”גט“: זה הזמן להקשיב לצעקה
הסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם" מעלה על דוכן הנאשמים את בתי הדין הרבניים, אך עושה זאת מנקודת המבט של הציבור המסורתי. על הצעקה של מי שרוצים לכבד את הדת והמסורת ואפילו אצלם נסדק האמון בממסד, וגם הצעה אישית לייעול של התנהלות בתי הדין
הסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם" הוא השלישי בטרילוגיה של האחים שלומי ורונית אלקבץ. בשלושתם הדמות המרכזית היא ויויאן, אישה ממוצא מרוקאי שחווה משבר בחיי הנישואין (אותה מגלמת הבמאית רונית אלקבץ). הסרט הראשון בטרילוגיה, "ולקחת לך אשה", מספר על ההתלבטות של ויויאן האם להישאר במערכת זוגית ללא אהבה, או לעזוב. בלחץ המשפחה היא נכנעת ונשארת עם בעלה. בסרט השני, "שבעה", סיר הלחץ המשפחתי, עם הסודות והמתחים, מאיים להתפוצץ בתוך שבעת ימי האבל על האח מוריס, שהיה החוט המקשר בין בני המשפחה. "גט" הוא השלישי בטרילוגיה. הוא עוסק במשפט המתנהל בבית הדין הרבני על בקשתה של ויויאן להתגרש מבעלה, המסרב לתת לה את הגט.
בעת קריאת התסריט בפעם הראשונה חששתי שהפעם האחים אלקבץ הולכים להתרסקות. הדבר הבולט היה הבחירה לצלם את כל הסרט במקום אחד - בבית הדין הרבני. למרות שגם הסרט "שבעה" התנהל כמעט כולו במיקום אחד, בבית האבלים, אין הדבר דומה, כי שם היו חדרים ומטבח וסלון וחדר אטום לאזעקות מלחמת המפרץ. הייתה שם גם תנועה של דמויות במרחב, ומעברים ממקום למקום, ועריכה מקבילה של סצנות באחדות זמן. אבל בתסריט הזה הכול כלוא בתוך שני חדרים של בית הדין הרבני שבו חדר דיונים וחדר המתנה ותו לא. ואלו הם שני חדרים מכוערים ודלים מבחינה אסתטית, קירות לבנים, ריהוט מינימלי, מקום קטן וצפוף שכמעט אינו מאפשר תנועה.
מעבר לכך מדובר בדרמת בית משפט, ז'אנר שכמעט לא נראה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי (דוגמה לדרמות בית משפט ניתן לראות בסרטו של רובר ברסון "משפטה של ז'אן דארק" (1962), ובסרטו הידוע של סידני לומט "שנים עשר המושבעים" (1957), אלא שגם בז'אנר של דרמות בית משפט בדרך כלל יש יציאה של המצלמה מחדר הדיונים הפורמלי. כאן בחרו הבמאים להישאר בתוך מתחם בית הדין הרבני ובמסגרת הדיון המשפטי.
הבחירה הזו מקרבת את הקולנוע אל התיאטרון; הדיאלוגים והשתיקות והמרחב הסטאטי, כל אלו עלולים להביא לתוצאה של תיאטרון מצולם, במובן הלא מחמיא של המושג. הדיאלוגים במסגרת הדיון הפורמלי מטבע הדברים נאמרים בתבניות משפטיות, הדיבור קצוב ומנוסח בצורת טענות ומענות הדורשות קיצור וענייניות. כל אלה מדגישים את הבחירות הנועזות של יוצרי "גט" מבחינה צורנית ותוכנית. במפגש הישיר שבו הופיעו שני יוצרי הסרט בפני הוועדה השאלה נשאלה והם הצליחו לנמק היטב את הקונספט שדבקו בו מבחינה אמנותית, לדחוס את כל הדרמה למתחם הקלסטרופובי של בית הדין. צילום מוקפד. ריאקשנים (הבעות פנים של הנוכחים בבית הדין). אסתטיקה נזירית מבחינת צבעים של שחור ולבן. הם הצליחו לתת תחושה של מי שיודעים מה הם עושים.
יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם מהתחושה המטרידה שעלתה בתסריט מאופי הדיון בבית הדין, המייצג את תורת ישראל.
הסרט כולו מבוסס מבחינה דרמטית על דמעתה של העגונה מסורבת הגט, ויויאן אמסלם. גם בלי לראות את שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה קל מאוד להתחבר אל המצוקה שלה. הדמות הראשית שאותה מגלמת רונית אלקבץ היא כמו הר געש מעלה עשן, רגע לפני ההתפרצות. היא שומרת על חזות מאופקת שבכל רגע עומדת להתפרץ. היא משתדלת ומתאמצת לנהוג בכבוד הדיינים גם בהופעה שלה וגם בשפת הדיבור, למרות היחס הקשה שלו היא זוכה מצידם. את הנואשות היא מחביאה ללא הצלחה מבעד למעטה המשמעת שהיא גוזרת על עצמה. הלב של הצופה נמצא איתה, בית הדין הוא הניגוד הנגטיבי.
זו אינה הפעם הראשונה שבה בתי הדין הרבניים עולים על דוכן הנאשמים בתרבות הישראלית. מעבר לשיר שהפך לקליפ "אני ארקוד על מדרגות הרבנות", ההתנהלות של בית הדין הרבני כבר נצפתה בקולנוע הישראלי בסרט הקצר "גט" במסגרת "סיפורי תל אביב", במערכון של "שבלול" עם אריק אינשטיין בתפקיד הבעל המגרש את אשתו, מערכון עצוב וגרוטסקי, ובביטוי הנוקב והקשה מנשוא בסרט הדוקומנטרי של ענת צוריה "מקודשת". מבחינה זו הסרט הזה איננו חידוש גדול מבחינת הנושא, אבל כמסמך תרבותי חברתי יש כאן זעקה בעוצמה שלא נראתה כמוה, ודווקא מצד הציבור המסורתי, על העוול וההשפלה וחוסר ההבנה ללִבה של האישה.
בתחילה הבעל בכלל אינו מופיע לבית הדין, ובית הדין נראה חסר אונים וחסר מוטיבציה ונראה שאין בידו כלים משמעותיים לאיים על הבעל באיומים אפקטיביים. כאשר הבעל מופיע סוף סוף, מהר מאוד ניתן להבין שויויאן כלואה בחיי נישואין ללא אהבה וללא אינטימיות עם בן זוג שסובל מנכות רגשית עמוקה. הדיין מבקש מויויאן לתת הסבר ועילה לבקשת הגט, מכיוון שהבעל אינו אלים ואינו מכה אותה, הוא מפרנס אותה בכבוד, הוא איש נורמטיבי המקובל על הבריות וכו'. אלא שהרבה לפני בית הדין הצופה כבר מזהה שמדובר בזוגיות משתקת, ללא רגשות וללא הבנה, ושמדובר בבית שבו הרגשות הם בטמפרטורה שמתחת לאפס או ברתיחה.
בית הדין אינו מצליח להבין לליבה של ויויאן ובתחילה שולח אותה לתקופה של "שלום בית". כלומר, אונסים אותה לחזור ולגור בבית אחד עם האיש שהיא כבר זמן רב פרודה ממנו. הניסיון, כצפוי, לא עולה יפה. ואז מתחילה שיירת עדי האופי שתפקידם לברר לבית הדין מהי העילה לתביעת הגירושין. לא כל העדים תומכים בויויאן. חלקם חושבים שהיא חייבת להתקפל ולהיות אישה טובה העושה רצון בעלה. אלא שאנחנו הצופים משתכנעים יותר ויותר, דווקא על ידי העדים המתנגדים לגירושין, שיש לשחרר את ויויאן מנישואיה האומללים.
מכיוון שהתסריט איננו יוצא מגבולות בית הדין הרי ברור שהצופה רואה את הכול מנקודת המבט של בית הדין, יודע ורואה רק את מה שגם הדיינים רואים. עם התקדמות העלילה הזעם הולך וגואה, יחד עם הכותרות המסמנות מעברי זמן בין הדיונים, שלאורך כל הסרט נמשכים חמש שנים. הולכת ומצטברת מועקה, שהרי עם מעט אינטליגנציה רגשית ברור שצריך מהר ובדחיפות להציל את האישה מהמלכודת של הנישואין האומללים הללו. אבל הדיינים בבית הדין כמו לקו בסנוורים והם נצמדים לפורמליות הפרוצדורלית ולהליך ארוך ומייגע.
לזכותם של הבמאים-תסריטאים יש לומר שעיצוב הדמויות של הדיינים מעניק להם פרופיל עגול ומורכב. הם אינם סטריאוטיפיים, יש להם רגשות, יש בהם מורכבות מסוימת, אבל הם מוגבלים. הן בגלל מערכת הערכים המקובעת בנוגע למהותם של יחסי זוגיות, הן בגלל החוקים הדתיים כביכול והן בגלל המגבלות האישיות שלהם בכל הנוגע לאינטליגנציה רגשית, להבנה של מצבים אנושיים ולהבנת מציאות החיים בעת הזו.
יחד עם קריאת התסריט אני שואל את עצמי על קולנוע ואמת. האם הקולנוע דובר אמת, שהרי הוא אינו אלא פרי דמיונם של התסריטאי והבמאי, והוא מבוצע על ידי שחקנים המבטאים רגשות לא להם. ברור שקולנוע הוא מניפולציה על הצופה, אלא שהוא בהחלט אמור לעמוד בקריטריונים של אמת ושקר. קולנוע אמור לעמוד בסטנדרטים של כנות ואמינות, ועם כל זה הוא תמיד יכול להביא רק נקודת מבט סובייקטיבית של היוצר.
ובאמת, בכל יצירה ספרותית סיפורית כך הוא הדבר, גם כאשר מדובר על סיפורים אמיתיים שהתרחשו במציאות. הרי לעולם המספר צריך לבחור מתוך מכלול ההתרחשות את העיקר מתוך הטפל, וברגע שבו מתרחש המיון הזה הסיפור מאבד את האובייקטיביות שלו ומשקף את נקודת המבט של המספר בלבד. למרות זאת, כמו בספרות ובשאר אמנויות, יש מקום לשאול האם היוצר מכיר את העולם שהוא מספר עליו, האם הדמויות הן עגולות, מורכבות, האם הדברים יוצאים מדם לבו של היוצר, האם הוא מכיר מבפנים את המצוקות שהוא מתאר.
כבר בקריאת התסריט בקריאה שנייה ושלישית ניתן היה לחוש שניכרים דברי אמת, עם כל הקושי ואי הנעימות שבדבר. איתרע הדבר שבזמן קריאת התסריט נחשפתי למצוקה של אישה שנקלעה למשפט גירושין בבית דין רבני, אישה שומרת מצוות ויראת שמים. היא הייתה חוזרת מהדיונים בבית המשפט מפורקת. הזלזול וההשפלה שחוותה מצד הדיינים ערערו אותה לחלוטין. הרבנים נציגי הדת והאמונה התעלמו לחלוטין מכך שהבעל מתעלל בגרושתו. אותה אישה קיבלה הזמנה לבית הדין לנתינת גט, אחרי הסכמה של הבעל. היא התכוננה נפשית לשחרור ולחגיגת החירות, ואז בבית המשפט לתדהמתה הבעל מודיע בזמן אמת שהוא מתחרט וחוזר בו ולא יסכים לתת לה גט עד שייפתרו העניינים הכספיים.
האישה מתמוטטת והדיינים אינם נוזפים בו ומבינים ללבו. ברגע הזה האישה מאבדת שליטה. אני לא הייתי נוכח בבית הדין אבל את הסיפור של האישה יכולתי לדמיין בקלות. ראיתי את הסצנה הזו בסרטה של ענת צוריה וכעת קראתי את הסצנה הזו בתסריט של גט. הסרט והחיים התחברו. סיפרתי לאותה אישה על התסריט של "גט" והיא הייתה מאושרת לשמוע שהסיפור שלה יתפרסם על המסך הגדול. כרב קהילה נתקלתי לא אחת במציאות של מסורבות גט. זה מצב קשה מנשוא עבור אישה שרוצה לשקם את הריסות חייה. הזמן פועל לרעתה ושנותיה הטובות עוברות בשיתוק מוחלט, בחוסר אפשרות למצוא בן זוג תומך ומנחם, בגלל בעל נקמן או חמדן שכמו אצל אמנון התנ"כי, האהבה התהפכה אצלו לשנאה איומה.
המשבר האמוני אל מול חוסר האונים במקרה הטוב או חוסר הרצון במקרה הפחות טוב של המערכת הדתית המיוצגת על ידי בתי הדין מכה גלים לא רק אצל האישה אלא גם בסביבתה הקרובה והרחוקה של האישה, שמצוקתה ניכרת לעין כול. התמיכה שרב יישוב וקהילה יכולים לתת היא מאוד מוגבלת. אני זוכר בכאב שיחות קשות עם הילדים הקרועים אל מול אמא שחייה נתקעו ברחוב ללא מוצא בגלל אבא. בחרתי לתמוך בסרט בראש ובראשונה בגלל האמת שבו.
אני מסמן כאן מעבר זמן לרגע שבו צפיתי בסרט לראשונה על מסך הקולנוע, בסינמטק ירושלים, במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הייתי סקרן לראות אם הסרט, שמבחינה ויזואלית נראה כל כך דל על הנייר, יוכל להחזיק שעה וחצי. בצפייה הראשונה הזו ראיתי דברים שלא ניתן היה לראות בתסריט. הבמאים אכן הצליחו לבנות עולם סגור שיש לו שפה, חוקים וויזואליה משלו.
אכן, הכול מאוד תיאטרלי, אבל מנומק. הצילום אקספרסיוניסטי, חד ונוקב, ויוצר אווירה של דחיסות שמתאימה לדחיסות הנפשית של הדמות הראשית. המיקום של האנשים במרחב (מה שקרוי בשפת הקולנוע "מיזנסצנה") מעמיד את הדיינים גבוה מעל העם, כסמכות עליונה. הם מייצגי האמת והצדק והכוח העליון. המתדיינים ממוקמים במשטח נמוך, כמו נתונים לחסדי הדיינים. הם בקושי זזים, כמו נתונים בסד של המערכת הלוחצת אותם במלקחיים. כל החסרונות לכאורה של הבחירות שנעשו בתסריט הפכו ליתרונות. הקירות הלבנים מדגישים את הלבוש השחור ויוצרים קונטרסט ויזואלי שמתאים להתנגשות הרגשית והאינטלקטואלית.
שפת הדיאלוגים המלאכותית, הגבוהה והמנוסחת בקפידה, הופכת להיות טעונה רגשית דווקא משום שהיא מסתירה מתחתיה הר געש של רגשות שאסור לבטא באופן חופשי. עד שמגיעה להעיד אישה שבחוסר הטקט שלה בכלל לא מרגישה בחומרת המעמד ובשפה המותרת בו, פותחת את חרצובות פיה ומפיקה מרגליות שמסעירות גלים של צחוק לא רק בקהל. גם ויויאן לא מצליחה להתאפק למרות מצוקתה. השימוש בהומור חכם מטלטל את הצופים בין רגשות סותרים של עצב, וצחוק, דיכאון וגיחוך, זעזוע ותימהון. הזמנת העדים מאפשרת פריסה רחבה של גלריית גדולי השחקנים המזרחיים שנותנים הופעה של סולו מונולוג ודואטים של דיאלוגים המהדהדים את קירות בית המשפט ואת קירות הלב.
אם משתמע מהדברים שהסרט כולו הוא כתב אשמה כנגד הממסד הדתי אין זאת אלא משום שבעבורי זו הייתה הנקודה הכואבת. אבל יש גם סוג של עונג בכאב כשהוא מסוגנן, כשיש בו כנות ואמת. הסרט הזה לא עושה הנחות גם לסביבה החברתית (מזרחית מרוקאית), משום שגם קרוביה ובני משפחתה של ויויאן אינם מגלים הבנה למצב שלה. מבחינתם הבעל הוא בחור טוב והם עקביים בתפיסתם כבר מהסרט הראשון בטרילוגיה, "קח לך אישה". הם רוצים שויויאן תתיישר ותשלים עם הזוגיות שלה.
משפחה לא מפרקים, ובוודאי לא בגלל עניינים של רגשות כמו אהבה, אינטימיות, רגישות, בדידות ושאר פינוקים שהביאה המודרניות הקלוקלת. ואל התפיסה הזו הדיינים מתברגים יפה. אולם כאמור הסרט הוא רחב טווח, מכיוון שהוא נוגע במאבק המתמשך של האישה על מקומה בחברה, מאבק שיש לו הצדקה לא רק בסביבה דתית ומסורתית. האישה בעולם הולכת ותופסת מקום של שותפות בכל המערכות, החל מהמערכת הכלכלית והניהולית ועד הפוליטית והרוחנית. ובסיפור הזה המאבק הוא מאוד בסיסי וראשוני ולכן נוגע ללב.
מבחינתנו, שלומי אמוני ישראל, יש כאן צעקה גדולה, לא צעקתם של היאפים התל אביבים שחלקם כבר ויתרו על הרב בחופה. זוהי הצעקה של המסורתיים, של מי שרוצים לכבד את הדת והמסורת, וגם אצלם האמון בממסד נסדק. זוהי צעקה הומה שאי אפשר להתעלם ממנה. אין ספק שלא ניתן להכליל את כל בתי הדין הרבניים. בוודאי ישנם הרכבים שבהם ישנם דיינים היודעים להלך ברוחו של הדור, שמדברים את השפה המנטלית ברוח התקופה. בתי דין שבהם חוויית הליך הגירושין יכולה להיות הרבה יותר נוחה ומתאימה.
הסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם" הוא סרט ראוי לצפייה בראש ובראשונה משום שבתוכנו הוא משמיע קול שראוי להקשיב לו. מצד אחר הוא סרט נקי מבחינת צניעות (כל הנשים מתלבשות כראוי בבואן לבית הדין...), והשפה שלו נקייה וראויה כמעט בכל הסרט. ועם כל זאת זוהי אמנות משובחת. הסרט נבחר כסרט הטוב ביותר של השנה וזכה בפרס אופיר – ובצדק רב. הוא עושה חיל וכבר מוקרן ברחבי העולם.
כאשר אני חושב על הסרט בהקשר הזה של ההצלחה הבינלאומית שלו, ועל כך שהוא עומד לייצג את ישראל בתחרות האוסקר, אני לא יכול להתעלם מהפסוק שעולה וצף בתודעה שלי בכאב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". האם מה שקורה בבתי הדין אכן משקף את החוקים של התורה? לטעמי ראוי לקבל את הטלטלה הזו בהקשבה עמוקה, ולחתור לתיקון.
יש לי הצעה מעשית מאוד פשוטה וגם לא רדיקלית שיכולה לשנות הרבה. אפילו לא זקוקים לחקיקה, רק לנוהל פשוט בבתי הדין: תנו לאישה לבחור את ההרכב שידון בכל תיק של גירושין. מכיוון שהאישה היא הצד החלש והפגיע, יש לתת לה להחליט מבין כל ההרכבים בארץ באיזה הרכב דיינים נוח לה לדון.
זאת בדומה לכלל בדיני ממונות שלפיו הנתבע הוא בעל הזכות לבחור את בית הדין המתאים לו. אני צופה שהנשים, בעזרת טוענים וטוענות ועורכי דין, יצליחו לזהות את אותם הרכבים שייתנו להן כבוד ויחס הוגן. יכול להיות שכתוצאה מכך יצטבר תור ארוך
ואם נחזור אל הצד התרבותי-אמנותי אני יכול בלב שלם להמליץ על הסרט הזה כתרבות גבוהה ומשובחת. ויש גם ערך מוסף של תמונת מראה לנו הדתיים, תמונה שאינה מחמיאה אבל מזמינה אותנו לחזור בתשובה ולבחון את דרכינו והרי לשם כך נועדה אמנות טובה.
הרב מרדכי ורדי הוא רב היישוב ראש צורים, ראש מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע "מעלה" ורב בתי הספר לאמנות "מזמור" ו"פרדס" ואולפנת "הללי" בגבעת וושינגטון
נא להמתין לטעינת התגובות
