים. חוסר האונים שאתה מצלם בבית הכנסת בגוש קטיף מול צילום הפגנת הכוח של הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד.

"מה פתאום הפכים? לפי דעתי זה אותו קו. אתה צודק שבין הזכות של 'תפילת הנערות' לבין ההמולה של 'אני ה" – הים הגדול נמצא, אבל למרות זאת הם יושבים על אותה הסקאלה. ב'אני ה" אנחנו רואים אנשים שפשוט עוברים מהתפילה למשהו אחר ומעשי. מעשיות של עבודת האלוהים. כל אחד מהאנשים בסרט עובד במה שהוא דיבר. מיכה גודמן אמר לי: 'אצלנו יש גם את תפילת הנערות וגם את הרב גינזבורג'. בעיניי, גינזבורג הוא הרגע שבו המגמה של 'תפילת הנערות' מקבלת סטייה, מוטציה. אני בגינזבורג רואה הידרדרות, גזענות. ישראל אריאל לא מסתיר בסרט את דעתו החיובית בעיקרה על המטווח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני רואה בזה סטייה מהאמונה כמו שאני מבין ולמדתי אותה.

"למען האמת, הייתי בטוח שישראל אריאל יכחיש בכלל את העיסוק באפיקורוס, במסגרת הדיון על 'מה ייעשה בגוי'. הוא לא הכחיש. להיפך, הוא הגן על עצם הדיון, כאילו מדובר בתיאוריה בלבד, והוסיף ואמר שהאפיקורוס מאיים עליו יותר מן הפלשתיני – כדי להמחיש את עוצמת האיום. שים לב, ח"כ אלעזר שטרן הואשם בדיוק בפשע הזה במודעות רחוב ובעיתונים, וגם נקבע שם מה עליו לעשות כדי לחזור בתשובה.

"אני כבר חציתי את גיל 60, די והותר כדי לדעת שאחרי האות אל"ף באה האות בי"ת ואחריה גימ"ל. גינזבורג ואנשיו, בדרכם, הכריזו על 'מלחמת דת' בשקט בשקט. ואם לא ירגיעו אותם מהר מהר, תהיה התנגשות בין החילוני לקנאי. אנחנו יודעים היטב מה יהיה בסופה של ההתנגשות הזו. היינו שם".

אי אפשר להסביר את המשיכה של צעירים לרב גינזבורג בלי לחזור לדברים שאמרת קודם על האנמיות של המיינסטרים. הוא מושך כי בניגוד אליהם הוא לא עסוק בלהתנצל ולהתנחמד כל הזמן. הוא לא מפחד. מלכה אומרת לך לקראת הסוף שהיא מפחדת ממה יגידו.

"אנחנו בבעיה מנהיגותית קשה בכל החזיתות, בכל מיני רבדים ובכל מיני מגזרים. היו לי גם שיחות עם אנשים מבורגני ההתנחלות – אבל זה היה בדיוק כמו לדבר עם אנשי גבעת שמואל. מלכה פיוטרקובסקי מייצגת בסרט גם אותם, וברצון ובצורך שלה להיפרד יש תשובה מסוימת שכנגד. אבל זה כנראה לא מספיק".

פלאש 90
הרב יצחק גיזבורג פלאש 90
בין אמונה לדתיות

רינו צרור נולד בשנת 1953 להורים שעלו מטריפולי, בירת לוב. למרות הזיהוי התקשרותי התופס אותו כמעין "מותג פריפריה", צרור גדל באזור הטוב של רמת גן, רחוב ביאליק של שנות השישים, אבא קבלן, אמא עקרת בית, עולם בורגני. אביו וסבי היו חברים טובים עוד מטריפולי, אחר כך גם שכנים בארץ.

"יש לא מעט תל־אביבים, נשמות אחד אחד, שעד היום יכולים לשאול אותי; 'תגיד רינו, נולדת בדימונה?', או; 'איך היה לגדול בבית שאן? קשה?'", צוחק צרור. "השאלות הללו באות מתוך קימוץ העורקים של בני האדם. הם חושבים שאם אתה בעד משהו, המשהו הזה ממילא שלך; בטח יש לך קשר אליו. אולי אתה אח שלו, אולי זה הכסף שלך. אבל אצלי אין שום קשר בין הדברים. הבית ברמת גן היה מלא כל טוב. קיבלתי הכול עוד לפני שביקשתי, לקח בדיוק שלושים שניות עד שהגיע מה שרציתי. במיוחד בשלושה תחומים, שלושה מרכיבים שאין עליהם בכלל ויכוח או דיון: ספרים, בגדים ומזון. הייתי מקבל בדואר את כל עיתוני הנוער של אותם ימים, ומגיל עשר גם כתבתי בהם ככתב־נוער. ערמות של עיתונים. ההורים שלי היו חותמים לכל סוכן ספרים שהסתובב ברחוב. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אתה הרי מכיר את דור ההורים האלה בדיוק כמוני".

אני תמיד תוהה על הקפיצה הזאת שלהם מטריפולי לישראל, לתוך עולם חדש עם הגדרות חדשות לחלוטין.

"זה דור הורים שעזבו את טריפולי במודעות מלאה, והתכוונו במודעות מלאה לתת חופש לילדים שלהם. חד משמעית. אני מכיר את ההגדרות האלה, שמעתי אותם מדברים את זה. אני זוכר התוועדות מהסוג המטורף – עם ערק וכל השטויות האלה – של אבי ושל סבך ועוד שניים. אני זוכר שהם דיברו שם על חופש, על זה שקשה להם לדמיין את החופש של הילדים שלהם, שלא קל להיתקל בחופש הזה. היה להם קשה איתנו, אנחנו היינו חוצפנים והפער היה גדול. אבל ההחלטה שלהם הייתה לתת חופש – גם כי משום כך הם עשו את כל הדרך לכאן, לאפשר להם ולבני ביתם עצמאות מלאה. רק היום בשחזורים שלי בראש אני יודע להבין את גודל ההחלטה".

ומצד שני; יש גם עולם של מסורות, שבית הכנסת הוא אחד הסמלים שלו. עד היום אנחנו נפגשים לפעמים בבית הכנסת "יד הגיבורים" ברמת גן.

"אני בא משם – אחרי שישה חודשי לימוד אצל ציון בדש החזן לקראת בר המצווה, רק כדי שלא לשגות באף תו מן הפרשה וההפטרה, שאלוהים ישמור – אתה שם. בן למקום. אבל אצלי תפילה ואמונה זה היה ליד הבית. לא ממש בתוך הבית שלי. זה היה בבית של סבא ובבית של סבתא. זה פחות בבית שלי. אבל אתה לומד להכיר את בית הכנסת והמקום לבדו מייצר עניין עצום במוזיקה ובחיבורים ובממתקים. בית הכנסת זה מקום ששואב אותך ולא מקום שמרחיק אותך. ויש גם הצרכים שלך כבנאדם – בסוף־סוף, כשאתה מסתכל על החיים, הם לא שלאגר גדול – אתה צריך להישען פה על משהו, על משהו".

ומה אתה לוקח מהמטען הזה?

"מגיל צעיר אני לוקח את דברי הנביאים, כל פעם בהתאמה לגיל. זה תופס אותי גם שכלית וגם רגשית. בפעם הראשונה שלמדנו את עמוס אני כמעט התעלפתי, וזה היה בגיל עשר או אחד עשרה. מאז התחלתי לחורש באופן עצמאי. ענינה אותי התפיסה שלהם, הצעקה. זה גם, כמובן, פונקציה של מורים וכל אחד מהם מרגלית ויהלום. התפיסה שלי גם היום מרוכזת בנביאים. שם אני מקבל את מה שאני שחושב שאמור להיות ה'אור לגויים'. אני זוכר שבגיל צעיר הרגשתי חזק מאוד את הבדידות של הנביאים. הם היו בודדים. במחאה החברתית שהייתה בקיץ לפני שלוש שנים אמרתי שאם עד עכשיו שמענו צעקות של צדק חברתי רק מבנאדם אחד בתקופה: פעם עמוס, פעם ירמיהו – פתאום אנחנו מקבלים 400 אלף איש ביחד. זה נס. אני שם, זאת האמונה".

רינו צרור

זאת אמונה אחת. כלומר, בתוך המרחב היהודי יש מוסר הנביאים וגם, למשל, פרקטיקה הלכתית.

"בואו נעשה הבחנה בין 'אמונה' לבין 'דתיות', בין תחושה רליגיוזית שמתקיימת אצל קבוצת אנשים לבין ההנחיות הדתיות שנוצרו באלפיים שנות רבנים שאתה שם לי עכשיו על הראש. אני בעניין הזה עושה הבחנה. קורא הרבה יותר חומש ותנ"ך מאשר

משנה או הספרים שבאים אחר כך. קראתי לאחרונה את 'הנאום האחרון של משה' שכתב מיכה גודמן בהתפעלות גדולה. אני מזהה שם המון אומץ, הבנה מרתקת של משה כדמות. זה נאום מלא תובנות שרלוונטי לנושא האמונה גם היום. אבל אתה מסבך אותי, אמונה היא לא דבר שאני יכול להגדיר לך אותו ברמה של 'הגדרה'".

איך אתה רואה את האמונה שהובילה את אבא שלך וסבא שלי לעלות לארץ?

"אני חושב שזאת אמונה שטבועה אצל בני הדור שלי, דור ראשון למהגרים, ואני חושב שיש לזה המשך גם בדור הבא. האמונה היא אלמנט או חלק מתוך הקיום. יכול להיות שבמהלך הדרך אתה תריב איתה, תתכחש לה, תבעט בה בכל מיני כיוונים – אבל קיבלת אותה עם חלב האם.

"האמונה הזאת חוזרת לשאלה מה היא הציונות של המזרחיים לעומת הציונות של האשכנזים. יש ספר ענק שכתב ד"ר יצחק בצלאל, חוקר יהדות המזרח, בשם 'נולדתם ציונים'. הוא מביא שם מפגש בין סוקולוב לבין, נדמה לי, הרב בכר של יפו, סביב שנת 1925. הרב בא בטענות לסוקולוב על הגיוס שהציונים עושים באירופה, ושואל אותו למה הם לא עושים אותו דבר במגרב ובמצרים וכו'. סוקולוב עונה לו את התשובה שנתנה לי את הפתרון לשאלה 'מה אני'. הוא אמר לו: אתם נולדתם ציונים, אנחנו לא צריכים לעשות אצלכם שום עבודת שיווק.

"כשאני הולך לאבי וחבריו אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר במשפט 'הם נולדו ציונים'. גם אם לא הייתה לך כיפה על הראש – היה לך חיבור בין ציון לבין ריבונו של עולם ובין ירושלים. זה חיבור של עצמאות וזהות וחופש. אני נולדתי לזה לחלוטין. אצלי ציונות זה לא בן גוריון, ולא כל מה שנעשה בשמה בימים אלה. ציונות זה ציון. זה אבא, שמעפיל לישראל ומתחיל את הדרך בשחייה בים. זו אמא, שזורקת רימון הרתעה כבר בטריפולי, במסגרת כוח ההגנה של היהודים".

לא מאמין לגוורדיה

בעשור האחרון מתרכז עיקר הפרופיל התקשורתי של צרור ברדיו ובטלוויזיה: הוא מגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "מה בוער" בימי חמישי ובמוצאי שבת את תוכנית "הולך בחצות". מלבד הסרטים התיעודיים, התלתלים שלו נראו על המסך גם כמנחה תוכניות טלוויזיה. אבל צרור, לפני הכול, הוא אמן המילה הכתובה. הטקסטים שלו מביאים איתם ארבעים שנות כתיבה ועריכה בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.

נקודת הפתיחה העיתונאית שלו הייתה מערכת "העולם הזה". "למה העולם הזה? כי הייתי קורא אותו קבוע בכל שבוע" אומר צרור, "הוא היה היחיד באותם ימים שמגיב למציאות וגם היחיד שמדבר בשפה שלנו. פיתחתי עוינות גודלה לעיתונים הנפוצים של אותה תקופה, שהביאו בכל סוף־שבוע סיפור של שישה עמודים מוורשה או קושטא, חומרים עבשים. אהבתי לקרוא את אבנרי, כמו גם את דן בן אמוץ ואת עמוס קינן שידעו לדבר את השפה". גם היום עניין השפה נשאר רגיש אצלו, והוא "מקפיד לדבר בצורה כזאת שגם בני ה־25 יבינו".

צרור מגיע למערכת "העולם הזה" כבר בחופשת השחרור שלו, אחרי שירות צבאי בצנחנים. הוא מבקש להצטרף, ואלי תבור, ראש מערכת העיתון, שולח אותו לטסט עיתונאי ראשון: סיפור קצר על ילד בשם "אלי אלי" שנוסע לאילת. צרור מתקבל ושלושה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור. "המלחמה" בשפתו של צרור, קו הגבול שחותך את מה שקדם ואת מה שעוד עתיד לקרות, מלחמה שבוערת בו עד היום.

לפני כשנתיים ערך תוכנית אישית ויוצאת דופן על חווייתו מהמלחמה בשם "והחולם נפל פצוע" (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל). צרור חוזר שם אל סיפורו האישי: הוא יורד עם חברו לצוות "העולם הזה", הצלם רמי הלפרין, לחזית המצרית בסיני. השניים מתעדים את מראות הקרב; צרור במילים והלפרין במצלמת ניקון. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. דקה לפני צליחת תעלת סואץ הם יוצאים לסיור בנגמ"שים נפרדים. "רמי לא חוזר מהסיור הזה, ואני נוסע לבד למרכז להודיע להורים שלו, למערכת".

אתה נוסע להודיע? אין קצין נפגעים מצה"ל? משהו?

"הם לא יודעים שאנחנו שם. אנחנו לוחמים ואין שמות. אין חיול. אין דסקיות. הרגו אותנו שם. אתה חווה את החורבן וזה משנה את התמונה שלך. אתה מזהה שהגווארדיה ברמה הכי גבוהה מרמה אותך – הגווארדיה הצבאית והגווארדיה המדינית. יש לי מאז הכרה שאני לא מאמין להם, לא יכול לסמוך עליהם. אני קם בשנתיים הראשונות ועשרה חברים קרובים חסרים. אין סליחה פה, אתה יודע".

נדמה שמשהו מתחושת חוסר האמון כלפי המערכת מלווה אותך עד היום. ההתעסקות שלך בנושאים חברתיים היא גם משם, לא רק מתודעת הנביאים שדיברנו עליה קודם.

"אני כל הזמן בוחן, מאז ועד היום. ונכון, גם היום אני לא מאמין להם. יש כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להאמין להם, יש טובים, גם עכשיו. אבל לא בהנהגה. אתה רואה שהם משחקים את המשחק הפופולרי. בנט כמו לפיד. יש כאן המון פעמים הונאה של הציבור. אני מת מזה. אכפת לי. אין עבודה תקשורתית שאני עושה שלא אכפת לי ממנה או מהסיטואציה. אני חרד לקיומו של המקום הזה, ואנחנו מחויבים לשמור על שקיפות המעשה והמחשבה. אמרתי דברים דומים גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה".

צילום: מויש יראל, באדיבות קשת
''תפילת הנערות'' צילום: מויש יראל, באדיבות קשת
לשוב לתורת הנביאים

שם זה היה מאוד אופטימי. יש לך מאמר מוכר בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה", שם אתה משווה בין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לא חצתה מעולם את גבול 85 השנים.

"הביולוגים יודעים לספר שבמהלך השנה יש כל מיני זיווגים ועניינים שמביאים לעולם סוג של חיים חדשים. העולם מייצר כל יום עולמות קטנים חדשים. זיווג של זה עם זה, וירוס כזה וחיידק כזה ובעל חיים אחר. עכשיו, הביולוגים לא מוכנים לבדוק את הדברים החדשים האלה אלא רק אחרי שלושה דורות – כי רק אחרי שלושה דורות אתה יכול לבוא ולהגיד שהאורגניזם החדש הזה שרד במציאות הקיומיות ויש לו חיות. ומהרגע שיש לו חיות משל עצמו – אתה יכול להתחיל ולבדוק אותו כמו שצריך.

"אנחנו בדור השלישי של המדינה, ואני אומר לך שאם אנחנו לא נהיה בפוזיציה של מה שקרוי 'תורת הנביאים' – אין מצב שהמקום הזה יחזיק מעמד. לא נחזיק מעמד כי המקום הזה לא יהיה כדאי. אנחנו הרי שתולים פה – מאז אברהם ועד היום תמיד הגענו ממקום אחר למקום הזה. תורת הנביאים היא הדרך היחידה להחזיק כאן מעמד. אני מסתכל על הפוליטיקה של היום ואני חושב שהיא מסכנת אותנו".

יש לך מחשבות לעשות את הצעד אל העולם הפוליטי?

"אני 40 שנה מתעסק בתקשורת, ראיתי את המעגלים חוזרים על עצמם עוד פעם ועוד פעם. יש שאלות על ההבדל בין היכולת לראות, לתאר ולהזהיר לבין המעשה הפוליטי. אני לא בטוח שאני יודע לעשות את המעשה הפוליטי. אני לא יכול לעמוד בצפרדעים שפוליטיקאי צריך לבלוע כדי להסתדר. זה עולמות שונים. אני שלם מאוד עם המעשה שלי על כל הרבדים שלו. אין בי הצורך הזה להיות בכנסת כדי לנסות לחוקק חוקים. אבל כן יש בי צורך מאוד גדול עכשיו במהלך יותר מעשי. אולי מהלך פחות 'מתאר'. זה צורך שאני מרגיש אצלי, נגיעות כאלה שבאות בתגובה לגודל המצוקה. אני אתן לך דוגמה: אני רואה כעת את עוטף עזה, ויש לי תחושה שרק לדבר על זה לא מספיק".

אז מה אתה רואה את עצמך עושה?

"אני לא יודע לענות. אבל אני מרגיש שכמה שאנסה מהצד שלי לדבר עליהם ולהשמיע את קולם – זה לא מספיק. יש שם חבל ארץ בסכנה גדולה מאוד. איך מתייחסים לזה? איך אני מתייחס לזה? אני צריך להיות עם עצמי עוד קצת ולדעת בדיוק".

פורסם במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק