אנו באנו לערבה לבנות ולהיות דתיים בה
השמועה עברה מפה לאוזן: מישהו מארגן קבוצת משפחות דתיות שיתיישבו בערבה, אזור כמעט נטול כיפות. שנתיים אחר כך, חמש המשפחות שעברו ליישוב ספיר מקוות להפוך בקרוב ל־15, ומצהירות: לא באנו כדי להשפיע
אבל דבר נוסף השתנה באזור, אם כי בינתיים בקנה מידה קטן. בחבל הארץ המשתרע מדימונה ועד אילת, לאורך כמעט 180 קילומטרים, קשה היה עד לא מכבר לאתר כיפות סרוגות. עם כל הכבוד למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ולגרעינים התורניים והחברתיים בפריפריה, הערבה לא הייתה על המפה של המגזר הדתי־לאומי. רק עכשיו, לאט־מעט, המציאות הזו מתחילה להשתנות. קבוצה של משפחות דתיות, שמקפידה שלא להגדיר את עצמה “גרעין“, התיישבה בקיץ האחרון ביישוב ספיר שבמועצה האזורית הערבה התיכונה. עמוד האש שלפני המחנה הזה הוא יוסי מונטג (27), שהתאהב בערבה ובתושביה והחליט להשתקע באזור. העובדה שאין בסביבה יישוב דתי אחד לרפואה, לא הרתיעה אותו. מונטג, בן נתניה במקור, פגש את נופי הערבה והנגב בטיולים של שנות התיכון וכבר אז נשבה בקסמם, אבל מחשבות על מגורים באזור עלו אצלו רק בזמן שירותו הצבאי. “בזכות שני חברים מהמושב חצבה ששירתו איתי, נחשפתי לאוכלוסייה המיוחדת של הערבה“, הוא מספר.
“גיליתי בה משהו שונה שקשה לי להגדיר. אולי זה הרוגע, ואולי זו הרמה הערכית הגבוהה ויוצאת הדופן“. לשירות הסדיר שלו הוסיף מונטג חצי שנת קבע כמפקד, ובמהלך התקופה הזו הזדמן לו לקיים ביקור־בית אצל חייל מהמושב צופר שבערבה. משם הוא קפץ אל חבריו במושב חצבה הסמוך, ובאותה הזדמנות נפגש עם בחור שאביו, עזרא רבינס, היה אז ראש המועצה האזורית. “שאלתי את הבחור אם אני יכול לדבר עם אבא שלו, ותוך חמש דקות ראש המועצה יצא אליי מהבית בפיג‘מה“, הוא נזכר. במהלך שיחתם שאל אותו מונטג איך יגיב אם תגיע לאזור קבוצה של משפחות דתיות, וראש המועצה השיב שישמח לקלוט התיישבות כזו, אך הוסיף שיוזמות מעין אלו נפלו בעבר בגלל סוגיית החינוך. המועצה לא תפתח בשטחה בית ספר נוסף, הוא הבהיר, אבל אם התושבים הדתיים יסכימו להשתלב בבית הספר הקיים - שאר הדברים יהיו כבר פשוטים יותר. מונטג נצר את השיחה בלבו וחזר לצבא.
לאחר השחרור הכיר את אביטל, היום אשתו, ודאג כבר בשלב מוקדם של הקשר לשתף אותה בחלומו על התיישבות בערבה. “ידעתי שזו עסקת חבילה, לא הייתה לי ברירה“, היא אומרת. לאחר החתונה התגוררו בני הזוג תחילה בעפרה, היישוב שבו גדלה אביטל, אך כעבור שנה התקשר מונטג לרבינס, הזכיר לו את השיחה ביניהם וביקש לעבור לשלב מעשי. רבינס חיבר אותו לנעמי בקר, האחראית על הגידול הדמוגרפי במועצה. “לפגישה איתה, שהתקיימה בסוכות לפני שנתיים, הגעתי עם עוד חבר. הוא בכלל לא חשב על הערבה כאופציה, אבל רציתי ליצור רושם של התעניינות רצינית. להפתעתי בקר ממש האמינה ביוזמה שלנו, אפילו שבפועל ייצגנו משפחה אחת“.
השלב הבא היה סיור באזור. כ־3,000 תושבים מתגוררים בשבעת היישובים של המועצה האזורית ערבה תיכונה, שתחומה משתרע מצומת הערבה ועד לפונדק ה־101 של כושי רימון. כדי לעבור את המרחק בין עידן, היישוב הצפוני ביותר, לבין היישוב פארן שבקצה הדרומי, צריך לנסוע במשך קרוב לשעה. היישוב ספיר נמצא בדיוק באמצע, סמוך לאגם קטן שסביבו פארק, המשמש גם מקום מנוחה והתרעננות לנוסעים הרבים לאילת. אנשי המועצה הציגו בפני מונטג כמה אפשרויות להתיישבות, אך כיוונו אותו בעיקר ליישוב ספיר, המנוהל ישירות על ידי המועצה האזורית. במקום שוכנים משרדיה וכן מוסדות החינוך, התרבות והספורט המשרתים את תושבי הסביבה. כ־120 משפחות מתגוררות ביישוב, הקרוי על שמו של פנחס ספיר, שר האוצר השלישי של מדינת ישראל. שלא כמו מרבית תושבי הערבה, העוסקים בחקלאות, אנשי ספיר הם בעיקר נותני השירותים של המועצה - מורים, נהגים, בעלי עסקים קטנים, אנשי רפואה ובעלי מקצועות נוספים. ההרכב האנושי המגוון של היישוב עומד גם בעוכריו.
קצת קשה לגבש קהילה ביישוב הטרוגני כזה, שהמכנה המשותף המרכזי של תושביו הוא הרצון לגור בסמיכות למקום העבודה. בקבוצת המשפחות הדתיות העתידית ראתה המועצה הזדמנות לגיבוש הקהילתיות של ספיר, בדרך להפיכתו ליישוב גדול ומבוסס.
במימון המועצה האזורית, פורסמה בעלוני בתי הכנסת ברחבי הארץ מודעה בדבר התארגנות של קבוצה דתית להתיישבות בערבה. בין הפונים בעקבות הפרסום היו רון ומרים בעהם, שהתגוררו עד אז ביישוב אפרת. רון כבר התאהב בערבה כשהוביל מטיילים באזור כמורה דרך, וכשנתקל במודעה החליט לבחון מקרוב את אופציית המגורים במקום. מעבר לחיבור לנופים, קינן אצלו ואצל מרים הרצון למגורים ביישוב מעורב של דתיים וחילונים. “בדרך לכאן אשתי עוד אמרה לי שחבל על הדלק ועל הזמן שלנו, אבל אני החלטתי להתגלגל“, הוא מספר. זוג נוסף שהצטרף לחבורה הם אבי וחיה קיסוס. הם שמעו על המיזם דרך תנועת ‘אור‘, שכבר למעלה מעשור פועלת לגיוס קבוצות ליישובים חדשים וותיקים בנגב ובגליל.
“היה לנו חשוב לגור ביישוב מעורב וגם רב־דורי, של מבוגרים וצעירים, כדי שמצד אחד תהיה לידנו הסבתא, ומצד שני נהיה קרובים לחברים של הילדים“, מספר אבי. “עוד לפני שנישאנו ידענו שאנחנו רוצים לגור באזור מדברי, והתלבטנו בין בקעת הירדן לנגב. לערבה בכלל לא היינו מודעים“.
לאחר שבני הזוג קיסוס סיימו את לימודיהם, הם החלו לחפש מקום מגורים והגיעו לשדה־דוד שבחבל לכיש. “היינו הלא־מרוקאים היחידים ביישוב“, הם מספרים בחיוך. בשלב מסוים החליטו להדרים עוד, וכשקראו על הקבוצה המתגבשת לערבה הבינו שזה מה שחיפשו. הבאים בתור היו נדב וצליל בן־זהב, הצעירים שבחבורה. אלו שמעו על ההתארגנות מחברה ללימודים באוניברסיטת בר־אילן, שפגשה את יוסי מונטג בתחנת אוטובוס. “אימצתי לעצמי שיטה“, מספר מונטג.
“כל מי שפגשתי, אפילו בתחנת אוטובוס, סיפרתי לו על הקבוצה. בכל פעם שמישהו שאל אותי היכן אני גר, עניתי שאני מתכוון לעבור בקרוב לערבה“. השיטה הוכיחה את עצמה. נדב וצליל, אז זוג טרי, הסתקרנו. ממילא הם רצו לעזוב את היישוב אלקנה שבו התגוררו, ולעבור דרומה. “צליל התקשרה למספר של יוסי, שאותו מצאה בפייסבוק, ותוך כדי השיחה היה נדמה לי שהקול שלו מוכר לי. לקחתי ממנה את הטלפון והתברר שלמדנו יחד בישיבה באיתמר לפני השירות הצבאי“. אחרי השיחה הזו בני הזוג בן־זהב עוד התלבטו במשך כמה חודשים, ובסופו של דבר החליטו ללכת לערבה.
המשפחה הרביעית והאחרונה שהצטרפה בשלב זה הייתה משפחת אלינסון מהיישוב קידה שבמזרח בנימין. נתנאל אלינסון, לראשו שיער ארוך וכיפה, הוא דמות מרתקת. הוא גדל ביישוב פדואל שבשומרון, ולפני שהתגייס לצבא עשה שנת שירות כמדריך בבית ספר שדה באילת. שם הכיר את אשתו נטע, בת היישוב עפרה. כבר אז, לפני 11 שנים, הם החליטו לגור בנגב, אבל את חייהם המשותפים החלו בקידה, ונתנאל היה ממקימי מדרשת ‘חלקת השדה‘ באלון־מורה. לפני כשש שנים הוא יזם, יחד עם חברו דביר רביב, פרויקט של הדרכת טיולים שבועיים ללא תשלום במרחבי יהודה ושומרון. על הפרויקט הזה, ועל הספר ‘המדריך למטייל בשומרון‘ שהוציא לאור עם חברו, הוענק לו בשנה שעברה פרס מוסקוביץ‘ לציונות. היום עומד אלינסון בראש המכינה הקדם־צבאית במושב חצבה.
איך הגיע המתנחל המטייל מהשומרון לאזור הערבה? “אשתי ואני מתנחלים מגיל אפס, תמיד חיינו בסביבה הומוגנית, ולכן החלטנו לעשות שינוי“, הוא מסביר. “ברמה המקצועית, אחרי חמש שנים של עבודה עם מתנחלים, רציתי להיפגש עם אוכלוסייה אחרת. מהסיבה הזו גם עבדתי בגרעין ש“ש (שנת שירות) ‘צמרת‘, שמורכב מדתיים וחילונים ופועל בכמה
חשוב לו להבהיר שספיר הוא יישוב מעורב, ולא “קהילה דתית־חילונית“ שעסוקה בשילוב בין העולמות. אלו שני דברים שונים, הוא מדגיש. “אני יכול לומר, לפחות לגבי עצמי, שאין לי עצבים למקום שבו החיבור בין דתיים לחילונים מאולץ. לכן חשבנו גם על מגורים בעיר, כי שם יש חיבור טבעי יותר, ולא עושים מזה עניין גדול. אני דתי, השכן חילוני, ההוא כזה וההוא אחר. יש ברכה גם ביישובים מעורבים כמו כפר־אדומים ואלון, אבל שם סופרים את הדתיים והחילונים, ואנחנו רוצים מקום עם נחת, שלא סופרים בו כמה יש מכל סוג. באנו פשוט לגור פה ולהיות חלק מהמקום“.
ובכל זאת, משפחה דתית שבאה להתגורר פה כן תחפש מן הסתם קבוצת השתייכות.
“מבחינתי, הדגל כאן הוא לא הנושא של דתיים וחילונים. יש לנו דגלים אחרים, והראשון שבהם הוא ליישב את הערבה. זה המקום היחיד בארץ שהציונות הדתית עדיין לא הגיעה אליו. אם תיקח את כל המרחב מאילת ועד שדמות־מחולה בבקעת הירדן, לא תמצא בו דתיים - חוץ מאשר ביישוב אבנת שבבקעה, שרק עכשיו הם התחילו לבוא אליו. הערבה היא הפינה האחרונה במפה שאין בה קול כזה, והוא חסר. “דגל נוסף שאפשר להרים פה הוא הקהילתיות, וזה לא דגל דתי. במידה מסוימת היישוב ספיר הוא תחנת רכבת, כי גרים כאן בעיקר נותני השירותים של המועצה, אבל חשוב שאנשים ישתקעו כאן“.
נטע אלינסון מבקשת לאזן את דברי בעלה ולהזכיר שלצד התושבים שמתגוררים בספיר בשכירות רק בגלל עבודתם, יש גם לא מעט שהתאהבו במקום, השתקעו ורכשו בו בית. ועדיין, מכיוון שהיישוב חוסה בצל המועצה ומנוהל על ידה, הצדדים הקהילתיים שבו לא מפותחים כמו ביישוב רגיל. “יש יתרונות בכך שהמועצה מנהלת את המקום“, מבהיר נתנאל. “אין כאן מסי יישוב, ואפילו הדשאים נשתלו מהכסף של המועצה ולא של התושבים. אבל יש גם חסרונות, כי המצב הזה מייצר תלות. רק לאחרונה הוקם כאן ועד“.
לעומת יישובי הערבה האחרים, אחד היתרונות המשמעותיים של ספיר בעבור הקבוצה הדתית הוא קיומם הפעיל של בית כנסת ומקווה. בברכת השחייה המקומית אף מוגדרות שעות לרחצה נפרדת. מי שחרש בעבור המתיישבים החדשים את השטח הוא שליח חב“ד המקומי, הרב משה בלוי, שמתגורר בספיר והפך עם השנים לרב הרשמי של יישובי המועצה. מכיוון שבספיר מתגוררת גם אוכלוסייה מסורתית, בית הכנסת של היישוב פעיל בשבתות ואפילו מתקיים בו קידוש קבוע לאחר התפילה, כולל קיגל והרינג, בניצוחו של הרב בלוי כמובן. כעת, עם הצטרפותם של חמישה גברים דתיים לספיר, השאיפה היא שגם בימות החול תתקיים במקום תפילה במניין. “הרב החב“דניק הזה הוא אדם מדהים“, מספר רון בעהם.
“התושבים כאן מאוד אוהבים אותו. מעניין לציין שאפילו שהיום הוא כבר ממלא במועצה תפקיד רשמי של רב, תקציב שירותי הדת עדיין מועבר לכאן מהמועצה הדתית של בקעת הירדן“. האתגר הגדול שיעמוד לפתחה של החבורה החדשה ביישוב הוא זה שעליו דיבר רבינס כבר בראשית הדרך: חינוך הילדים. בית ספר דתי כאמור לא עומד לקום, ומשפחות קיסוס ואלינסון, שילדיהן כבר בגיל הרלוונטי, שולחות אותם ל‘שיטים‘, בית הספר האזורי היחיד של הערבה התיכונה. “בית הספר כאן מוגדר אמנם כממלכתי רגיל“, אומר אבי קיסוס, “אבל יש בו למשל כיתה אנתרופוסופית שנפתחה בעבור ילדי היישוב צוקים. בעבר היה לצוקים בית ספר משלהם, עד שלפני כשנה בית הספר האזורי פתח בעבורם כיתה מיוחדת במסגרתו. התכנים נפרדים, אבל בהפסקות כולם משחקים יחד. אותו דבר, פחות או יותר, מתוכנן במקרה שלנו. ראש המועצה אמר בפירוש שהוא יפתח בבית הספר כיתה דתית כשזה יהיה רלוונטי“.
ובינתיים הבן שלך, ילד ממשפחה דתית, לומד בכיתה א‘ בבית ספר חילוני. זה לא יוצר התמודדות?
“השיקול שלנו היה שמבחינה ערכית וחינוכית בית הספר הזה הוא טוב מאוד, אפילו יותר מבתי ספר אחרים שהם אולי דתיים אבל פחות ערכיים. אז אמרנו שכרגע אנחנו מעדיפים ערכים במסגרת הלימודים, ואת הדת נשלים בבית. במקביל אנחנו מנסים לארגן שיעורי העשרה ביהדות בימי שישי ובשעות אחר הצהריים, וכמובן המסגרת הזאת תהיה פתוחה לכולם“.
“אין ספק ששאלת החינוך תהיה הראשונה שתיבחן על ידי משפחות דתיות שירצו לבוא לפה“, אומר נתנאל אלינסון, שבנו הגדול לומד בכיתה ב‘. “לכן חשוב להדגיש כחזון את פתיחתה של כיתה דתית בתוך בית הספר. אני לא רואה את עצמי מקים פה מערכת דתית נפרדת. בעיניי, יש משהו יפה מאוד כשכולם לומדים יחד בבית ספר אחד שיש בו מגוון.
“הילד שלנו הגיע לכאן היישר מתלמוד תורה שבו הוא אפילו לא למד מתמטיקה. יש לו כיפה גדולה ופאות, הוא נראה מתנחל אותנטי, והוא לומד פה בכיתה חילונית. אמרו לנו שבית הספר כאן מכיל ומקבל, וזה ממש נכון. לומדים בו גם כמה ילדים בדווים, ומכיוון שאי אפשר לשלוח את הילדים בעלי הצרכים המיוחדים מהאזור לבית ספר אחר, גם הם לומדים פה“. “מה שקסם לנו במציאות הזו“, מוסיפה נטע אלינסון, “הוא שהאחריות לחינוך הילד שלנו חוזרת אלינו, ההורים. זה דורש מאיתנו להשקיע יותר בבית, ומחזק אותנו“.
ילדם של בני הזוג בעהם רק בן שנה, אך לאביו חשוב להדגיש שהוא אינו עומד לוותר על חינוך דתי משמעותי. “למדתי עשר שנים תורה בישיבות, ואני מרגיש פה מצוין, אבל אני לא רוצה שתיווצר תחושה שאנחנו קבוצה שזורמת עם כל מה שיש. חשוב לנו שהחינוך יתפוס את הגוון שאנחנו רוצים, גם אם זה ככיתה נפרדת בתוך המסגרת הקיימת“.
את מערכת החינוך המקומית מכירים המתיישבים החדשים גם מצדה האחר של הכיתה. מרים בעהם היא המחנכת של כיתה ז‘ בבית הספר ‘שיטים‘, ויוסי מונטג מחנך את כיתה ה‘. הורי התלמידים, הם מספרים, מקבלים אותם בטבעיות. “במפגש הראשוני של אשתי עם ההורים“, אומר רון, “הייתה רק אמא אחת שהרימה גבה, וגם היא אחר כך קיבלה את זה בכיף. מצד שני הייתה גם אמא שהתרגשה עד דמעות מהעובדה שהילד שלה ילמד אצל מחנכת דתייה“.
גם שאלת הפרנסה היא אחת הראשונות שבודקים המתעניינים במעבר לערבה, והמורים בחבורה מדווחים על לא מעט תמריצים והטבות שנלווים למקצועות החינוך באזור הזה. בין השאר אפשר לקבל מענק חתימה של אלפי שקלים בתמורה להתחייבות לתקופה מסוימת, מענק מגורים, ארבעים אחוז תוספת למשכורת של משרה מלאה למשך שלוש שנים, וגם כמעט אלפיים שקלים בשנה עבור טיסות מהמנחת בעין־יהב למרכז הארץ. חיה קיסוס היא דוקטור לביולוגיה, וגם בתחום שלה לערבה יש מה להציע. קיסוס משמשת היום כרכזת האקדמית במרכז הבינלאומי למשתלמים בחקלאות בערבה, שנמצא בספיר. במרכז לומדים מאות סטודנטים ממדינות אסיה, שמשלבים עבודה מעשית במושבי האזור יחד עם לימודי חקלאות ברמה אקדמית. במקביל עובדת קיסוס גם במרכז מחקר ופיתוח (מו“פ) של הערבה התיכונה, הפועל במושב חצבה.
“רוצים שהיא תלמד גם בחווה החקלאית שנפתחת במו“פ בזמן הקרוב“, מדווח בעלה, “כך שהאזור הזה מסתמן כמקום הכי טוב שיכול להיות בשבילה מבחינת עבודה“. הוא עצמו עורך דין, שכרגע עובד מהבית בשיתוף פעולה עם משרד עורכי דין ברמת־גן. השאיפה שלו היא למצוא עבודה באזור מגוריו הנוכחי. צליל בן־זהב היא מורה למדעים ולחקלאות בבית הספר המקומי, ומתעתדת ללמד בחווה החקלאית החדשה. בעלה נדב מרכז את לימודי ההעשרה בפרויקט ‘עבודה עברית‘, שפועל בערבה כבר ארבע שנים. במסגרת הפרויקט עובדים כמה עשרות חיילים משוחררים במשקים החקלאיים של האזור, ופעמיים בשבוע, בשעות הערב, הם זוכים להעשרה לימודית ממרצים בתחומים שונים.
“חלק גדול מהתכנים הלימודיים עוסקים במורשת ובזהות יהודית, אבל יש גם שירה וסדנאות יוגה לנפש“, מספר בן־זהב. רון בעהם מלמד יהדות בשתי המכינות הקדם־צבאיות שפועלות בתחומי המועצה - בחצבה ובפארן - ומרצה במסגרת תוכנית ‘עבודה עברית‘. נתנאל אלינסון עומד כאמור בראש המכינה בחצבה, שבה לומדים ארבעים צעירים וצעירות, דתיים וחילונים. אשתו נטע למדה רפואה משלימה, אבל כעת היא אינה עוסקת בתחום זה אלא בחינוך המיוחד.
עם כל ההתפתחות האורבנית של ספיר, קשה לשכוח שהמרחק ממנו לעיר הקרובה דימונה הוא יותר מ־80 ק“מ של כביש, ומשם יש עוד דרך לא קצרה למרכז הארץ. המעבר לערבה, מסכימים כולם, גוזר ניתוק מסוים מבני המשפחה. “המרחק הזה מסנן הרבה חתונות ולוויות“, מחייך רון בעהם. “אבל ברצינות, אני מוכרח לומר שאנחנו שלמים עם המעבר ולא מרגישים שנכנסנו לאיזו תקופה צבאית וזמנית. ההחלטה הראשונית היא אולי קשה, אבל כשאתה כבר בפנים, אתה שלם עם מה שעשית“. “אתה יותר מתוכנן כשאתה גר פה“, אומר נדב בן־זהב. “יציאה מכאן זו יציאה ממש, ולא איזו קפיצה קטנה להורים“. “לי המרחק הזה דווקא קוסם“, אומר נתנאל אלינסון.
“אני משתגע לפעמים מכל הפרסומים בעלוני בית הכנסת, שמפתים אנשים לרכוש בתים ביישובים מסוימים בזכות הקרבה שלהם למרכז הארץ. ההורים שלי באו להקים את פדואל שבשומרון למרות שזה היה אז רחוק מהמרכז. מבחינתי, הפרסומת שלנו צריכה להיות ‘רק שמונה דקות מחוות האנטילופות ועשר דקות הליכה מהאגם‘. מי שיבוא לגור פה, זה בגלל שהוא רוצה לחיות ביישוב עצמו ולא בגלל הקרבה למקום אחר. אנשים חיים כאן מתוך בחירה, והעובדה הזאת מחזקת ומגבשת“.
ראש המועצה האזורית עזרא רבינס הוחלף בינתיים באייל בלום, אבל העידוד שנותנת המועצה למתיישבים החדשים לא השתנה. נעמי בקר, מנהלת היחידה לצמיחה הדמוגרפית במועצה האזורית, מספרת כי היא מרוצה מאוד. “אלה חבר‘ה נחמדים שהשתלבו פה בחינוך, ואנחנו מאוד שמחים על המהלך, במיוחד בגלל שהוא נתפס בינתיים כמשהו טבעי. מלכתחילה רצינו שקבוצה של משפחות צעירות תבוא להתגורר בערבה, לאו דווקא דתיות או חילוניות. רצינו איכות, ולא היה אכפת לנו מה תהיה הזהות של הקבוצה. שיחק לנו המזל ובדיוק נפגשתי עם יוסי, שחיפש מקום לגור בו בערבה. ידענו שספיר הוא המקום הכי טבעי בשבילם.
“לאורך כל הדרך, הקו המוביל שלנו הוא לא לעשות עניין מההבדלים. חברי הקבוצה מבינים שהם באים לאזור שהוא לגמרי חילוני, ושהמקום לא ערוך כרגע לחינוך אחר ולשירותי דת נוספים על אלו שקיימים היום. מערכות חינוך נפרדות אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, היות שהאזור דל באוכלוסייה ולכן המשאבים דלים. אבל כמקום שמוצא פתרונות לאוכלוסייה עם מגוון צרכים, נהיה פתוחים להציע כאלה גם לזרם הדתי. יש פה לא מעט תושבים ותיקים שישמחו שתהיה אופציה כזו. גם בנושא שירותי הדת אנחנו נשמח להוסיף ולהעשיר בעתיד. באופן כללי המוטו שלנו הוא: באתם לחיות איתנו - דלתנו פתוחה. לא נשנה כרגע את אורחות חיינו, ואם העניין הזה מובן לכם, אז בואו בשמחה“.
חמש המשפחות מתגוררות בשכירות בדירות של המועצה, שמחזיקה חלק ניכר מהבתים בספיר. ביישוב יש גם בתים בבעלות פרטית, ובקרוב אמורים לצאת לשיווק 35 מגרשים לבנייה פרטית. תוכניות עתידיות מדברות על 190 מגרשים נוספים, כשהיעד הסופי היא ליצור יישוב גדול של 500 משפחות. בחודשים הקרובים מתכננים להוסיף שם עשר קראווילות בעבור משפחות דתיות שירצו להצטרף.
מונטג, המנוע שמאחורי הקבוצה, שואף למלא אותן עד לקיץ. החברים קצת מחייכים כשהם שומעים על התוכניות שלו. כנראה הם בעצמם כבר שכחו שלפני קצת יותר משנה, היו מי שחייכו כששמעו את מונטג מדבר על מעבר של משפחות דתיות ראשונות לערבה התיכונה.
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
