מנשקי מזוזות: עובדי אלילים או חובבי מצוות?

השבוע נוכחנו לגלות ש"מנשקי המזוזות" ניצחו בבחירות, למרות דברי הביקורת של גרבוז וחבריו. כעת, ללא הקשר פוליטי ישנה הזדמנות לשאול האם מדובר במנהג חשוב או סתם עיוות מצווה?

בסופה של מערכת הבחירות, "מנשקי הקמעות והמזוזות" כדבריהם המתנשאים של הסופר יאיר גרבוז והמחזאי יהושע סובול, סללו את הדרך, ככל הנראה, להמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לשון הרמב"ם נכתבה ממש עבור אלו המצויים בינינו ומתהדרים בתארים המייצגים ערכים ועולם תרבותי.

עוד כותרות ב-nrg:
- "אבא הסתכל מלמעלה ובכה על השנאה שנשפכה"
- בכרתים כבר מכינים את הגפילטע פיש לפסח
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

וכך כותב הרמב"ם: "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".

''כאשר באים לבטא חיבוב מצווה או את שמחת המאמין במה שהם מייצגים בעולמות הרוחניים אין בכך כל גנאי, אדרבה''. מזוזה צילום: מתוך ויקיפדיה

הריטואלים של היהדות לא באו לבטל רגשותיו של המאמין, אלא לתעל אותם לאפיקים חיוביים. היהדות אינה סולדת מהבעת רגשות אלא מעודדת אותם. כאשר נישוק חפצי קודש מבטא יחס אוהד וישיר לחפץ המנושק יש בכך משום "עבודת אלילים".

ברם, כאשר הם באים לבטא חיבוב מצווה או את שמחת המאמין במה שהם מייצגים בעולמות הרוחניים אין בכך כל גנאי, אדרבה. בתפיסה החינוכית היהודית, 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'. אם נתמיד בנישוק מזוזות , ספרי תורה, ודומיהם, נבעיר על ידי כך את להבת האהבה לרוחני ולנשגב.

עד כמה שהדבר מפתיע, חז"ל סייגו את הנישוק למציאויות מסוימות בלבד ונשיקות אחרות הם כינו בשם "תפלות" (מלשון תפל וחסר טעם). "כל נשיקות של תפלות הן, חוץ משלשה: נשיקה של גדולה, נשיקה של פרישות, נשיקה של פרקים" ( שמות רבה ה, א).

על אף שדרווין סבר כי הנשיקה היא ביסודה המצאה מערבית, אנו מוצאים כי הפרוטסטנטים הוציאו את הנשיקה אל מחוץ לחוק במאה ה- 16, ואצל הקתולים הלכה והחליפה את הנשיקה לחיצת היד המוכרת כמחווה טקסית. בארצות ערב הנשיקה מקובלת יותר. אצל היהודים, נשיקות לאדם מכובד או להורים ולבני המשפחה הם דבר שבשגרה. יש שנוהגים לנשק את ידי הרב או אפילו את זקנו.

ומה באשר לנישוק המזוזה? ובכן, בתלמודים וברמב"ם לא מוזכר כלל העניין של נישוק המזוזה. הרמ"א מזכיר מנהג שנהגו להניח את היד על המזוזה אך לא לנשקה. מאידך, אנו מוצאים במקורות רבים "נישוקים" רבים: את היד, ראש הרב, נפטר עד שלא נקבר, תפילין, ספר תורה, ידי האמא, עפר הקבר, מזוזה, אבני הכותל ועוד.

במסכת מנחות (לג ע"ב) אנו נחשפים למחלוקת השקפתית בעניין המזוזה: "אמר רבא: מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר. מאי טעמא? רבנן אמרי: כדי שיפגע במזוזה מיד, רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה". מפגש תמידי עם תכני המזוזה כל אימת שאנו רואים אותה, וכן, שמירת הבית בזכותה. יש מן הראשונים המדגישים את שתי התועלות, את התועלת הערכית/חינוכית או רק את עניין השמירה. מכאן המלה שדי שעל המזוזה - שומר דלתות ישראל.

המנהג להניח את היד על המזוזה לפני היציאה או הכניסה מהבית הוא מעין טקס חגיגי שבו עומד היהודי ממרוצתו ומתפלל לשמירה ולהצלחה. המנהג לא תפס כ"כ בקהילות אירופה ורבי עקיבא איגר אף התנגד לו (פסקים, נ"ח).

הרמב"ם והנוהים אחריו שם דגש על המושכלות. כל אימת שעוברים לפני המזוזה יש להתבונן פנימה אל עמקי הנפש בכדי לעורר את המחשבות על תשובה. אחרים שמו דגש על סגולת השמירה מפני המזיקים בעצם הנחת המזוזה על הפתחים.

בהתבסס על הכלל 'פוק חזי מאי עמא דבר' אנו רואים כי ההתייחסות היום אל המזוזה הינה בשני אופנים שונים, התעלמות או נישוק. מנהג הנישוק של המזוזה מצטרף בימינו אל סדרה ארוכה של נישוקים: סידור שנפל, סגירת סידור או ספר קודש, מעיל ס"ת, היכל, מקום הקריאה בספר, תפילין ופרוכת, ציציות, ק"ש, ועוד.

נראה כי זו השפעה של עולם הקבלה של האר"י או חכמת הנסתר של היעב"ץ. חלה כאן הסטה והעתקה של מנהגי אחיזה או הנחת יד על חפצי ותשמישי קדושה אל נישוקם. כל האפשרויות נובעות מתוך הרצון העז של חיבוב עולם המצוות.

הכותב הינו חבר בארגון רבני בית הלל

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg