יום הקדיש הכללי מזכיר לנו את הענקים במדינת הגמדים
ניצולי השואה שעלו ארצה היו מלאי רוח ותעצומות נפש, בדרך להקמתה של מדינת היהודים. בדורות האחרונים נשכח יום הקדיש הכללי ונשכחו גם אותם אנשים, שיכולים ללמד אותנו שיעור בציונות
אני נזכר בסבתא שלי, ניצולת שואה שנפטרה לפני כמה שנים וחושב על כל הדור הנפילים ההוא, הענקיים. הסנטר היווני של מכבי שהתגאה שהוא אוכל לארוחת ערב שלושה מגשי פיצה משפחתית וחושב, איך שלושה מגשי פיצה היו יכולים להספיק לעשרות יהודים שגופם הצנום לא נשבר בזכות כוחות הנפש והגדלות שלהם.
רק השנה, נפטר לנו בבית הכנסת אחד מהשרידים האחרונים והמפוארים ששרדו את השואה: יהודי בין תשעים ושתיים, צלול כמו יהלום מזוקק, חריף כמו וויסקי בן שש עשרה וחושב האם עשיתי הכול בכדי לתעד ולשמוע עוד ועוד מהזיכרונות ההם, שהמדינה לפי היחס שלה לניצולי השואה כנראה רוצה לשכוח, אבל מה הם בעצם אותם זיכרונות אם לא, עדות מופלאה לנצחיות היהודית שיכלה גם למכונת המלחמה הקטלנית ביותר של הנאצים שידעה האנושות.
אני נזכר בסבתא שלי וחושב עלינו, דור מחאת המילקי שיורק כל מיני מושגים יפים וגבוהים כמו 'מימוש' ו'הגשמה עצמית', עובד עשרים וחמש שעות ביום בכדי להביא עוד
ואני? הספקתי כבר לספור כמה סופגניות אכלתי אחרי השלישית. תמיד אנחנו עומדים נפעמים מהפנטיות המוסלמית ומאיך שאנשים שם מוכנים למות ולעזוב הכול בכדי להגשים חלום ושוכחים שגם לנו, לפני שהתחלנו להתמכר לדברים החשובים באמת של החיים כגון מאיזה צד מורחים את הקפצת של המילקי, היה דור של נפילים, שלהבדיל מהשהידים שלהם, היה מוכן למות ולתת את הכול רק בכדי לזכות ולהגיע למדינה הנפלאה שלנו ולקדש בה את החיים.
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
