20 שנה לפטירתו: סבא שלי, הרב שלמה גורן
סבא שמטגן צ‘יפס, שמספר מעשיות שהמציא על מכשפות ומכניס את נכדותיו תחת טליתו בברכת כוהנים. זיכרונות מהרב שלא היו לו תלמידים אבל היו לו נכדות
לאחר שעברו השנים הראשונות שבהן ציינו את מותו בעיקר בערבי לימוד מכובדים עם דוברים מלומדים, החלטנו לעשות לנו מנהג במשפחה המורחבת ולהיפגש בליל הייארצייט לצורך העלאת זיכרונות, חוויות וסיפורים משותפים. המפגש האחרון בשנה שעברה התמקד בתמונות הרבות שכל אחד מאיתנו אסף במשך השנים, ובאותו ערב קסום התחוור לי שוב עד כמה זיכרונות הילדות שלי שזורים בו.
הילדות בביתם מלא התהפוכות של סבי וסבתי הייתה מרתקת מכל בחינה שהיא, וחלק מהדרמות הגדולות שהתחוללו במדינה משנות השישים ועד המחצית הראשונה של שנות השמונים היו קשורות ישירות בו ובדמותו העשויה ללא חת. אבל עבורי, הוא תמיד היה בראש ובראשונה סבא. כזה ש“דוחף“ גלידות לנכדים עד שכבר מתחשק להקיא, עומד במטבח ומטגן צ‘יפס שהכין בעצמו מתפוחי אדמה, ולעתים מעלים עין מכך שראינו “דאלאס“ ו“שושלת“ אצלו בבית אפילו שההורים לא מרשים.
היות שכולנו גרנו בתל אביב במרחק הליכה קצר בילינו שעות רבות אצל סבא וסבתא, וכילדים היה לנו מובן מאליו שעם סבא עושים את כל הדברים הכיפיים שכל ילד עושה עם סבא וסבתא שלו – החל מטיולי רכיבה על סוסים ועד קפיצות משותפות מקפיאות דם אל תוך הבניאס הקפוא, או חיפוש חוף ים מבודד לבילוי עם הנכדים תוך שירה סוחפת של “זה הים גדול ורחב ידיים שם רמש ואין מספר“ (מנהג שחלק מהנכדים לא מצליחים להיגמל ממנו עד היום…).
ובלילות הקיץ שבחופש הגדול, שבהם בילינו שעות רבות עוד יותר אצל סבא (ובואו נודה על האמת, בעיקר אצל סבתא), זכינו למתנה נוספת – סיפורים לפני השינה. אצל סבא הרב גורן (כך כינינו אותו) לא שמענו את אגדות האחים גרים, וגם לא את אגדות הנס כריסטיאן אנדרסן. בחדר האורחים הקטן שבו ישנו קמו לתחייה רבן גמליאל ורבי יהושע על המתחים האיומים ביניהם, רבן יוחנן בן זכאי האמיץ והפרגמטיסט, רבי עקיבא ובר כוכבא ובעיקר מושא הערצתו – רבי שמעון בר יוחאי וסיפורי הישרדותו במערה.
וכשעייפנו מסיפורי חז“ל, הגיע המופע האמיתי – הסיפורים שהוא המציא בעצמו, ושתמיד התחילו במשפט האלמותי שכולנו מצטטים אפילו מתוך שינה: “כאן יא מכאן, פי קדים אלזמאן, כאן פי ואחד מלך ועליהום אלסלאם“ (“היה היה לפני הרבה זמן או בזמנים עברו מלך אחד ועליו השלום“): עשרות סיפורים מקפיאי דם ומצחיקים על המכשפה מבית ג‘אלה, על הנשר שניקר לו את הראש והשאיר בליטה, על הלוויתן שאכל לו את היד במימי הכנרת והותיר צלקת ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליו. ואנחנו האמנו לכולם.
יחד עם זאת, לא רק סיפורי ילדות “רגילים“ שזורים בדמותו, אלא גם היכולת לראות אדם כל כך גדול מזווית כל כך קרובה, ומנקודת הסתכלות של ילדים אשר עליהם קשה לעבוד. כמעט בכל רגע נתון שבו הייתי מגיעה לביתם בשדרות דוד המלך בתל אביב סבא היה רכון מאחורי הר גבוה של ספרים. לעתים תוך שיחה עם שרים ודמויות ציבוריות כאלה ואחרות, לעתים בשיחת נפש עם מבקש עצה קרוב או רחוק, ולעתים בלימוד עצמי חריף ומרוכז. אבל לא משנה מה מבין כל אלה היה המצב, ברגע שבו נכנסתי לחדר להגיד שלום אורו פניו, והשיחה עצרה למספר דקות שבהן קיבלתי תשומת לב, חיוך וליטוף על הלחי.
מאחורי דלתות הזכוכית השקופות של חדרו נערכו שיחות נוקבות, גובשה מדיניות שהשפיעה על חיי אומה שלמה, הותרו עגונות וניצלו חיי ממזרים, אך כל מי שעבר בין דלתות אלה – צעיר כמבוגר, זר כקרוב, מפורסם כאנונימי, רם מעלה כאחד העם – כולם זכו ליחס שווה, אישי וחם. לא אחת שמענו צעקות עולות מהחדר, ויכוחים נוקבים ניטשו בבית, שולחן השבת רעש וגעש, ולכל זה היינו הנכדים שותפים. מעולם לא ננזפנו, גורשנו לחדר או הורחקנו מזירת ההתרחשות. סבא וסבתא ראו בנו חלק טבעי מחייהם המיוחדים, ואנחנו היינו שותפים מלאים לכל שהתרחש – אישית, ציבורית, רוחנית ודתית.
ואולי זה צריך להיות מובן מאליו, אבל היום יש צורך להדגיש נקודה נוספת – כשאני אומרת “הנכדים“ אני מתכוונת גם לנכדות. על אף תחנוניי לפטור אותי מחובת “מה נשתנה“ בליל הסדר, כצעירת הנכדים באותה תקופה נאלצתי לעמוד על הכיסא (!) בבית הרב הראשי לישראל בירושלים, ולשיר “מה נשתנה“ לאוזני שרים, נשיא המדינה והסגל הדיפלומטי הזר כולו. בשבתות כתיקונן בבית הכנסת “קוממיות אברהם“ סבא אסף באופן אישי את כל הילדים והילדות בתום התפילה לשירת “עלינו לשבח“ ו“אדון עולם“ מעל בימת ארון הקודש, ובאופן כללי אנחנו הבנות זכינו ממנו לאותה “דחיפה“ למצוינות אישית, לימודית וערכית כמו הבנים.
עם השנים, כשבגרתי, הייתה לי הזכות וההזדמנות לא רק להביט בו מהצד ולספוג באופן פסיבי מדמותו, אלא אף לקיים איתו שיחות ארוכות על הספה בסלון, במטבח תוך כדי הכנת ארוחה משותפת או בחדרו מאחורי הררי הספרים, ואגב כך להרהר בייחודיות ובמורכבות של דמותו. דמות של אדם מלא סתירות פנימיות וניגודים. לשמוע אותו מטיח כלפי שמיא, שנה אחר שנה לפני כל תפילת נעילה ביום כיפור, איך הקב“ה חרץ במשך חמש שנים את גורלם של מיליון וחצי ילדים ותינוקות ללא משפט, ותובע ממנו להעמיד אותנו למשפט מתוך ביטחון מוחלט שנצלח בו, ושבוע אחר כך לראות אותו מפזז ומכרכר לפני ארון הקודש בשמחת התורה הנלהבת, האנרגטית והסוחפת ביותר שלה הייתי עדה בחיי ושכמותה לא הצלחתי לשחזר מאז מותו.
לשמוע אותו מדבר בפלפול ליטאי עמוק על סוגיה במסכת פסחים עם פתיחת ליל הסדר המשפחתי, אבל שעות אחר כך לחזות בו בשירה חסידית אקסטטית על גבול המיסטית של “שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו“ תוך כדי ריחוף לאורך הסלון כולו עם סיום ליל הסדר. לשמוע ממנו, בגוף ראשון, על המחויבות הערכית והאנושית העמוקה להתרת עגונות וממזרים ועל האומץ ההלכתי שנדרש לכך, אך לראות את הנפש שלו יוצאת מהגוף ומרחפת מעל כשהוא מתאר את הכניסה להר הבית עם שחרור הכותל. לשמוע אותו נוזף בתקיפות במישהו שעליו חלק, אבל דקות אחר כך לראות אותו מסתגר בחדר עם נדכה וחסר תקווה שבוכה על כתפו.
כמי שגדלה בקרבה כל כך גדולה אליו, הרגשתי שאני מצליחה לפענח את דמותו המורכבת. אבל לציבור זה לא תמיד היה קל. סבא היה “זאב בודד“ שלא ראה את עצמו כמייצג או מחויב לאף אחד; לא למגזר, לא למפלגה ולא לדרך. האמת הפנימית שלו, זו ההלכתית, הערכית, הרוחנית והאישית – היא שהדריכה אותו, ולא הצורך למצוא חן בעיני אף אדם או גוף. המשפט ששמענו מפיו יותר מכל משפט אחר, המנטרה של חייו שאותה העביר לנו, ילדיו ונכדיו, הייתה “לא תגורו מפני איש – אני מפחד רק מהקב“ה“.
ובאמת, החרדים ראו בו מעין בוגד שחצה את הקווים, הציונות הדתית בימיה של המפד“ל ראתה בו לוויין שסטה מחללית האם בגלל עצמאותו ההלכתית שלא יישרה קו עם עמדת המפלגה, השמאל ראה בו ימני, והימין התאכזב מפסיקתו בנוגע לרמת הגולן
הילדות וההתבגרות במחיצתו של סבא הרב גורן, אדם יוצא דופן וחד פעמי, השפיעו יותר מכל דבר אחר על מי שאני היום. הייתי רוצה עוד לשאול, עוד להתווכח, עוד לחוות ועוד ללמוד ממנו. אבל אחרי הכול, כשאני עוצמת עיניים, אני כמעט עדיין חשה במגע כף ידו המלטפת ברכות את לחיי, בתחושת הדקירה של זקנו כשנישק אותי ובחמימות שעטפה אותי בכל שבת כשהכניס אותי תחת טליתו בברכת הכוהנים. אני משוכנעת שהיום יותר מתמיד חסרה החברה הישראלית כולה את דמותו המופלאה, אבל מבחינתי, עשרים שנה אחרי מותו, אני בעיקר נזכרת ועדיין כל כך מתגעגעת לסבא שלי.
עו"ד אפרת שפירא רוזנברג היא מנהלת פרויקטים בקרן אבי חי. המאמר פורסם במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
