כך הרצנו את מועמד מוצש אל "הבית היהודי"
מה עובר על מתמודד בפריימריז, כמה כסף הוא צריך לקמפיין ומי צריך לתמוך בו? מתן צור יצא בשליחות "מקור ראשון" ליומיים עמוסים של התמודדות בפריימריז לבית היהודי. הוא חזר בלי דילים ובלי תמיכת היו"ר, אבל עם הרבה כבוד
ואני שואל, איפה הימים שבהם אדם היה מודיע שהוא מתמודד לפריימריז בבית היהודי ואפשר היה לפנות אליו רק במורס או עם יונת דואר? אני גם עונה, אגב: הימים האלה הם היסטוריה עתיקה, בדיוק כמו הלייזר–דיסק ודיאט–קולה–לימון. נגמר הזמן שבו רשימת המפד"ל הייתה מקבלת רק שלושה–ארבעה מנדטים. עכשיו, גבירותיי ורבותיי מחוסרי השפמים, זה "בית יהודי גדול מול כל השמאל", וכולם רוצים לקחת חלק בחגיגה.
אבל בואו נחזור לאחור כמה שעות. ביום שלישי שעבר התקשרו אליי ממערכת מוצש, או כמו שאני מעדיף לקרוא להם בספר הטלפונים הפרטי שלי — "מוצש לא לענות". הפעם משום מה ולגמרי בטעות חרגתי ממנהגי.
"הלו?" שאלתי בקול רועד, שכן כבר המשילו חכמינו את המפיקה של המערכת לקצינת קישור המבשרת על בוא עונת המילואים. "אז... מה אתה אומר שתרוץ במשך 48 שעות לפריימריז של הבית היהודי?" שאל הקול הנשי והמתקתק בצד השני של הקו.
"אולי את רוצה לאכול קיפוד?" הצעתי אני מנגד, ואף נימקתי שהסבירות לשתי ההצעות היא מאוד דומה, ואף שאינני סטטיסטיקאי, נראה שהסבירות לקיפוד מעט יותר גבוהה. "תוכל לכתוב מה שאתה רוצה, ותקבל גם מכונית, אני נשבעת בכל מאודי", הבטיח הקול בצד השני. אכן כן, החלטתי ליטול לעצמי את החירות היצירתית ולהוסיף לכתבה הבטחה מחייבת שאקבל גם מכונית אחרי כל הסיפור הזה. היברידית בבקשה.
לבסוף, אחרי לבטים והתייעצות עם מקורביי (שאותם רכשתי יד ראשונה במצב טוב, עת החלטתי להציג את עצמי כעסקן פוליטי), החלטתי להירתם לפרויקט, עם כל הקושי שבדבר. יאללה, אמרתי, נקפוץ למים. רגע לפני שהמירוץ הושק בסערה, עשיתי לעצמי תדריך לפני יציאה:
מטרה: להביא מבט פנימי מעיניו של מתמודד בפריימריז לבית היהודי.
כלים: פייסבוק וכל מה שמסביב.
כריזמה: בינונית.
ביקורת: כבר בדרך, בארגזים.
ניילון פצפצים: דבר כיפי מאוד.
בווטסאפ ייסדנו את קבוצת המטה, שהכילה באהבה את הצוות המצומצם שהיה מעורב במירוץ, ובה יכולנו להחליף רשמים ורעיונות. כראוי לכל מועמד, אמיתי או פיקטיבי, אלישע המעצב החרוץ של מוצש פתח לי גם דף פייסבוק. הסלוגן שנבחר היה "הצעיר שלך בבית", מתוך החלטה מפוכחת — וכפי שתכף אבהיר גם לא לגמרי מנותקת מהמציאות — שדגל הצעירים עדיין לא הורם כל צורכו על ידי מי מהמתמודדים הנוכחיים. צעיר זה טוב, זה מרענן, והאמת, זה גם חשוב.
כמה שעות אחר כך, כבר ניסחתי פוסט בפייסבוק שבו אני מודיע על התמודדותי בפריימריז של הבית היהודי.
החלטתי ללכת על מסרים שאני באמת ובתמים מאמין בהם. "אני מרגיש שאין מתמודד שמייצג את ציבור הצעירים באופן מובהק, והולך להילחם עבור סטודנטים ועבור משפחות צעירות גם יחד", כתבתי שם. ובהמשך: "אני מאמין שהגיל מביא איתו אנרגיות משלו, ולא פחות חשוב מזה, פרספקטיבה שונה".
חתמתי באמירה אמיתית לחלוטין, שאני עדיין מזדהה איתה — "מי שמכיר אותי ברמה האישית, יודע שמאז ומעולם יש לי שאיפה לעשייה ציבורית משמעותית". האצבע רעדה כשהקלקתי על "פרסם". שנייה אחר כך, וזה כבר היה בחוץ.
מאותו רגע, התחיל כדור שלג שאי אפשר היה לעצור. לא שאני מבין בכדורי שלג אבל ככה אומרים. רגע, בעייתי לכתוב על משהו שאני לא מבין בו? אבל יאיר לפיד! אוף. טוב, אז אני אכתוב על משהו שאני כן מבין בו: התחיל כדור שוקולד שאי אפשר לעצור.
אודה ולא אבוש, ומקווה שגם לא אפוטר: מהרגע שזה התחיל, קצת רציתי לחזור אחורה. אמנם מדובר בניסוי מעניין ובנקודת המבט הייחודית, אבל המחיר היה גבוה מאוד.
ביקורת לגיטימית ("אתה צעיר מדי", "אין לך מספיק עשייה ברקורד") קיבלתי באהבה רבה, ואף חיבקתי כמה מגיבים בחיבוק דוב שממנו הם יצאו כחולים ומאושרים.
לגידופים (חלקם משולבים בכתבה מעשה אומן, כפתור ופרח) לא נתתי להגיע אליי. זה דבר שלקחתי בחשבון, ואף שחלק מהמגיבים הניחו שבגלל שאני מתעסק בקומדיה אני אידיוט גמור שאין לו שום ידע בכלכלה, מדינאות או חינוך (אני לא, לפחות לא גמור) — לא הזיז לי הדבר יותר מדי.
מה שבאמת גרם לי לחשוב שוב על כל העניין, היו דווקא התמיכה והאהבה.
כי קיבלתי המון תמיכה והצעות לעזרה מחברים, אבל ממש לא רק. ואת כל אלה לא רציתי לאכזב, וכמובן — לא לפגוע באמון שהם נותנים בי. זאת הזדמנות טובה לבקש סליחה מכל הלב אם מישהו נפגע. באמת.
ובנימה אחרת של רצינות, אשמח לנצל את הבמה גם כדי לבקש מאיציק זרגרי מכיתה ו' 3 להחזיר לי את העיפרון–שפיצים שלי. זרגרי, זה מה זה לא לעניין. וכשאגיע לכנסת אחוקק חוקים נגד אנשים כמוך. פיכס.
בבוקר שלמחרת ההודעה הדרמטית, הקמפיין מתחיל. בשנים האחרונות אני נוהג לקום לפנות בוקר מתוך תחושת חריצות ותחושת יד קטנה שמנענעת אותי ואומרת "אבא, קום, יש אור בחוץ", גם כשבחוץ חשוך מאוד–מאוד–מאוד.
אתה לא חושב שיום אחד תקום ותקבל יותר הזמנות לחוגי בית מאשר הזמנות לקנדי קראש, וזה באמת לא קורה. אבל כן — ההצעות מתחילות לזרום.
זה השלב שבו הדברים מתחילים לקרות: פניות מצעירים שרוצים להתנדב במטה, הזמנות לחוגי בית, הצעות רבות לייעוץ וסיוע מחברים שעובדים במערכת הפוליטית (אבל לא רק), ואפילו הודעה אחת ובה הצעה לתרומה כספית לקמפיין, אף שלא ביקשתי. אמנם אני מוכן להמר באחוזים גבוהים שמדובר במישהו שניסה לגלות מה עומד מאחורי ההתמודדות, אבל את הכסף הוא כבר הפקיד בחשבון הסודי שלי באיי קיימן, החשבון שאני מאמין שיתגלה ביום מן הימים כשאתמנה למשרת שר בכיר. יחד עם כל אלה, אנשים מתחילים לשאול אותי מה דעתי על דברים, מה העמדות שלי ומה אני מתכנן לעשות, ואפילו שיש לי עמדות מוצקות לגבי הרבה נושאים רלוונטיים, בקמפיין הזה אני מעדיף לשמור על עמימות ולראות לאן הדברים יתגלגלו.
והם ממשיכים להתגלגל.
הדבר הראשון שמועמד צריך לעשות, בעיניי, הוא להראות נוכחות ברשת. במיוחד אם הקהל שלו הוא הדור הצעיר. נפתלי בנט וחבורתו עושים את זה נהדר, ובפוליטיקה החדשה — שבה אנשים מודיעים על התמודדות לפריימריז בפייסבוק ומגישים מכתבי התפטרות באינסטגרם — אתה חייב להיות שם.
לכן, השלב הבא היה להתחיל להעלות פוסטים שכל מועמד ראוי לשמו מעלה. אז התחלתי: פוסט עם קישור לדף הפייסבוק הרשמי (שצבר כמעט אלף לייקים במשך המירוץ, ללא שום קידום), פוסט אחד שמודה על התמיכה, פוסט שבו הצטלמתי במשרדי חברת "רוגטקה" (שם עבדתי באותו יום) בפוזה של מי שכבר עובד על סרטון אנימציה, פוסט מהמטה החדש שלי בלוד (צולם בירושלים, סליחה), ועוד. כל אחד מנוסח בדקדקנות, והאמת, שבמידה מסוימת גם בכנות.
את ההודעה הנ"ל קיבלתי מחבר עיתונאי. יש חוקים בלתי כתובים שמתנהלים כשמתמודדים בפריימריז, ובין היתר גם צריך לדעת איך צריך לפעול נכון ושל מי צריך להיות חבר.
תמיכת היו"ר היא דבר חשוב, והיא בוודאי מגדילה משמעותית את הסיכוי של המועמד להיכנס לרשימה. ולא רק היו"ר, הרבה מתמודדים מצטלמים עם חברי כנסת מכהנים, מקבלים את תמיכתם הפומבית. ודעו, חבריי, שאינה דומה תמיכה מוצהרת עם צילום משותף, לתמיכה כתובה שנחתמת במילים "אני מאחל ל-XXX בפריימריז יחד עם יתר המתמודדים", וכמובן, אין דבר שמשתווה למסיבת עיתונאים שבה מכריז מאן דהוא על התמודדות, כשלצדו אחד מבכירי המפלגה.
גם אני לא טמנתי ידי בצלחת. גם כי זה דבר מוזר לעשות, וגם כי כשרצים בפריימריז, אי אפשר לשבת על הכיסא ולחכות שהכול יקרה מאליו. אז אם ממילא אני בירושלים, משתתף בבימוי סרטון עבור אחד מחברי הכנסת של הבית היהודי, לא נלחץ לו יד ונצטלם? נלחץ. ונצטלם. ונבקש את תמיכתו.
סגן שר החינוך ח"כ אבי וורצמן זרם איתי לגמרי, וכך גם אני קיבלתי תמיכה מלמעלה (ראו תמונה). "אני נותן לך שתי נקודות", כך דברי וורצמן, שכנראה הריח שלא מדובר בהתמודדות שתקרום עור וגידים. המשמעות היא שהוא מדרג אותי באחד משלושת המקומות הראשונים. כבוד. ממשיכים קדימה.
בזמן הזה, על אף שמסביב יש עדיין קולות שמפקפקים באמינות הריצה שלי (היי, אם אפשר להגיע היישר מאולפן שישי למשרד האוצר, אפשר להגיע מיוטיוב ליו"ר ועדת הכספים), אני שומע ממקורותיי במטות שונים שיש דיונים האם יש לי בכלל סיכוי, ואם צריך לקחת אותי בחשבון. יותר מזה, חיפוש בגוגל של השם שלי מעלה אוטומטית מודעה למתמודד צעיר אחר. וכיוון שמודעות בגוגל מופיעות לפי מילות מפתח, אני יכול לסיים את הפסקה הזאת בלב שלם במשפט: צירוף מקרים? לא נראה לי.
במקביל, מגיעות הצעות עסקיות: חברת סקרים, משרדי פרסום ואנשי יח"צ שואלים אם אני זקוק לעזרתם. אם נחשוב על זה רגע, זאת תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף. המון. למה? כי כדי לקבל חשיפה יפה, שתאפשר לך סיכוי כלשהו להיבחר (גם אם קלוש), אתה צריך להגיע להמון אנשים, ולהצליח להעביר אליהם את המסרים שלך.
זה מתחיל בניו–מדיה ומסעות פרסום ממומנים בפייסבוק ובגוגל, ממשיך עם עולם הפרסום (דיגיטלי ופרינט — צריך להשקיע בשניהם), נסיעות בכל הארץ למפגשים וחוגי בית, וזה עוד לפני שהחשבנו יחצנים, אסטרטגים, גרפיקאים, ואם אתם רוצים גם סרטון אנימציה או משהו דומה, אז בכלל. וזאת רק רשימה בסיסית שמראה כי גם בלי להחשיב את תשלום שבעת אלפי המרשרשין טבין ותקילין שגובה מפלגת הבית היהודי מכל מתמודד, צריך כיס עמוק מאוד כדי לרוץ בפריימריז של הבית היהודי. לפחות אם אתה לוקח את זה ברצינות.
ביום חמישי בערב אנחנו עולים עם החשיפה על כך שההתמודדות היא חלק מניסוי חברתי מגזרי, ושהיא למעשה פרויקט עיתונאי שמטרתו לתת מבט וחוויה של אדם שמתמודד בפריימריז — מבפנים. מיד לאחר שעולה השער המדומה שהכינו לי שוב המעצבים התותחים ממוצש, מגיע גם הגל השני של התגובות.
"זה ביזוי של הפוליטיקה", כתב לי מישהו, ואני אומר שאשמח להגיב כשאולמרט יסיים לרצות את תקופת המאסר שלו. כשיאיר לפיד יפסיק לרכב על דולצינאה סוסתו האצילית, כשציפי לבני תקים את המפלגה השביעית שלה, וכשתיגמר לאריה דרעי תקופת הקלון. אה סליחה, היא כבר נגמרה.
בשבת, אחרי שחשפנו הכול, אני פוגש שכן. הוא מביע תמיכה ואני מספר לו בחשש שזה לא באמת קורה. הוא מתאכזב. "אני אומר לך, תרוץ", הוא אומר, "יש לך
אני מניח שעד שתקראו את השורות האלה, בטח יודיעו עוד כמה עשרות אנשים על מועמדותם בפריימריז של הבית היהודי. אם נשים את הציניות בצד, בעיניי הדלות יש בקפיצה הזאת למימי הציבוריות הרבה אומץ, גם אם סטטיסטית הסיכויים של כל אחד מהמתמודדים קלושים. להחליט שאתה קופץ ראש למים הפוליטיים העכורים בלי לדעת אילו אבנים משוננות מחכות לך בפנים, רק בגלל שאתה רוצה להשפיע ולעשות טוב, זה דבר גדול.
ואחרי שאמרנו את כל הדברים ויצאנו ממלכתיים, הלכתי לגבות את המכונית ההיברידית שלי ולסגור גם את עניין אכילת הקיפוד. תודה לתומכים ובהצלחה לכולם!
הכתבה התפרסמה היום במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
