ראשי » יהדות » מגזין

נשים מבקשות לטבול במקווה ללא בלנית

טבילת אש: תנועת נשים המבקשות לטבול ללא פיקוח של בלנית צוברת תאוצה. השבוע הן קיימו מפגש ראשון, ואף נעשתה פנייה לרבנים מובילים למציאת פתרונות הלכתיים מתאימים. בינתיים, הרשתות החברתיות סוערות בסוגיה שבדרך כלל השתיקה יפה לה

ביום ראשון האחרון, יומיים לפני ההליכה לקלפי ועמוק בתוך הישורת האחרונה של מערכת הבחירות הנוכחית, התכנסו בירושלים כמה עשרות נשים שביקשו לדבר על נושא אחר לגמרי מהרצוג, נתניהו או רוטציות: הטבילה במקווה. המפגש התקיים לאחר כשבועיים של קמפיין פייסבוק מוצלח, שעבר עתה לשלב המעשי.

עוד כותרות ב-nrg:
- מדוע ליקוי חמה הוא סימן רע לאומות העולם?
- אשת ח"כ גפני: "אצלנו אין פוליטיקה בבית"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו  

הנשים דורשות מהמשרד לשירותי דת שיאפשר להן לטבול לבד במקוואות, ללא בלנית ובלי פיקוח. לדבריהן, הבלניות עושות את עבודתן נאמנה, אבל הן פשוט מעדיפות לטבול לבד או עם חברה, בלי שהמדינה תיכנס להן אל תוך המצווה ובלי שמישהו יפקח על הקשר שבינן ובין ריבונו של עולם.

"אף פעם לא אהבתי את חוויית הטבילה במקווה. כל היום שלפני הייתי במתח, והייתי חוזרת הביתה עצבנית. עד שהתחלתי לטבול לבד", מספרת בתיה רוזן–גולדברג, בת 32 מירושלים. "לא היה לי נעים לעמוד מול הבלניות שבדקו אותי. הרגשתי שהן שופטות לי את הגוף. פעם אחת הייתי בחדר עם מקווה פרטי והחלטתי שלא לקרוא לבלנית. טבלתי והרגשתי שחרור עצום. סוף–סוף טבלתי בשביל עצמי".

גם יעל יחיאלי קיבלה החלטה דומה. "גדלתי בגוש עציון, וביישובים שם יש מקוואות עם מפתח. אף אחד לא בודק אותך. כיום אני גרה בירושלים ולא מבינה מדוע אני לא יכולה לקבל את אותו שירות גם במקווה הקרוב לביתי. מה בעצם ההבדל?"

רוזן–גולדברג ויחיאלי הן שתיים מקבוצת הנשים שיצאה למחאה המתוקשרת של השבועות האחרונים. לפני שבועיים העלתה יחיאלי לפייסבוק יחד עם רני חזון–וייס, סמנכ"לית סיעת ירושלמים בעיריית ירושלים, סקר אינטרנטי בשם "תנו לטבול בשקט", שבו התבקשו נשים לספר על חוויית הטבילה שלהן ולהעלות פתרונות אפשריים. בתוך מספר ימים ענו על הסקר כ–170 נשים. 80 אחוזים מהן דיווחו כי היו מעוניינות לטבול לבד. אחרות סיפרו על טראומות שהן סוחבות איתן מהטבילה, הנחשבת כידוע לאחת המצוות החשובות והבסיסיות.

"הטבילה הראשונה שלי הייתה טראומטית, למרות שהתקיימה בפני בלנית שהיא חברה של אמא שלי", מספרת חזון–וייס. "כשעברתי לירושלים היא הפכה קשה ומורכבת יותר מחודש לחודש. השאלות הפולשניות הציקו לי וגם מצב המקוואות. אפילו השעות, שלא מותאמות לנשים עובדות. לאט לאט הרגשתי איך המצווה הפרטית, האינטימית, הנשית, הולכת ונלקחת ממני. שאלתי את עצמי כל פעם מחדש איך אמשיך לקיים את המצווה שדורות של נשים קיימו לפניי. במשך שנים חשבתי שאני לבד. דיברתי על זה עם עצמי לעצמי בחיל ורעדה לפני כל טבילה. מצווה שאמורה להיות חביבה עליי הפכה לאחת הקשות והשנואות. עם הזמן החל להיפרם קשר השתיקה, והיום אני כבר יודעת שאני לא לבד".

קל לקטלג את העניין כמאבקן של צעירות ירושלמיות, אבל כשהדברים מגיעים ממדריכת כלות ותיקה כמו מיכל מינצר, תושבת אפרת בשנות החמישים לחייה, הנושא מקבל פרופורציות אחרות. "אני שייכת לדור מאוד ממושמע. אמרו לנו שככה צריך וזהו, קיבלנו את זה. במשך שנים הייתי חוזרת מהמקווה מתוסכלת עד דמעות ועצבנית. לא עלה בדעתי להפסיק ללכת, כמו שנשים צעירות יותר עושות לפעמים, אבל הרגשתי שמשהו פה מעוות.

"כשהתקרבתי לגיל חמישים" היא נזכרת, "אמרתי לעצמי שבתור מדריכת כלות שרוצה לחבב את המצוה הזו על הכלות, רגע לפני שהיא כבר לא רלונטית עבורי,  אני רוצה להתפייס עם המצווה ולחוות אותה אחרת. היה לי קושי להתמודד עם הזעזוע שראיתי בעיני כלות צעירות, כשהגעתי לתיאור ההתנהלות במקוה. זאת אחרי שהיינו 'באורות' בשיחה על היופי שבטבילה במים חיים.

"אחרי שחויתי טבילה ללא בלנית, ראיתי שהפרט  הקטן לכאורה הזה שינה לי לגמרי את החוויה. פתאום אני לא עסוקה בנוכחות של הבלנית ובמתח אם אעבור את הבדיקה שלה או שתחליט לגזור לי את הציפורנים. אם תסתכל או תגע בי, או תשאל שאלות... בלי מתח יכולתי להיכנס, לטבול ולהיות עם עצמי. הבנתי שאני לא לבד בקושי המושתק הזה. גיליתי שגם נשים מהדור שלפני סבלו בשקט. היום המאבק שלי הוא בעיקר למען הצעירות".

יש בעיה הלכתית עם המצב הזה, לא?
"אני לא מבינה איך הצליחו להכניס לנשים כל כך חזק שהן לא יכולות לקחת אחריות על המצווה שלהן. מדובר בנשים חכמות, משכילות, שמצליחות לנהל בתים כשרים וחיים שלמים לפי ההלכה ללא השגחה. יש נשים שנוכחות הבלנית לא מפריעה להן. יש אפילו נשים שמעדיפות שהבלנית תשמור עליהן שיקיימו את המצווה כמו שצריך. המאבק הוא על חופש הבחירה של כל אישה לטבול כרצונה, עם או בלי בלנית. אני חושבת שתפקידה של הבלנית בניהול המקום, מבחינת כשרות המקווה, היגיינת המים, יצירת אוירה נעימה וזמינות לעזרה לכל אישה לפי צרכיה ורצונה הוא עצום ומספק".

בעקבות התנגדות של הבלניות באפרת למאבק של טובלות כמו מינצר, הוציא הרב ריסקין הנחיה בכתב לבלניות לאפשר לנשים לטבול לבד, אך רק לאחר שהבלנית מבהירה להן שמלכתחילה יש צורך בהשגחה של בלנית על הטבילה. "אני לא מרוצה מהנוסח הזה, כי הוא גורם לי לעמוד בכל פעם מול הבלניות ולשמוע דרשה על כך שאני עושה משהו לא הלכתי. בדרך כלל הדרשה מגיעה עם שאלות כגון: 'האם בעלך יודע שכך את טובלת? האם הוא מרשה לך לטבול ככה? איך מדריכת כלות טובלת לבד?'".

"אני מלמדת את הכלות שלי אוטונומיה הלכתית - גם מול הבעל שאמור לסמוך על אישתו, וגם מול הבלנית. כמובן אפשר להיעזר ולהתייעץ, במקרה הצורך גם באנשי הלכה, אבל חשוב לזכור שהתורה סומכת על האישה שתדע לבדוק, לספור את הימים, להסיר חציצות ולטבול. אפשר ללמוד להתמודד עם שיער ארוך או קצר ולהיכנס מספיק עמוק למים. בכל מקרה, זו האחריות של הטובלת, וגם אם חלילה נכשלה ואחת משערותיה צפה, זה לא פוגם בכשרות המקווה".

מצוות הטבילה מחייבת כידוע את הנשים להגיע למקווה אחת לחודש, לאחר שהשלימו את ימי הנקיים. עליהן לטבול בפני בלניות שהוכשרו לתפקידן על ידי המשרד לשירותי דת, והן נהנות ממתקן ציבורי שפתוח לכולן. ההלכה מחייבת נוכחות אישה נוספת בעת הטבילה. בשולחן ערוך מצוין במפורש כי "כשהיא טובלת, צריכה לעמוד אצלה אישה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד, שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה אישה, יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה".

הרב אהרון ליבוביץ, חבר מועצת העיר ירושלים, מסביר כי מדובר בהלכה "שבאה לידי ביטוי בתקופה מאוחרת בטור ובשולחן ערוך". לדבריו, הטעם להוספת אישה נוספת להליך היה פרגמטי: לוודא שכל גוף האישה נכנס למים בבת אחת. "אין כורח אובייקטיבי בנוכחות של בלנית", מסביר ליבוביץ, "כבר בהלכה מכירים את הנושא של אישה או חברה שמלוות את הטובלת".

ההלכה אינה מתירה לטבול לגמרי לבד, אך רבנים בימינו מכירים במצבי דחק כמו נשים עם טראומה מינית שחשיפת הגוף בפני אישה זרה קשה להן. גם הרב ליבוביץ אינו מתיר לכתחילה טבילה לבד: "כרב אורתודוקסי שמחויב להלכה, אני ממליץ שתהיה בלנית או חברה נוכחת", הוא אומר.

ומה תעשה מי שלא מסוגלת לכך נפשית?
"אני מבדיל בין השאלה ההלכתית לציבורית. בנפרד מהשאלה ההלכתית, יש גם שאלה של זכויות וצנעת הפרט. אילו היה כאן נושא מהותי באופן חד–משמעי מבחינת ההלכה, אז אולי היה ניתן להתווכח. אך היות שהמקווה הוא משאב ציבורי שניתן גם לנשים חילוניות ומסורתיות, ראוי למצוא כאן פשרה".היות שהמקווה הוא משאב ציבורי שניתן גם לנשים חילוניות ומסורתיות, ראוי למצוא כאן פשרה".

בנוסף לדיון ההלכתי, מדובר גם בסוגיה משפטית לא פשוטה. "נושא המקוואות לא מוסדר בחוק", מסביר עו"ד אלעד קפלן, מנהל המחלקה למדיניות ציבורית בעמותת "עתים". "המקוואות מוקמים מכוח הסמכות של המועצות הדתיות להקים מבני דת, והמשמעות היא שהם יכולים להגדיר איך בונים מקווה — לפי חב"ד או בשיטה הלכתית אחרת. עם השנים הרחיבה הרבנות את הסמכות שלה מעבר להגדרות ההלכתיות של המקווה עצמו אל צורת הטבילה ואופן הטבילה של הנשים. לשם השוואה, זה כמו שהרבנות תגיד שמעתה היא לא רק נותנת כשרות למזון אלא גם מפקחת על הסועדים ובודקת שהם לא אכלו בשר לפני ששתו קפה".

אבל גם בנישואים הרבנות מתערבת.
"נכון, אבל הנישואים מעוגנים בחוק, ושם הרבנות יכולה לוודא שההליך נעשה בדין תורה, לא מעבר. יש פה מוסד ציבורי שתפקידו לספק את השירות ולא לכפות על אישה את אופן מתן השירות. בחלק מהמקוואות שבהם נשים נדרשות לעמוד בפני חקירה של הבלנית, יש ללא ספק חריגה מסמכות שפוגעת בזכויות הנשים הטובלות. בסופו של דבר המצב הזה פוגע ביהדות ובהלכה".

חשוב לחזור ולציין: טענות הנשים אינן מופנות כלפי כלל הבלניות, שעושות את עבודתן נאמנה. הטענה היא נגד מקוואות שבהם נשאלות הטובלות שאלות פולשניות ונגד נהלים שלטענתן ניתן היה להימנע מהם. "אנחנו מאד מעריכות את הבלניות", אומרת חזון–וייס. "יש בלניות שהצילו נפשות כשזיהו נשים מוכות וסייעו להן. יש נשים שרוצות שהבלניות יעזרו להן וזה נהדר. כל מה שאנחנו מבקשות הוא לאפשר למי שרוצה לטבול לבד לעשות את זה".

"בעיניי לא מדובר בעניין הלכתי, אלא בבעיה של שליטה", מסבירה רחלי ליאון, פעילה נוספת. "פעם רבתי על משהו עם הבלנית, והיא התקשרה לרב השכונה שביקש לברר אם אני נשואה. אני לא חושבת שזה עניינו".

ואחרי הכול, היוזמה נתקלת גם במתנגדים ובמתנגדות. "זה טוב שיש בלנית", אומר הרב שלמה אבינר למוצש. "הניסיון מראה שהיא מצילה מטעויות שונות, והרי הלכות טבילה הם דינים חמורים. לפעמים יש נשים שעברו פגיעה בצעירותן ונוכחות הבלנית פוגעת בהן, למרות שהיא יכולה להיות אישה מתחשבת ועדינה. אלו מקרים יוצאי דופן, ומקרים יוצאי דופן צריכים פתרונות יוצאי דופן. פעם הייתה אצלי אישה כזו ואמרתי לה שאם זה המצב, היא יכולה לטבול לבד".

לא מדובר במקרי קיצון. הנשים האלו דורשות לכתחילה לאפשר להן לטבול לבד.
"טבילה לבד מנוגדת להלכה. אם אין סיבה מיוחדת ויוצאת דופן, אסור לשנות את מה שנהוג מאות שנים".

למה דווקא במצווה הזו יש פיקוח אישי הדוק כל כך?
"בתחומים אחרים אין צורך כי יש בהם חשיפה. אם אדם טועה בברכה על שעועית, אלו שנמצאים מולו מתקנים אותו והכול ברשות הרבים. פה מדובר בדינים צנועים וחמורים. לכן כדאי להשאיר את המצב על כנו".

לפני כשנה, עם ריבוי התלונות בנושא, הנחה הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, את הבלניות באפרת לאפשר לנשים המבקשות זאת לטבול לבדן, אך רק לאחר שהבלנית מבהירה להן את ההלכה. "אני לא מרוצה מהנוסחה הזאת", אומרת ליאון. "היא גורמת לי לעמוד בכל פעם מול הבלניות ולשמוע דרשה על כך שאני עושה משהו לא הלכתי. בדרך כלל הדרשה גם מגיעה עם השאלה: 'האם בעלך יודע שכך את טובלת? האם הוא מרשה לך לטבול ככה?' אני מלמדת את הכלות שלי אוטונומיה הלכתית — גם מול הבעל שלא צריך לשאול שאלות כמו איך בדקת ומתי, וגם מול הבלנית. צריך לסמוך על האישה".

אין ספק שהמקוואות עברו שיפור עצום בשנים האחרונות, גם במישור האסתטי וגם ביחס של הבלניות והמצב משתפר בקצב מהיר. בשנה שעברה, בעקבות איום מצד "עתים" בפנייה לבג"ץ, הוציא מנכ"ל המשרד לשירותי דת חוזר שאוסר על הבלניות לחקור את הטובלות על מעמדן האישי ובכך למעשה  להעלים עין מטבילת רווקות. החוזר הוביל לשינוי גישה מצד רוב הבלניות, אבל במקומות רבים הוא טרם הוטמע. עם זאת, הוא נותן פתח לחופש הטבילה. ככלל, נראה שבמשרד מבינים את הבעיה ומנסים לספק פתרונות שיעמדו מחד בדרישות ההלכה ומנגד יקלו על נשים שהתהליך קשה להן.
 
פנינו השבוע למשרד לשירותי דת ושאלנו האם ההנחיה שמופיעה בחוזר, שלפיה "במידה שטובלת אינה מעוניינת בהכוונה או בבחינה הלכתית טרם הטבילה, אין לבלנית לעכבה, ועליה לאפשר טבילה ללא דרישה או שאלות הנוגעות לענייני הטבילה" — כוללת גם איסור על דרישה לנוכחות בלנית. תשובת המשרד הייתה חיובית: "המשרד לשירותי דת פותח השנה מחזורי הכשרות מקצועיות לבלניות, בדגש על מתן כלים ייחודיים, פיתוח תודעת השירות, הכרה עם תחומי ידע נושקים, העצמה ועוד. הכשרות אלו מעניקות לבלניות ידע והבנה רחבה לגבי תפקידן ומשליכה באופן ישיר על פועלן. חשוב להבהיר כי המשרד אינו נכנס להיבטים הלכתיים בתחום זה".
 
ואחרי שנפתרו חלק מהבעיות "הבוערות", התפנו הנשים לעסוק במהות המצווה. "מאז שטבלתי לבד אני הולכת למקווה קבוע ויכולה לנשום", אומרת ליאון, "פתאום ההליכה למקווה, שהייתה קריעת ים סוף, הפכה לדבר נחמד ומשמח. פתאום אני יכולה להבין איך נשים מדברות על חיבור למים והתחדשות. בעבר הבלנית הייתה מתחילה להתפלל בסיום הטבילה על הילדים שלי. היום אני מתפללת עליהם ועליי בעצמי".

הכתבה פורסמה במגזין 'מוצש'

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...