בדידותם של התלמידים שיוצאים מבית המדרש
תלמידי הישיבות עוברים תקופת חיים שלמה בתוך חממה של תורה. אבל אז, כשהם יוצאים לעולם בגילאי ה–20 פלוס, הם מגלים להפתעתם חוקים חדשים ומציאות מורכבת. לא פעם התוצאה היא תסכול וכעס. "העולם לא ורוד וצריך להכין אותנו לכך בזמן", הם אומרים
ויש באמת בסיס רוחני כזה?
"אענה בדוגמה. בישיבה, פורים הוא חג מלא בתוכן, חג אינטנסיבי ואהוד מאוד. כשיוצאים מהישיבה, בעיקר בתקופת הרווקות, החג הופך לחסר תוכן כמעט. אני זוכר אותי ואת החברים שלי מחפשים אלטרנטיבות, מנסים לצקת משמעות לחג בלי לחזור לישיבה, ופשוט לא מוצאים. פתאום האלטרנטיבה לישיבה היא מסיבת ריקודים מעורבת. זה פער בלתי נסבל".
דיין הוא רק אחד מבוגרי ישיבות איכותיות מכל רחבי הארץ שחשים כי היציאה מעולם הישיבות הבטוח והמגונן אל המציאות שבחוץ אינו פשוט. חלקם אף משמיעים ביטויים כמו "פער בלתי נסבל", "מתח ותסכול", "בועה שהתפוצצה" ואפילו "תהום". את היציאה מהחממה אל העולם לאחר תקופת הישיבה הם מתארים לא פעם כפוצעת וכואבת, אחדים אף מתארים את הקושי במונחים של לידה. כמו תינוק שיצא מהרחם המגונן אל אורות הפלורסנט של בית החולים. מבחינתם הנמשל ברור: גם הם מרגישים כמי שיצאו מבין ארבעת הקירות של בית המדרש אל מציאות מורכבת שאיש לא הכין אותם אליה מראש.
אלעד מלכא (29) למד בישיבת ההסדר בעתניאל במשך שנים, "עד שבאמצע שיעור ז' חתכתי מהישיבה, הרגשתי שהלימוד כבר פחות מדבר אליי". הקושי הגדול שעולה מדבריו נעוץ באורח החיים האידילי שמציבה הישיבה לתלמידיה - אורח חיים שמתגלה כבלתי אפשרי כמעט כאשר מתחילים את מירוץ החיים האינטנסיבי. "אני זוכר שכשהייתי בישיבה ומגיע לבית כנסת 'רגיל', של 'בעלבתים', התפילה נראתה לי נטולת חיים, נטולת משמעות דתית".
והיום?
"היום אני 'בעלבת' בעצמי, אני זה שמגיע לבית הכנסת עם ספר מחשבה שהוא אוהב ביום כיפור, ומחפש את המניין עם התפילה הקצרה יותר. אם הייתי מראה את עצמי היום לבחור שהייתי בישיבה, כנראה הייתי חש בוז כלפי עצמי".
הפער הזה, אומר מלכא, נובע מסדר היום הישיבתי. "בישיבה אין לאן למהר. קמים בבוקר לארוחה שכבר מחכה לך. במצב כזה, האתגר הגדול של להתפלל שלוש תפילות משמעותיות ביום הוא אפשרי, יש לך פניוּת נפשית אמיתית להתמודד איתו. מחוץ לישיבה, רובנו חיים במירוץ. אני קם בשש בבוקר, מתרוצץ והולך לישון בחצות. פתאום אין פניות נפשית לתפילה. לא מכינים אותך ליום שבו הפניות הזו תיעלם".
ומה עושה תלמיד ישיבה שיוצא לעולם ומגלה שמירוץ החיים מהיר ועצבני?
"אז יש שתי אפשרויות", אומר מלכא. "או לחיות מתוך ייסורי מצפון תמידיים, או לומר: 'רגע, אם הדיסוננס הזה קיים אצלי ואצל אחרים אולי יש משהו לא נכון בשיטה', ולוותר על אורח החיים הדתי".
ואולי הפתרון הוא פשוט להכין את תלמידי הישיבה לחיים שבחוץ?
"התפיסה הישיבתית היא שתפקיד הישיבה לגדל תלמידי חכמים שנוהגים בדרך התורה. הכנה לחיים נחשבת כדבר תבוסתני, כפספוס של המטרה האמיתית. האמירה הנפוצה בישיבות היא ש'אלף נכנסים לתלמוד, אחד יוצא להוראה'. אבל מה קורה עם ה–999 האחרים? הישיבה מחנכת אותם לעולם ערכים מסוים, שבסופו של דבר לא תואם את עולם הערכים שאליו הם יוצאים".
אתה מתגעגע לישיבה לפעמים?
"יש לי געגועים להתמסרות שבלימוד. אין דבר יותר מתוק מלמצוא את עצמך בשתיים–שלוש בלילה, מרים את הראש לראשונה מספר שהיית שקוע בו שעות. זו חוויה מתוקה שלא נראה לי שעוד אזכה לחוות כמוה".
גם בתחום הזוגיות אומרים בוגרי הישיבה שהם חשים פער בין מה שחשבו בתקופת הלימוד לבין מה שהם מגלים בפועל בחוץ. "הרבה מהחברים שלי, כולם בוגרי ישיבות, לא מצליחים להכיל את הסתירה של הזוגיות המורכבת", אומר דיין. "הרב שרלו, שהיה ראש הישיבה שלי, תמיד אומר שהישיבה היא סוג של 'תיבת נח', מקום סטרילי ומנותק מהעולם שבחוץ, שבו אתה בונה את עצמך.
"רק כשמסיימים ללמוד בה מבינים עד כמה האמירה הזו מדויקת. מתוך הישיבה מצטייר עולם דתי ורוד, שבו כולם שומרים נגיעה וקובעים עתים לתורה, הבנות כולן לובשות חצאית והבנים תמיד עם כיפה. אבל החיים בחוץ לא תמימים כל כך. פתאום, כשיוצאים החוצה, נושאים כמו שמירת נגיעה ומגורים יחד לפני החתונה נראים מורכבים הרבה יותר ממה שהיה נדמה".
נועם ילינק מציג את הפער במלוא עוצמתו בסרטו "בחור טוב", שגיבורו הוא בחור ישיבה קפדן שנתקל באתגר לא צפוי: מפגש עם העובדת הזרה הצעירה והמושכת המטפלת בסבו. "המטרה שלי בסרט הייתה להראות שאי אפשר להתחמק מאתגרים", אומר ילינק, שיצר את הסרט במסגרת לימודיו ב"מעלה". "גם אם תנסה לחסום את עצמך מול העולם, תגלה בסופו של דבר שאתה אדם עם יצרים. ההתמודדות הזו יכולה לצוץ גם במקום הכי תמים ומוגן לכאורה - בבית של סבא. הפער בין הבית - גם אם הוא ערכי ודתי - לבין הישיבה, תמיד קיים".
המפגש עם העולם המורכב שבחוץ, מוסיף דיין, גורם לרבים להשאיר מאחור את כל מה שלמדו והפנימו בשנות הישיבה, ולנטוש בבת אחת את העולם הדתי, על כל צדדיו ומרכיביו. "המשבר הוא לפעמים כל כך עמוק, עד שהבחירה הקלה ביותר היא פשוט לעזוב הכול ולא להתמודד עם האתגרים הדתיים שהחיים מציבים. הרבה אנשים מורידים את הכיפה אחרי שנים של לימוד בישיבה".
מהו המקור לדיסוננס הזה שמתארים בוגרי הישיבה? האם אפשר לפתור אותו בעזרת שינוי נקודתי, או שמדובר בתוצר לוואי הכרחי ומהותי של הלימוד הישיבתי? "הישיבה היא מוסד מודרני שלא היה קיים בעם היהודי במשך שנים ארוכות", אומר יאיר יעקב (29), שלמד גם הוא בישיבה בעתניאל. "ככזה, יש בו בעיניי משהו לא בריא, שבו אין איזון בין הגוף לבין הנפש. בישיבה יש הרבה העמסה על האינטלקט, בלי שהיא מלווה בעשייה אמיתית. זה לא בריא. כשלומדים באקדמיה, יוצאים בסוף היום אל העולם שבחוץ. בישיבה, לעומת זאת, האידיאל הוא לימודים מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה".
עם זאת, מדגיש יעקב, "בשנות הישיבה יש גם הרבה ברכה. לי אישית הן עזרו לרכוש מיומנויות של ידע וכישורים. הבעיה בעיניי היא שהרבנים לא תמיד מכירים מספיק את מה שקורה מחוץ לישיבה, ולכן מתקשים להתמודד עם שאלות על חילוניות או על תיאוריות מודרניות ופוסט מודרניות. חלק אחר, שכן מכירים את העולם הזה, מנסים להילחם בו במקום להכיל אותו ולתת לו מקום".
גם דיין מפנה אצבע מאשימה לכיוון קברניטי הישיבות. "למדתי בישיבה שנחשבת ליברלית, שבה כביכול אפשר לדבר על הכול - ואפילו שם לא נוגעים בדברים האמיתיים. לא מדברים על שמירת נגיעה, על יחסים לפני החתונה, אפילו לא על מנייני נשים וקהילות שוויוניות, שזו תופעה שמי שמתגורר בירושלים ובסביבתה לא יכול שלא להיתקל בה. זה מתסכל".
הדעות בנוגע לשורשי הבעיה והפתרונות האפשריים לה מגוונים, אבל על דבר אחד רבים מסכימים: את הפער החריף ביותר חווים הרווקים, שיצאו מהישיבה אל עולמם של דירות השותפים, אתרי ההיכרויות והדייטים. "אני חושב שמכאן מגיע הלחץ מצד הממסד והחברה הדתית להתחתן מוקדם", אומר דיין, "התפיסה היא שהמצב שבו התחתנת הוא זה שבו תישאר, ולכן מוטב לעמוד מתחת לחופה כמה שיותר קרוב ללימודים בישיבה, רצוי כשעוד לומדים בה".
"יש כאן בעיה, וברור שמדובר בתופעה רחבה", אומר הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות ומנהל התוכן בערוץ האינטרנט של מכון מאיר. "מערכת החינוך הדתית–לאומית מסיימת את תפקידה לכל המאוחר בגיל 23. מטבע הדברים, הצעירים שמגיעים מתוך המערכת הדתית נמצאים בחממה מסוימת, שמתוכה מצטיירת תמונה אידיאלית של העולם, ואז יוצאים למציאות הישראלית והדברים פתאום משתנים".
למה זה קורה לנו?
"כל עוד נמצאים בתוך המערכת, האינרציה עושה את שלה. אבל בשיא החיים, בגילאי 23–35, פתאום אין מסגרת - ולכן הרבה אנשים אולי נשארים דתיים, אבל זו דתיות 'טכנית' מאוד, שמוותרת על העיסוק האמיתי ברוח ובנפש. הם חיים כמו דתיים, אבל מפתחים הרבה ציניות וניכור".
מה אפשר לעשות נגד הניכור הזה?
"ככל שמערכות החינוך ישכילו ליצור תורה שלא תישאר רק ברמת הסיסמאות אלא תצליח לגעת גם בנקודות קיומיות, נצליח להתמודד טוב יותר עם הציניות של שנות ה–20 וה–30. צריך לעשות את זה דרך העמקה של לימודי האמונה והמחשבה, והכי חשוב - לייצר דמויות חינוכיות שיצליחו לדבר עם הצעירים בגובה העיניים. במובן הזה, המכינות הדתיות חוללו מהפכה חינוכית של ממש. יש בהן ר"מים צעירים שלא באים רק ללמד, אלא ממש להיות עם החבר'ה, על העולם הנפשי המורכב שלהם. כך נוצרת תורה שהיא לא רק חיצונית, אלא כזו שנוגעת גם בנפש. התהליכים האלה מתחילים לקרות גם במסגרות חינוכיות אחרות".
הרב לונדין סבור שכדי להתמודד עם הקושי שחווים הצעירים שסיימו את הישיבה, יש לצייד אותם מראש בכלים שיוכלו לסייע להם מול אתגרי העתיד. "במערכת החינוך הדתית, מארגנים לתלמידים לא פעם שיחות עם חוזרים בתשובה", הוא אומר. "יש נטייה להביא לשיחות האלה אנשים הזויים, בסגנון נינג'ה שחזר בתשובה. בגיל 25 בוגרי החינוך הדתי נזכרים בשיחות האלה בלעג. בשיחות שלי עם מורים אני מבקש מהם: במקום חוזר בתשובה, תביאו לשיחה מישהו שיראה לתלמידים איך הוא מצליח ליצור חיים ערכיים ומשמעותיים בחיי המעשה. אל תנסו לרגש ולהביא להיבריס, אלא תורידו את הדברים לחיי היום–יום. בגיל 25 זה משהו שהתלמידים יוכלו להיזכר בו ולהיבנות ממנו".
לצד בוגרי הישיבות שנפלטים היישר אל "הכאפה של החיים האמיתיים", כדברי אחד המרואיינים, יש מי שבוחרים להישאר במסגרות דתיות, שמרככות את המעבר מהעולם הישיבתי לזה שמחוצה לו.
דיין, שבין היתר חבר כיום בתנועת "נאמני תורה ועבודה", אינו חסיד של התופעה. "המכללות הדתיות רוצות להמשיך את הנאיביות הזו עוד ועוד, אבל מתישהו הרי צריך לצאת מהבועה ולפגוש את העולם האמיתי, או שבונים על זה שפשוט לא תצא".
הפתרון, בעיניו, הוא "קודם כול לדבר. המסגרות הדתיות צריכות להבין שלהשתיק את השאלות זה לא הפתרון, אלא להפך: יש נושא בוער ונפיץ? דבר עליו אתה. נסה לספק תשובות. אל תשאיר לעולם שבחוץ למלא את הפערים האלה".
הבקשה שלו מראשי הישיבות והמחנכים פשוטה וברורה: "תציגו בפני התלמידים את העולם. אל תציגו תמונה חד ממדית, אלא תגידו בכנות שיש כל מיני אפשרויות לחיים דתיים, שאין שטאנץ אחד. אם הצעירים שלומדים בישיבה יהיו מודעים למורכבות של העולם, הם יופתעו פחות. אל תפחדו לגעת בעצבים הרגישים. יש צמא למסגרת מאוזנת, שיודעת להכיל את המורכבות", הוא אומר ומזכיר את ישיבות "שיח" ו"בית פרת" הירושלמי, לצד התארגנויות ספונטניות בבתי כנסת או בבתים פרטיים סביב דפי מקורות ושאלות נוקבות.
את הצורך במסגרת שתספק מענה לבני ה–20 פלוס זיהו גם אנשי תנועת הבוגרים של בני עקיבא. "הציבור הדתי–לאומי יודע לייצר מסגרות חינוכיות נהדרות ולשפר אותן כל הזמן, אבל מהרגע שבו האדם יוצא מהמסגרת אל החיים הבוגרים, הוא מוצא את עצמו בלי מסגרת תומכת", אומר הרב מתניה ידיד, ראש התנועה. "אנחנו קוראים לתקופה הזו של שנות ה–20, 'גיל ההתבגרות הרוחני'. זה הגיל שבו עוברים מהעולם המגונן של המסגרת לעולם מורכב". תנועת הבוגרים של בני עקיבא, שהוקמה לפני כשלוש שנים, מנסה לספק מענה בעזרת יצירת קהילה תומכת: "אנחנו מציעים לסטודנטים להיפגש ללימוד שבועי, מלווים גרעיני סטודנטים וגרעיני משפחות", אומר ידיד.
הוא עצמו ער לקשייהם של בוגרי הישיבות, אך סבור שדווקא העיסוק בקושי מצביע על זרמים חיוביים: "המשמעות היא שאין אדישות. החבר'ה האלה נמצאים במקום מברר, שרוצה לדעת ולחקור. אנשים מחפשים לדבר על האתגרים, רוצים לבנות לעצמם עולם רוחני שיהיה רלוונטי לחיים הבוגרים שלהם".
בעוד שרבים מתלמידי הישיבה יוצאים אל העולם אחרי שנים ארוכות של שהות במסגרות מגוננות, נראה שבקרב הבנות שבוחרות להמשיך ללימודים במדרשה המצב שונה מעט.
"בתי המדרש לנשים בנויים כתוכנית של שנה או שנתיים, ובמובן הזה יש להם יתרון על פני הישיבות", אומרת אביגיל גרוס–גלמן (27), בוגרת מדרשת מגדל עוז. "ראשי
היא עצמה המשיכה ללימוד תורה גם במסגרות נוספות, אך מעידה שלא חוותה את הפער בין העולמות כבלתי ניתן לגישור. "המסגרות ארוכות הטווח ללימוד תורה לנשים הן פחות אינטנסיביות. יש בזה גם חסרונות, אבל כך יוצא שהמפגש עם העולם הוא הרבה פחות דרמטי". גם במקרים שבהם מדובר בפער דרמטי וטראומתי יותר, אומרת גרוס–גלמן, לא בטוח שצריך להילחם בו: "זה ראוי בעיניי שהעולם של עבודת השם מאתגר אותנו. כדאי שיהיה שם משהו שיעסיק אותנו, שייאלץ אותנו להתמודד ושיגרום לנו לחשוב איפה אני עכשיו ומה אני רוצה לעשות עם עצמי בעתיד. זה בסדר, זה חשוב ואפילו רצוי".
הכתבה פורסמה במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
